חברתי – נטע בן דוד, הלחינה את השיר שלי
הַפַּשְׁטוּת שֶׁל הָעֵשֶׂב
שִׁירַת הֶעָלִים
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רַכּוּת
כְּמַגָּע הַגַּלִּים
עַנְנֵי רַקָּפוֹת
פרפרי עָלִים
רוֹקֶמֶת אוֹרוֹת
בֵּין שָׂדוֹת וכרמים
וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן
כְּמוֹ פֵיָה עַל תַּלְתַּל
מְצַלֶּמֶת צוּף טַל
וְכָל מַכְאוֹבַי
צָנַח לוֹ זַלְזַל.
הַפַּשְׁטוּת שֶׁל הָעֵשֶׂב
שִׁירַת הֶעָלִים
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רַכּוּת
כְּמַגָּע הַגַּלִּים
עַנְנֵי רַקָּפוֹת
פרפרי עָלִים
רוֹקֶמֶת אוֹרוֹת
בֵּין שָׂדוֹת וכרמים
וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן
כְּמוֹ פֵיָה עַל תַּלְתַּל
מְצַלֶּמֶת צוּף טַל
וְכָל מַכְאוֹבַי
צָנַח לוֹ זַלְזַל.
עינבל
18.11.18
(איזה תאריך יפה!)
#שיר
#צילוםפיות
#נובמבר
#חניתה
https://www.facebook.com/plugins/post.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Fmedia%2Fset%2F%3Fset%3Da.10156770559684438%26type%3D3&width=500תמונות מקאסט תלבושות היסטורות שהשתתפתי בו באייקון 2018 שהיה בתחילת אוקטובר- באלבום המצורף.
🍊 בתחילת אוקטובר הצטרפתי למין כנס אונליין של אמנות, יצירה, נשימה והתפתחות אישית. מיינדפולנס, הם קראו לזה.
צילום: תמרה לאפורט
בכל אופן ממש התלהבתי ונהנתי ליצור ולהקשיב לראיונות בין תמרה לפורט לאמנים שם.
כל יום במשך 14 יום התפרסמו שני ראיונות ושתי הדרכות שנלוו אליהן.
התנסתי בטכניקות חדשות וישנות, בשיטות לאיוורור רגשות ומחשבות, וממש ממש נהנתי.
במקביל, כל הזמן רץ פרסום ללייףבוק, שמתחיל בינואר, ויכיל שיעורים ארוכים יותר אונליין שיהיו זמינים למנויים.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10156939355931133&id=660441132
ידעתי שארצה להרשם לזה, ובמקביל נכנסתי לכל ההגרלות שהיו למורות בקורס- בכדי לקבל מנוי חינם.
הנה כמה מתהליכים והיצירות שלי במהלך הכנס:
לקראת סוף הכנס קיבלתי הודעה פרטית ממלאני ריברס שזכיתי במנוי חינם לקורס השנתי!
סיפרתי לכולם בבית (אף אחד לא הבין על מה אני מדברת) והתלהבתי (עדיין) מאוד.
ממילא תכננתי להרשם (100 דולר ההרשמה המוקדמת אחרי ההנחה) אז בכלל זכיתי!
מלאה בתודה ליקום שמסדר לי שנה עם חיזוק לתחום היצירתי שבי!
עינבל
מסכמת שבוע בכרתים, באזור רתימנו.
לקחנו חופשה דרך בליק, שכללה טיסות-העברות-מלון בחצי פנסיון
הכל היה מצויין ממש, מיקום מעולה, האנשים שפגשנו היו חמים ונעימים.
באוטובוס למלונות מהשדה, היה מדריך ישראלי שהעביר דף עם פרסום לטיולי יום שהם עורכים בתשלום סביב 50 אירו למשתתף. התלבטתי מאוד אבל בסוף ויתרתי והחלטנו שנישאר בסביבה של המלון והעיר הסמוכה ונהנה מטיולים רגליים, ים, והעיר המקסימה.
אני מברכת על ההחלטה הזו. ככה גילינו את שכיות החמדה של העיר בנחת ובקצב שלנו.
מסקר טעימות שערכתי, הגלידריה הטעימה ביותר היא זו שבתמונות…
היא נמצאת בכניסה הדרומית לעיר העתיקה ליד הקשת. מחיר כדור הוא 1.8 יורו בכל הגלידריות.
אז לכו על הכי טעים. או שתעברו ותטעמו עד שתגיעו לטעם שלכם. לא לשלם לפני שטעמתם ואהבתם.
יש למשל באותה פינה גלידריה נוספת. טעמתי את הפיסטוק שלהם והיה לו טעם של גלידות פלדמן. נוט מיי קאפ אוף . ביקשתי לטעום עוד טעם- סורבה תות והמוכרת סרבה. אז על פי טעם יחיד הגעתי למסקנה שזו גלידה לא טעימה ושגם לא נחמדים שם.
בסיורים בעיר ובסביבת המלון פגשנו סוכנויות שמוציאות טיולי יום לסביבה. אותם מסלולים כמו שהציעו לנו בקווי חופשה באוטובוס למלון. רק שבמקום 49 יורו לבנאדם, 6-12 יורו גג. ההבדל שהסיורים הללו עם הדרכה באנגלית ולא בעברית. אישית- נראה לי שעדיף באת לצאת בסיור תיירים מכל העולם. זה הופך את הסיור עצמו לחוויה חוצלארצית בפני עצמה.
באותו עניין, התארחנו במלון אקווילה רתמינו ביץ׳ והיו בו תיירים מכל העולם.
ישבתי וציירתי מול הים. איזו מרפסת נפלאה זו היתה. בלילה נרדמנו לצלילי הגלים.
למלון יש תוכנית ספורטיבית ואמנותית כל יום, שמתפרסמת על לוח ליד חדר האוכל.
הצטרפתי לפעילות חץ וקשת שהיתה נחמדה, ואחותי ואמי היו בפעילויות נוספות.
בערב יש קונצרטים והופעות בכל מיני מקומות קבועים במלון- רחוק מהחדרים שלנו. אז הרעש לא הפריע אבל אפשר היה לשבת ולהנות מהמוזיקה.
האוכל היה מטריף. לא כשר. מגוון ענק. אני עם תזונה מאוד סלקטיבית ותמיד מצאתי מה לאכול.
בבוקר המשקאות כלולים. בערב הם בתשלום, גם המים. אנחנו התכוננו והבאנו בתיק בקבוק מים מינרלים (0.3 יורו במינימרקט מול המלון, אגב המזכרות שם זולות והצוות שם מקסים מקסים) ושתינו ממנו.
החוף נהדר, ויש כמה בריכות שחיה והרבה מרחבים לטייל בהם. רק להצטייד בציטרונלה נגד יתושות כי היתושות ברתימנו שמו פס על סנודיי.
