חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
“מטר אחד מהצהוב הזה” האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור
Toferet Halomot 
אני רוצה להגיב