ברתימנו. מחוץ לעיר העתיקה. מאפיית מיתוס. לא לפספס, בעיקר בגלל הארנב של אליס והדרקון בדשא.
ליד המינימרקט שמול המלון יש קפה וגלידה מצוינת. מחלב כבשים ועיזים.
הקפה במלון היה היחיד שהיו לי תלונות עליו. לא טעים.
אז ממול למלון שתיתי קפה מצוין, וגם בלמונוקיפוס, מסעדה מקסימה בצל עצי לימון ורימון בסמטא ליד המסגד הגדול בעיר רתימנו.
שירותים:
בכל בית קפה ומסעדה.
המסעדות בנמל לא נותנים להשתמש בשירותים אם לא יושבים שם. האוכל לא משהו. שילמתי 8 יורו לצלחת ירקות קלויים מאכזבת מאוד. גם הקפה היה מתחת לכל ביקורת.
לעומת זאת באמצע הגן המוניציפלי יש בית קפה טעים ונעים והם נותנים להשתמש בשירותים גם בלי לקנות שם. הגן נמצא ממש ליד תחנת האוטובוס (1.3 יורו מהמלון לעיר).
קניתי שם גלידה (טעמתי קודם) שאלתי מאיזה חלב. וככה הלכה השיחה:
ש: איז איט קאו מילק?
ת: נו. נו קאו.
ש: איז איט גואוט מילק?
ת: נו. נוט גואוט.
ש: שיפס מילק?
ת: נו. נו שיפ.
ש: סו, סויה מילק?
ת: סיפ מילק.
אני: ???
ת: סיפ.יו נואו. לייק גואוט. ויס הייר.
אני- שיפ?
הוא- נו. נו שיפ. סיפ מילק.
אני- אוקיי. אפחריסטו (- תודה ביוונית).
אז אכלתי גלידה מסיפ מילק. היה טעים. לקחתי פיסטוק. הטעם שאני טועמת בכול הגלידריות. לאחותי קניתי סורבה תות טעים. עוד טעם שאני טועמת תמיד.
לסיכום?
חופשה בת חמישה ימים ברוטו. נהדרת. עם אמי ואחותי. פינוק אדיר.
תודה!
איכשהו זה תמיד קורה לי כשאני מצלמת שקיעה.
באיזשהו שלב הים מציף בדיוק את הנקודה שאני עומדת עליה ואני מצידי מתעקשת על הפריים שלי ואז המים מרטיבים אותי עד הברכיים במקרה הטוב ועד הפופיק במקרה הפחות טוב ובכל מקרה אני לא בורחת, רק מייצבת את המצלמה ומצלמת.
צילמה: נתנאלה קארו סיגל
תמונות מהרגע הזה תמיד יוצאות הכי מטריפות ביופיין.
מצרפת את התמונה שצולמה ברגע הזה של ההצפה.
מסקנה?
גם כשהתנאים משתנים, כביכול לרעה,
והים הולך, כאילו נגדך
הכל לטובה.
צריך רק פרספקטיבה בכדי לראות.
חרא, נהגת המונית שלקחנו למלון מהעיר העתיקה, אמרה שפירוש השם שלה, Χαρα
הוא שמחה, אופטימיות, אושר גדול.
היא התפלאה שהיה לנו כה קל ללמוד לבטא נכון את השם שלה,
ואמרה שכשאני אומרת חרא זה נשמע כאילו נולדתי בכרתים.
לא גילינו לה למה אנחנו יודעות להגיד חרא.
היה לנו יום חרא
אבל ביוונית.
הצטרפתי לשבועיים של ריפוי והשראה (פתוח ללא תשלום עד ה15.10.18)
כאן
https://www.willowing.org/life-book-creativity-wellbeing-summit/
ואחד התרגילים היה לצאת לטבע, לאסוף קצת עלים ולצייר אותם כמה שיותר ריאליסטי.
הנה התוצאות שלי
אלו העלים (עץ הקינמון מתחיל שלכת)
ואז התחלתי לצייר
ולצבוע עם צבעי מים
עד שהייתי מרוצה מהתרגיל.
אני ממליצה בחום לעשות זאת. תרגיל שמאפשר חיזוק מיומנויות העתקה וצביעה, אין פה ממש יצירתיות, אבל זו מיומנות מספקת.
גם כתרגיל עם ילדים.
נכתב ב21.9.2015
הפרשנות שלי לשיר תרקדי כאילו אף אחד לא רואה:
תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.
(התמונה מלפני שבוע)
בפעם הראשונה שראיתי גבר לא נימול, התבוננתי באיבר בהפתעה, ואז צחקקתי קצת,
ואז קראתי לחברתי רותי ושתינו בחנו ביחד את העניין,
וזה היה מעניין מאוד.
אחרי כמה דקות של חקר והתבוננות וצחקוקים,
הצטרפה אלינו אשה מבוגרת.
ראשית היא התבוננה בנו בשקט.
אחר כך היא נעצה בנו מבטים כועסים.
ולבסוף ניגשה וזעפה והניעה את ראשה לשלילה.
לבחור, אגב, לא נראה שהפריעה כל תשומת הלב.
אחרי הכל כמה יחס מקבלת הרפליקה של "דוד" במוזיאון לאמנות בסנט פטרסבורג?
שירה בציבור, תפוח בדבש, תקיעה בשופר ואוירה קהילתית בטקס ראש השנה בחניתה.
שנה טובה!
קיבוץ חניתה חוגג השנה יום הולדת 80.
העליה לקרקע היתה ב 21 לחודש מרץ, 1938.
בחגיגה הגדולה, עם הצגה נהדרת וריקודים, שימש צילום המדרגות לגן עדן שלי, כתפאורה מוקרנת (בתודה לאיציק אלישע )
כמה ימים לאחר מכן, בפתיחת התערוכה הקבוצתית "נקודת מוצא" בגלריית גבול בחניתה, נדברנו מעין כהן ואני על לוח שנה חניתאי שיכיל נופים חניתאים מובהקים.
תוך שבועיים בערך, והרבה השקעה ומחשבה- יצא הדבר לדפוס.
הנה מקבץ של צילומים שלי, שחלקם התאסף עם עבודות של צלמים נוספים ל"לוח שנה חניתאי".
המדרגות בין "גן עדן" לתצפית לים.
מוזמנים לביקור בגלריית גבול בחניתה
ושתהא שנה טובה
עינבל
גלויות
כשהייתי ילדה, הרבה לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אספתי גלויות של מקומות יפים בנכר.
סבא וסבתא שלי תמיד שלחו לי גלויות מכל עיר וכפר שהיו בהם בחו"ל.
היו לי גלויות מקנדה, שוויץ, אמריקה ועוד.
לרוב הגיעו הגלויות לפני שהם חזרו, אבל עם השנים התהפך הסדר וקודם הם חזרו ואחר כך הגיעה הגלויה.
שלום לענבל נכדתנו האהובה,
אנחנו מבלים באלפים.
נשיקות ודש להורים
סבתא וסבא.
עם הכתב היפה של סבתא, עם השם שלי בנמען, ועם נוף מרגש של חוצלארץ. הר מושלג, בקתת עץ קטנה, עצים וריח של חו"ל.
תמיד ביחד עם הגלויה היה מגיע איזה ניחוח של מקום אחר. אויר קר, מבושם בחוצלארץ.
גם אם הגלויה הגיעה אחרי שהם כבר חזרו היה הריגוש אותו ריגוש. אפילו יותר. ככה הייתי מצלצלת מיד לסבתא וסבא בשיחה מקומית (שיחת חוץ לארץ היתה יקרה ומותרת רק בימי הולדת) ומודה על הגלויה.
החברות שלי הכירו את אוסף הגלויות שלי.
היינו יושבות יחד וחולמות.
על אלפים מושלגים, על בקתות מעוטרות גרניום, על אגמים קנדיים עם השתקפויות של עצים תמירים.
אנשים סמוקי לחיים, וריח. ריח של חוצלארץ.
בחופש בין כתה יא ליב, נסעה חברתי הטובה אודליה להולנד.
והבטיחה לי גלויה. לאוסף.
אודליה חזרה כבר ואמרה ששלחה לי משם גלויה.
בקוצר רוח חיכיתי לגלויה מהולנד. השתוקקתי לראות מה יפה ההולנד הזו.
דימיינתי את הגלויה.
האם יהיו בה שדות של צבעונים רו צבעוני בודד על רקע תחנת רוח?
האם תחוג בה נערה לבושה בתלבושת מסורתית, וקבקבי עץ לרגליה?
האם תיהיה שם תעלה ולאורכה תחנות רוח המשתקפות במים?
חכי, חייכה חברתי הטובה.
חודש אחרי תחילת הלימודים הגיעה הגלויה.
קודם הסתכלתי על הצד הכתוב. כי ככה מתחילים. שומרים את הנוף לסוף.
עינבל חברתי האהובה,
אני מבלה עם המשפחה בהולנד.
חיפשתי לך גלויה מיוחדת ומצאתי.
מקווה שתאהבי אותה.
נתראה בארץ.
לא הצצתי בצד השני. חיכיתי קצת. הרי חיכיתי חודשיים לגלויה.
בינתיים פתחתי את אלבום הגלויות שלי.
ואז, נכנעתי לסקרנות והפכתי את הגלויה מהולנד לצד המצולם.
שם היתה הכותרת המתארת את התמונה. הולנד ביי נייט.
הולנד בלילה.
מלבן שחור קידם את פניי, וכל מה שדמיינתי שיהיה שם, קבור תחתיו.
ביי נייט.
אה.
זה מצחיק. אז תצחקי.
30.8.18
לפעמים הייתי מדמיינת את הבית שלי כבתוך בריכה.
הייתי שחיינית בנבחרת הפועל צפת. שחיתי ארבע פעמים בשבוע בבריכה של צפת בחורף ובבריכת כרמיאל בקיץ.
המאמנת שלי, אינגה, היתה תמיד עושה את אותו אימון.
היינו מתחילים בזוגיים.
שתיים. ארבע. שש. שמונה. עשר. שתים עשרה.
שתי בריכות. ואז ארבע. שש. שמונה.
רצף. בלי לעצור בקצה לנשום. מגיעים לקיר ועושים מין גלגול תת מימי כזה, עם בעיטה חזקה ברגליים צמודות על דופן הבריכה, שהיה דוחף אותך כמו חץ חצי בריכה קדימה.
כשהיית יעילה, היית שוחה את הרצפים של אינגה בלי להתעייף.
כשהיית מתגלגלת על הדופן לשינוי כיוון לא היו נכנסים לך מים לאף ולאזניים.
כשהיית צפה לך מעל במנוחה שבין תנועה לתנועה הרפיה, היית מתכננת את מה שתעשי בהפסקה בין רצף ה " שמונה בריכות" לרצף ה"עשר".
בזמן שחבריך שכבו כמו דגים מחוץ למים על הגרנולית סביב הבריכה, צלעותיהם עולות ויורדות בעוצמה ופיהם שוחק, היית צוללת ואוספת את האוצרות המנצנצים על הקרקעית, שראית בין תנועה להרפיה.
בפעם אחת, בלי לעלות לנשום, יכלת לזחול
על קרקעית הבריכה וללקט מטבעות שאיבדו את האנשים שלהם בשחיית הלילה.
הוריי הקפידו שלא לתת לי כסף לבזבוזים. עניין של חינוך. וגם לא סנוויץ׳ או פרי או משהו. הם אמרו
"תחזרי מיד הביתה. תאכלי בבית".
הייתי מסיימת את האימון בשמונה בבוקר. בדיוק כשהקיוסק נפתח. כל הדגים האחרים היו הולכים בסוף האימון לקנות לחמניה ריחנית עם נקניקיה באמצע.
ואני, עם האוצרות מקרקעית הבריכה, בימים טובים, קניתי לי גם.
זו היתה הנקניקיה בלחמניה הכי טעימה שיש. ולא היו נקניקיות כאלו בבית. זה היה בית צמחוני. תארו לעצמכם.
בימים הפחות טובים, הייתי לוטשת מבטים בנקניקיות הריחניות והולכת למלתחה, מחליפה בגדים והולכת הביתה. חצי שעה הליכה. בעליה.
בדרכי הייתי מריחה את החביתות מכל הבתים בדרך. ריח של שמן ובצל וטוסט.
בשביל להתגבר על הרעב המתיש, על החולשה ברגליים, ועל הדרך הנצחית, דימיינתי שאני שוחה. שהכל תחת מים. כרמיאל קדומה, ים טטיס ואני דולפין ושוחה לי.
בשלב הזה כבר לא ראיתי את הדרך. הרגליים שחו את דרכן. תנועה תנועה הרפייה.
על הדשא הענק בין הגנים, בעליה ובמדרגות. נשימה נשימה הרפיה.
הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי דייסת קוואקר. אכלתי עד שהפסקתי לנשום. עד ששכחתי את העליות ואת הקיוסק וכל מה שנותר בי היא תחושת הרעננות הנפלאה הזו שצומחת בך אחרי שחיה טובה.
הייתי שוכבת על השטיח הכחול מקיר לקיר. מדמיינת את כל הבית מים.
נשימה נשימה הרפיה. על הקיר הזה הייתי משנה כיון. היינו ממלאים מים לגובה מטר וחצי. זה היה כייף. תמיד במים.
המיטה היתה מזרון מתנפח. והיינו ישנים וצפים.
החתולים היו יושבים על מדפי הספרים, מחכים למיטה הצפה. כמו מונית מפה לשם. או שאולי היו שוחים.
בימים של לימודים, השחיה היתה אחרי הצהריים. הבריכה פעלה, וסגרו לנו ארבעה מסלולים. היינו יותר. אז עשינו שחיה ברכבת. שיירה. חץ. הרפיה. חץ. הרפיה. שחיה נצחית. מרגיעה. בלי אוצרות על הקרקעית. בלי זמן לחשוב.
ככה הראש נהיה נקי נקי. נגמרות המחשבות. את הופכת למים. את הופכת לאויר. את הופכת לשום דבר.
פתאום היו הדגים יוצאים מהמים. הבריכה היתה נעשית חלקה כמו מראה.
הייתי עוצרת ומחכה שהאדוות ירגעו. שהמים יהיו מושלמים. ואז, הייתי חץ במים. וזרמיהם מושכים אותי קדימה. שלוש תנועות- בריכה.
אינגה הייתה עומדת בצד ומסתכלת עלי.
את שוחה כל כך יפה, עינבל, במילעיל. היתה אומרת.
ושאר הדגים כבר התלבשו וכבר צחקו וכבר הלכו.
הייתי שוחה עוד ועוד. רק אני והמים החלקים שלי. עד שהיה יורד חושך ואינגה היתה אומרת "את צריכה לצאת אני צריכה ללכת"
והייתי יוצאת מהבריכה החלקה וכבר מתגעגעת אליה. עד הפעם הבאה.
ההליכה הביתה אחרי שחיית לילה היא קלה.
העליה קלה. החושך מושך אותי קדימה. אני נושמת. מדרגה מדרגה הרפיה. וצעדי קלים. שלוש תנועות ואני בחצי הדרך.
בבניינים צלילים של ערב. אורות צהובים. טלויזיה. כלבים נובחים. וכרמיאל חלקה חלקה. והחושך נקי ומזמין. ורוחות חלקות של ערב מחליקות סביבי. נשימה נשימה הרפיה.
נשימה נשימה הרפיה.
נשימה נשימה הרפיה.
ואני חופשיה.
אבנים בנעליים.
צריך להכניס לך אבנים לנעליים
כדי שלא תעופי.
את כל כך מעופפת.
רק המשקולות יחזיקו אותך על האדמה.
את כזו רזה.
פלא שאת לא עפה ברוח.
כשיש רוח ואת הולכת עם מטריה
את בטח עפה כמו מרי פופינס.
הכנסתי אבנים לנעליים
העולם נעשה משקולת על כתפיי
כולם היה מרוצה.
הייתי כמו כולם
והיה לי כבד וקשה. כמו שצריך.
ואז
חלצתי את הנעליים
חלצתי עצמי מן המשקולות
פתחתי מטריה
ועפתי
לאן שנושבת הרוח.
מתכון לשתי עוגות בתבנית אנגלית, מבוסס על עוגת מנגו וניל ופלפל של חנה שאולוב, אבל היות ואני אלרגית למנגו, ערכתי את השינוי לשזיפים וגיליתי שאפילו יותר טעים לנו. לשזיף חמיצות נחמדה שהופכת את מתיקות העוגה למובחנת יותר.
בקערה מערבבים
4 ביצים
1.5 כוסות סוכר
2 כוסות קמח תופח
2/3 כוס שמן קוקוס
קמצוץ מלח
כפית תמצית וניל אמיתית
קמצוץ פלפל שחור גרוס גס
מוזגים לשתי תבניות עוגה אנגלית, ומעל מפזרים בנדיבות קוביות/פרוסות שזיפים.
אופים 35 דקות בתנור שחומם מראש 180 מעלות צלזיוס.
מצננים.
בתיאבון!
אני בורחת לתקרה כשהבית לא מסודר.
אני בורחת לתקרה. היא תמיד מסודרת ונקיה.
אני מתלהבת מגופי התאורה שנעוצים לי ברצפה,
מהנברשות שמצליחות לעמוד על חוט דק בכזה שיווי משקל מרהיב.
אני בורחת לתקרה וישר נהיה לי נקי בנשימה.
משם אני צופה ברצפה, בספות, בשטיח. מרחוק הכל נראה הרבה יותר נקי ומסודר.
אני רואה ככה מרחוק כמה קל יהיה לסדר שם. רק לאסוף את הנעליים לארון. רק לקפל את הכביסה ולסדר לארונות.
רק לפנות את השולחן.
רק לטאטא, לשאוב, לשטוף.
ובלי ששמתי לב בכלל, אני כבר באמצע הסדר והניקיון. ברחתי מהתקרה בחזרה, ואני ממהרת להפוך את הרצפה לתקרה.
לרגע אחד, ניצוץ קלוש במרחב הזמן, ותהי הרצפה לתקרה ולהיפך.
ואז החיים חוזרים להתקיים, והרצפה רצפה. וגרביים ופעמונים וכדורים מתגלגלים, ונעליים ופירורים וקצוות של זנבות וצחוק ילדים.
ואני בשקט שלי. צפה על התקרה. נושמת.
פעם, הדירות והבתים היו כמו מערות.
חשוכים, עם חלונות קטנים ותריסים כבדים שנפתחים החוצה, וצריך להתאמץ בשביל לפתוח אותם ולהתאמץ בשביל לסגור אותם.
אנשים היו מגיפים את התריסים כשיצאו מהבית, וכשהלכו לישון, גם אם בצהריים.
וגם כשהתריסים היו מורמים, עדיין מעט מהאור הבוהק שבחוץ היה נכנס, כי החלונות היו קטנים. ככה היו בונים.
בתים חשוכים.
אני זוכרת כשחיפשנו דירה לשכור. ראינו המון דירות חשוכות. ולא אהבתי אותן.
כיום, הבתים הרבה יותר מוארים. אדריכלים חכמים מתכננים בתים מוארים, עם חלונות עצומים ותריסים קלים חשמליים. קל להאיר את הבית באור ישראלי טבעי וחמים.
הבית שלי מואר באור רך כשהתריסים מוגפים (תריסים ונציאנים כחולים). באור שוטף ומסנוור כשהחלונות פתוחים, ובאור נקי כשהם סגורים. אבל הוא מואר.
בבתים חשוכים מטבעם, תמונות מלאות אור, מכניסות עוד אור הביתה. תמונות כאלו –
באמצע יוני, התארחתי בבית מואר ויפה בכליל. וילה כליל הטבע. התקיימה שם סדנת כתיבה בהנחיית איריס אליה כהן המופלאה.
הוילה מוארת מאוד, חלונות ענקיים עם וילונות בהירים, מלא אור בהיר שנכנס במשבי רוח מכל הכיוונים. המון אויר. וכל הבהיר הזה, היה מוגזם אלמלא ציוריו הכהים והמעגנים של אהרון מסג, התלויים על הקירות.
הציורים שלו היו המרגוע לעיני, והעצימו את תחושת האור והמרחב בבית
כאן איריס אליה כהן מתלהבת מהר האורז שהכין השף יוסי דנה לארוחת צהריים בסדנת הכתיבה.
הרהרתי בכך, והבנתי שבתים מוארים חייבים תמונות כהות, שיאזנו את היחס בין אור וחושך.
שבדיוק כפי שאנחנו מחפשים את האור , כך אנחנו מחפשים את החושך.
החושך הוא ההפוגה. הוא המנוחה.
כשכואב לנו הראש, אנחנו מגיפים את התריסים ומכבים את האור ונכנסים למיטה, יוצרים לנו מערה חשוכה להתאזן בה.
התמונות החשוכות הן המערה הזו.
אני מתבוננת בהן על הקיר, והעיין נרגעת מהאור. מתעטפת בשמיכה מנחמת, מתעגלת לתוך שלוות נפש.
בתקופה האחרונה, עם הקיץ המסנוור שבחוץ, אני יוצרת תמונות שיעניקו מרגוע לעיניי ושידגישו את האור.
צילום כהה, טבע דומם, חלקות כהות של מרגוע לעיניים.
התמונות האלו, כמה שהן יותר כהות, ככה הן משמחות אותי יותר.
ולכן אני יוצרת אותן. לאזן את האור.
עינבל ויסמן
בוא גל
תעצור רגע
קח ספל תה על צלחת יפה.
הכנתי לנו תה ים, עם סוכר חול.
בחשתי בכפית אבן.
על שפת הספל ישבתי. החול לידי מחכה.
בוא גל, שב איתי לתה.
בא גל, שתה ים, מיצמץ ולגם.
ליטף את הצלחת היפה,
דיגדג את כפות רגליי
בואי נשחק תופסת
הוא אומר.
לקח את הצלחת וברח.
רדפתי אחריו, צוחקת,
מושטות קדימה שתי ידיים
והצלחת הורודה
רגע היא כמעט ורגע היא במים
כמעט. תפסתי. רגע.
והרימו אותי מן המים.
ים. מסוכן. מערבולת. סוער.
מילים מעל הראש שלי
ואני עם הגל, והצלחת, במקום אחר.
והצלחת, במקום אחר.
חריצים צורבים של חול יבש
במגבת מתנגבים על הרגליים.
שלא יכנס חול לאוטו. נקי זו מילה כואבת.
בוא גל. זוכר את הצלחת הורודה?
זוכר את המשחק ששיחקנו יחד לא מזמן?
יבשות זזות ביום, אבולוציה בשנה.
הנה הצלחת שלך, ילדה
זה היה לפני דקה.
ואני בת ארבעים ושלוש, מחייכת בתודה.
מחייכת בתודה.
כסא הפלסטיק מכאיב לי מהחורים. אני נשענת אחורה והשכמות שלי נדקרות משוליו, חומקות החוצה, והכסא כולו כאילו מחפש את שיווי המשקל הפנימי שלו. חדר האוכל בקיבוץ מלא בהורים הומים, ילדים מצווחים ונערים הומים בהתרגשות. מופע סוף שנה, רב גילאי, רב שכבתי, ז-חי-טי כמו הטריק של האבגדהו.
בחרנו לשבת מאחורי הרמקולים של אמצע האולם, רחוק ככל האפשר מהרמקולים של קדמת האולם.
האנשים מדברים בהתרגשות, הם בטח הורים של ילדי כתה ט שמסיימים חטיבה ועוברים הלאה לבית הספר התיכון.
החטיבה הזו היא חממה אקולוגית שמטפחת ילדים לנוער איכותי, אורגני, שפורח כאן ללא ריסוסים וללא עקירות מכאיבות.
בשנה שחלפה כאן, הילד צמח והיה לנער.
והנה מתחילים לדבר על הבמה, והקולות הולכים ומתגברים, הולכים ומתפוצצים באוזני.
חובבת שקט אני, וחושך, ואני יוצאת מהמקום השקט שלי, לתוך החגיגות המתנפצות האלו, כי הנער שלי שמח בהן. מה שלא עושים בשביל הילדים שלנו.
זו היתה שנה ראשונה שלנו במערכת החינוך, בית חינוך מנור אילון. אם כבר לא חינוך ביתי, אז כזה. אני אומרת שלנו, אבל כל הכבוד הולך אל הנער,שהשכים כל בוקר בשש וחצי, והתארגן ואכל וציחצח וגרב ונעל ואסף את דבריו והלך בצעד נמרץ לתחנת ההסעה, ונסע והקשיב ועבד ולמד, והתיידד ועזר ותמך ורקד, ועשה כל מה שהתבקש ומעבר.
ילד שלי, ברכות חמות לסיום כתה ז, ותחילתו של החופש הגדול הראשון שלך.
נכון, כל שנה חיכית לחופש הגדול כדי לבלות הרבה עם חברים. ודווקא בחופש הגדול בשנים קודמות נאלצת לקום מוקדם (בשמונה וחצי!) כדי להגיע לפעילות המועדון בתשע.
זה מצחיק.
עכשיו, אחרי שנת לימודים של יקיצה בשש-בערך, לקום בשמונה נראה חלום.
חוזרת אליך.
אני שמחה בשבילך. איתך. אוהבת אותך בכל ליבי.
תמשיך לצאת ולשמוח ולעשות, אלו הדברים שמעניקים לך שלווה ורוגע.
מזל טוב לסיום כתה ז!
אוהבת
אמא
אני לא סופרת קלוריות. לא מצלמת אוכל (מצלמת אבל רק בשביל להתרגש מהיופי) אוכלת אוכל אסתטי ויפה וטעים. מקשיבה לחשק ולטעם שלי.
רוב הזמן לא בא לי מתוק אבל כשכן אני אוכלת.
אני עובדת על לאהוב את הגוף שלי כמו שהוא ולקבל אותי כמו שאני.
ולא מנסה לרזות או לעשות שינויים במראה שלי. אלא בהרגשה שלי כלפיי.
ללמוד לחיות עם מי ומה שאני באהבה ובהערכה לעצמי ולגופי.
ואיכשהו עם האהבה הזו וההתמסרות הזו לעצמי, באו המון שיפורים בבריאות.
אני מצלמת אותי מדי יום.
מתלבשת כפי שבא לי. לאחרונה הסגנון הכהה אסתטי בעיני. גות' סטייל. קצת. נגיעות של מורבידיות מרגיעות אותי.
מעניקות לי חיזוק לתשוקה שלי להיות מי שבא לי ולהנות ממה שאני עושה.
צעד אחד קדימה עם ה"מפיץ שמחה" על פי קונמארי.
אני בוחרת את המזון שמפיץ לי שמחה.
את הבגד שמפיץ שמחה (את כל אלו שלא הפיצו- מסרתי).
הנה כמה תמונות מהימים האחרונים.
שבוע טוב
עינבל
אפרסקיפיתה. יש להם צורה כזו, כמו של פיתה קטנה. הם האפרסק הכי טעים שאני מכירה.
אם במקרה אתם רואים אותם אצל הירקן או בשוק, מהר לקנות.
העונה שלהם קצרה וטעימה. הם לא שורדים טיפולי הארכת חיי מדף כמו אחיהם הרגילים.
הפלומה שלהם רכה. התוך שלהם עם טעם של ילדות. ריכוז טעם האפרסק במלוא עוצמתו.
אני מחכה להם שנה. כשהם מגיעים אני קונה. מתענגת. ושנה שלמה מתגעגעת שוב.
ככה צריך. להעריך.
כדי לצלם אותם יותר טוב, וגם בגלל שחשבתי שחסר לי, הכנתי עוד לוח רקע. צבעתי חצי קרטון ביצוע בשחור גואש ומריחות נחושת. עם מברשת רחבה עבת שיערות. שיהיה מרקם.
אחרי שהרקע יבש, העמדתי אותו על משטח השייש של האי. את אפרסקי הפיתה הנחתי בצלחת נחושת.
וככה צילמתי. התריסים מוגפים, חם בחוץ. ללא אור חשמלי. התאורה רכה.
אני אוהבת את המשטח הכהה עם נימיו האדומים, של האי והמטבח.
פירות אדומים וסגולים, כחולים וכהים, מצטלמים אחרת. התוצאה קרובה הרבה יותר לציור שמן של טבע דומם.
אתמול בשעת בין הערביים תירגלתי שוב את הצילום הכהה. הנה שתי תמונות שאני מרגישה שהצלחתי איתן.
הנחתי בד על שרפרף. ענבים. והשפעתי בעזרת האיזון הלבן wb על הגוונים.
אני ממשיכה לצלם כל פעם שאני משיגה פירות. להתמחות בתחום הצילום הזה דרך תירגול. הרבה הרבה תירגול.
שבת שלום
はらじゅく fashion
אופנה יפנית שהיא תורה שלמה.
הסבר על ארבעה סגנונות עיקריים בהארג׳וקו :
https://www.wikihow.com/Dress-Harajuku-Style
הבנות התלבשו בסגנון דקורה https://youtu.be/Y1RC3KSLf-k
זהו סגנון לבוש צבעוני שמלא סיכות פלסטיק צבעוניות,צבעים בהירים וססגוניים ואלמנטים חמודים (קאוואי kawaii).
אני התבקשתי לערוך סדרת צילומים על רקע שחור, אותו ליה תפרה מראש, ואני תליתי פינה של בד שחור בבית.
עם אור טבעי ואור מהעששית הורודה, והדקורה המקסים שהן יצרו, נוצרו תמונות מתוקות.
הפיות בתמונות הן
1. Alex https://www.instagram.com/ghost.dragon.cosplay/
2. Ciel
https://www.instagram.com/cosplay.in.wonderland/
ואתם מוזמנים לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם שלהן!
ההשראה היתה צילום דובדבנים של
כדרכה של השראה, היא לא הובילה אותי ליצירת חיקוי שלה כי אם
ליצירה עצמאית לחלוטין.
אירגנתי לי את הסטודיו מטבח וערכתי סדרת תמונות בעזרת הרקע שצבעתי לשחור באקריליק, ורקעים נוספים שרכשתי (איריס בן שושן, ביס אוף קייק, יעל יניב).
הקמת הסטודיו לצילום כהה- סגירת קירות משלושה כיוונים. שעת אחר צהריים, האור הרך מגיע מהחלון הדרומי.
כלי הוינטז׳ הוא קערת זכוכית על רגל.
איסוף הדוגמנים לצילום:
מפית תחרה, ותאורת אחה"צ רכה.
בדרך גם "שיחקתי" עם הדובדבנים על רקע הטורקיז של "ביס אוף קייק" בצילום על עם הטלפון.
וחזרתי לצלם מהצד, עם פוקוס על הדובדבנים בחזית, צמצם 1.8 כך שכל מה שלא בפוקוס נראה רך, רמז.
רכיבים כוס קשיו לא קלוי רבע כוס פיסטוקים לא קלויים 4 תמרים מגולענים כוס חלב קוקוס חופן עיסת קקאו (חצי כוס) מומסת ברבע כוס מים רותחים - להמיס ולערבב לעיסה חלקה ואז להוסיף לבלנדר כף טחינה מלאה גולמית לטחון הכל בבלנדר לעיסה חלקה למזוג לתבנית נירוסטה, ולהקפיא ל4 שעות לפני ההגשה, להוציא ל10 דקות
בתיאבון!
עינבל
הכל מתחיל בהשראה שמעניקה לי חשק לצלם ענבים. זה. https://pin.it/xudojfyqsosyrp
ואז בארגון סטודיו המטבח ובעיצוב:
תאורה טבעית מהחלון הדרומי בשעות הצהריים, אך לא שמש ישירה. הורדתי את התריס בכדי להוריד את עוצמת האור.
בחרתי רקעים:
כלים:
וכמובן- ענבים יפים.
סטודיו מטבח, "הצצה למאחורי הקלעים"
ולבסוף עדשת sigma 18-35 art
סגנון הצילום הזה מאפשר לאור לעבור מבעד לענבים.
לסגנון הצילום על רקע כהה, שמזכיר ציורי שמן, קוראים
Dark photography
Or
Dark food photography
ואני אישית מאוהבת בטכניקה הזו.
בכלל אני מאוד נהנית לצלם אוכל. ביחוד פירות וירקות. הם מלאי חיים!
מקווה שנהנתם ואהבתם.
עינבל
פיסטוק זה טעם מושלם.
אני אוהבת גלידת פיסטוק בכל גלידריה, אבל תמיד קצת מפריע לי שזה מתוק מדי. כן, עם השנים פיתחתי חיבה לפיסטוק אבל רתיעה מסוכר.
המתכון הזה מבוסס על גלידת מאצ׳ה פיסטוק של אומינה קדמי, זה המתכון שלה:
אבל בגלל שאני משוגעת על הטעם הגולמי של פיסטוק, וויתרתי על המאצ׳ה. ובגלל שאני מעדיפה פחות מתוק, וויתרתי על הסוכר במתכון.
יצא נפלא!
לפזר חמוציות וקשיו ופיסטוקים מלמעלה ולהתענג!
תודה לליאת מנדל על המתכון של אומינה.
עינבל
אני מסתכלת על המלכה, אליזבת. לבושה שמלה פרחונית, וירוק רענן, וכובע וכתם סגול. היא מתלבשת כמו שסבתא שושנה אהבה.
Photos from: https://www.goodhousekeeping.com/beauty/fashion/amp20075728/queen-elizabeth-royal-wedding-dress/
היא קופי סבתא שושנה.
כשהייתי קטנה, סבתא דיברה על מלכת אנגליה הרבה.
היא לימדה אותי לשתות תה ולאחוז נכון את הספל. היא אמרה
"אם תוזמני לתה אצל המלכה, תדעי איך להתנהג".
היא לימדה אותי את הסידור הנכון של הסכו"ם ואיך ללגום נכון מרק ובנימוס. היא אמרה:
"אם תאכלי עם המלכה ככה זה יהיה מנומס".
אפילו עוף. עוף סבתא אמרה שצריך לאכול ביד ולא בסכין ומזלג. ככה אוכלים בבית המלוכה.
אנחנו מאותו שנתון, סבתא אמרה על אליזבת.
וכל פעם שהיו תמונות עם המלכה ראיתי שהן באמת ממש דומות.
סבתא שושנה ומלכת אנגליה.
תמיד ידעתי שיום אחד סבתא ואני נבקר את אליזבת. חברה שלה. שם, בלונדון.
אז כשהיינו באנגליה בחודש נובמבר האחרון, ומלכת אנגליה לא הזמינה אותי לתה, והתלוננתי על כך לאיש שלי,
ממש הופתעתי כשהוא ציין את הברור מכל.
אין סיכוי שבעולם שמישהי כמוני, הנכדה של שושנה, שדיברה על המלכה כאילו היו חברות ילדות, תשב לתה עם המלכה.
אבל כשאני רואה את המלכה אני מתמלאת אהבה. אני מיד חוזרת לתה אצל סבתא, לארון הבגדים של סבתא.
צפיתי בחתונה המלכותית והתרגשתי.
אליזבת המלכה וסבתא שלי דומות שתי טיפות מים. אולי.
והשמלה הירוקה, והגוף המוצק, היציב, הנינוח?
סבתא!
מזל טוב למשפוחה המלכותית!
אימצנו אותו ביוני 2017. אמא שלו הפסיקה להניק אותו והוא הצליח לשרוד בזכות אפרת, שהאכילה אותו וטיפלה בו.
כשפגשתי אותו הוא היה בן חודש, במשקל 480 גרם וסבל משלפוחית מוגלתית במעמקי הפה שאיימה להרוג אותו בחנק. היו עליו גם עיגולים של פטריה (גזזת) והוא קיבל אנטיביוטיקה חזקה נגד הזיהום בגרון.
הזיהום בגרון עבר, והפטריה התחילה להשתלט לו על הגוף.
תוך זמן קצר, הוא התמלא קרחות.
הוא קיבל טיפול בבליעה, שלא הזיז לפטריה.
חשבנו לשנות לו את השם מפיטר לכריס. כי פיטר ופטריה נשמע דומה. אבל הוא לא ענה לכריס והגיב לפיטר. אז נשארנו פיטר.
קויה טיפלה בו גם היא.
ובהתייעצות עם וטרינרית חברה, ועם הרוקח פה, התחלנו אמבטיות עם אגיספור. כל 3 ימים רחצה. להשאיר את הסבון לדקה ואז לשטוף.
פיטר התרגל למקלחות החמימות. והפטריה, אחרי 2 שימושים בסבון, נעצרה.
אבל גם אנחנו נדבקנו. ועיגולים אדומים הופיעו לכולנו על הידיים והרגליים.
אז גם אנחנו התחלנו להתקלח עם אגיספור וזה נעצר.
ופיטר אכל היטב, שיחק הרבה, והתקלח כל 3 ימים במשך חודשיים.
הוא גדל והשיער שלו התחיל לגדול יפה גם.
המקומות עם הקרחות גידלו שיער חום. ושאר השיער היה שחור. אז הוא היה מנומר קצת.
ואחרי 5 חודשים הסתדר לו השיער לחלוטין.
"והוא גדל להיות פרפר נהדר"
ובעצם חתול נהדר.
עוד כמה ימים הוא יהיה בן שנה. חתול גדול, ארוך, רך ונהדר.
שקיבל טיפול אוהב ומסור.
מזל טוב פיטר!
עינבל
שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.
לסבתא שושנה היתה חלקת ורדים לצד השביל.
הורדים היו פורחים בבת אחת, והשביל כולו היה ריקוד של מילים יפות באויר.
בשישי בצהריים, סבתא היתה מכינה את הריח של השבת.
ריח של שבת עשוי מפרחים. ובעונה הנכונה עשוי מפריחת ורדים.
כשסיימנו לנקות ולסדר את הבית, היא היתה נכנסת ביניהם. בין השיחים שלה. כמו אביר בשריון של כפפות ושרוולים ארוכים מבד גס, חמושה במזמרה אדומת לחיים וכובע רחב שוליים, קשור במטפחת תכולה לסנטר.
מוגנת כמיטב יכלתה היתה נכנסת סבתא שלי אל בין הורדים הפורחים.
תתרחקי. אל תיכנסי אחרי, היתה אומרת לנכדתה.
הייתי צופה בה מראש המדרגות, והיא היתה יוצאת מהורדים וזר ריחני נוטף דם בין כפפותיה.
את הקוצים היתה שוברת, ומניחה את הורדים באגרטל קרמיקה גדול בסלון.
הבית כולו היה נמלא אז מתיקות רצחנית.
טיפות דם היו נגלות אלי מעור ידיה הרך והלבן, כשהסירה את הכפפות והשרוולים הארוכים.
הדם והורדים נקשרו אצלי בזיכרון אלו באלו, וזמן רב סרבתי לשתול ורדים בגינה.
אבל לאחרונה הבנתי, ששניהם, הורדים וטיפות הדם, מזכירים לי את סבתא וממלאים אותי באהבה וגעגועים וניחוח של שבת.
שבת שלום.
את המתכון הזה קיבלתי מג׳ן, המדריכה של סיור השוקולד בלונדון.
זו היתה התוכנית ליום החמישי והאחרון בלונדון. סיור מתוק באיזור סוהו.
קודם קצת מהסיור המצוין (ותודה לעננת מהבלוג פרחים, פרפרים וכל מיניעל ההמלצה)
נפגשנו בחצות היום במקום מטריף לחלוטין העונה לשם "sketch"
למה מטריף?
אמנות מודרנית בכל פינה, עיצוב שמזכיר את מסיבת התה של הכובען המטורף, כמה חדרים, כל חדר מעוצב אחרת, ושירותים עם שרשראות קריסטל ומראות… ממש התרגשנו כולנו להשתמש בהם.
ישבנו לנו בסקטצ׳, הכרנו את חברינו השוקוהוליסטים (על משקל אלכוהוליסיטים)
בדיוק כמונו, טעמנו והכרנו ודיברנו והכי חשוב- שתינו שוקולד חם,סמיך, מרגש ומענג עם עננת שמנת בתוכו. כזה:
שהוגש בספלי חרסינה עדינים, דקיקים, אלגנטים, מרגשים… נו. הבנתם. הייתי בהיי. אני עדיין. ועברו 5 חודשים. תארו לעצמכם.
ובכן, ג׳ן שהיא שופטת בתחרויות שוקולד, ומומחית בתחום, הסכימה לתת לנו מתכון בסיסי לשוקולד חם בכוס. הכנץי הכנתי אותו המון פעמים מאז. זה ה-פינוק. לגמרי בהא הידיעה. הנה המתכון:
שוקולד חם וסמיך, הגרסא הבסיסית
מצרכים
30 גרם עיסת שוקולד של קקאו טבעי
20 גרם חמאת קקאו של קקאו טבעי
כף דבש/מייפל/סוכר
3/4 כוס מים רותחים.
הכנה:
אחרי שהכל נמס במים הרותחים, להכניס לבלנדר לדקה בערך. להעביר לספל מכוסה ולשמור במקרר ללילה.
למחרת, לחמם ולשתות. יוצא סמיך ומספק מאוד. מי שרוצה יכול להוסיף שמנת קוקוס או שמנת מתוקה או קצפת.
יצאנו מהסקטצ׳ וטיילנו באיזור היפה, נכנסנו לכל מיני חנויות שוקולד וטעמנו בכל מקום. עצרנו להסברים מרתקים על ההיסטוריה המקומית, ולמרות שהיה מאוד קר- היה מרתק.
פה למשל הצטלמתי עם שומר של רחוב קניות פרטי שיש לו שלושה חוקים משעשעים. אחד מהחוקים הוא שאסור לשרוק… אבל למה אסור, אשאיר לג׳ן לגלות לכם כשתצטרפו לסיור שלה. תגידו שInbal Weisman שלחה אתכם.
זה לא בדיוק רחוב. אלא מין שדרת חנויות מפוארת מאוד.
השוקולד שהכי ריגש אותי היה זה שמספק שוקולד לבית המלוכה. היתה תמונה של אליזבת המלכה בצעירותה.
קיבלנו כמה סוגים לטעום. שוקולד סיגליות לא טעים לי. בכלל, סיגליות לא טעים לי. אבל השוקולד ורדים היה מצוין והזכיר לי מי ורדים וסחלב וכל זה בשוקולד. מושלם.
אריזות המתנה הן כנראה מתנת כריסטמס מושלמת. רמז.
קניתי שם פרלינים והבאתי הביתה לישראל. כולנו נהננו מהם מאוד.
היינו בעוד מספר מקומות, מקום אחד צבעוני להחריד ומקום נוסף בטוב טעם עם כל מיני שוקולדים במילויים מוזרים, חדשניים ומפתיעים.
הרחובות היו מקושטים לחג המולד,
ואהבתי את הקישוטים.
סיימנו את הסיור שבעים למדי משתוקקים למשהו מלוח… ככה זה אחרי סיור מתוק מתוק. למזלי היתה לי שקית עם אגוזים וקשיו שהבאתי איתי (ארזתי מראש במזוודה, 2 שקיות זיפר עם חופן פיצוחים, לכל יום בלונדון).
הסיור היה הצלחה מסחררת, ואחר כך הסתובבנו באזור, יריד בחצר כנסיה. מייסון ופורטמן, וחזרנו בסוף ברגל למלון. זה לא היה מתוכנן.
הדבר היה ככה.
טיילנו במייסון ופורטמן (אחלה שירותים, דרך אגב) שמכרו קישוטים יקרים לעץ ומתנות לחג מולד בטירוף שאני לא מכירה מהבית (אולי כי לא חוגגים אותו במשפחה שלי)
ואז עוד נכנסתי לאיזו פטיסרי ואכלתי שם מקרון ועוגה קטנה שהיו טעימות להפליא. המוכרים היו צרפתים חסרי סבלנות ולא נחמדים. אבל בכל זאת קניתי. ואכלתי.
המשכנו להתהלך בנחת.
הלכנו לנו עד שהגענו לתחנת green park חיכינו לטיוב לתחנת ויקטוריה.
רכבת אחר רכבת שעצרה ברציף, נשמעה כריזה שאומרת שהרכבת לא תעצור בתחנת ויקטוריה. אחרי 3 רכבות ברצף שאלנו מישהי. הסתבר שהיה איזה מצב כוננות בויקטוריה ויקח כשעה עד שזה יטופל, ובינתיים אין עצירות שם.
אוקיי… החלטנו ללכת ברגל. דווקא החלטה טובה.
עדיין סתיו, שלכת, צבעים חורפיים ויפים. פנסי גז. מקסים (וכאבו לי הרגליים! נורא!)
ירדנו דרך Green park וארמון בקינגהם, ובסוף הגענו בזמן למלון בשביל לאכול, להתקלח ולנסוע לשדה.
נחנו, אכלנו במסעדה ונסענו לשדה התעופה.
יום אחרון רגוע ומתוק.
עד הפעם הבאה…
עינבל
כשהשקדיה בכניסה לבית השכנים מתחילה לפרוח, אני מתחילה לחכות לתאורה נעימה בכדי לצאת לגיחות לכל השקדיות והנקטרינות בחניתה, עם כל מיני עדשות, ולאסוף תמונות חדשות.
הנה השלל מהפריחה השנה
השקדיה מתצפית קטלב
השקדיה הענקית בכניסה לקיבוץ
שקדיות, דובדבנים, נקטרינות, כל הפריחה המלבבת הזו.
פריחת דובדבן פעמוני ליד מגורי צבר
פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב
פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר
פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר
פרח אחרון של שקד מול השקיעה
זו אחת התמונות שאני הכי מרוצה מהן. פרח אחרון, שמיים נפלאים, עננים, אור. עדשת מאקרו.
פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב, על רקע אלה ארץ ישראלית בשלכת צהובה
הזוית בה אני מצלמת קובעת את הגוונים ברקע. בחרתי בזוית הזו שהפכה את עלי השלכת מאחורי הענף, לרקע צהוב ורך.
כאן ניסיתי להראות את צפיפות הפריחה, ופיסות תכול שמים. להרגיש שהענף הזה הוא אחד מתוך רבים.
טוהר הפרח
ועכשיו השקדיות חזרו להיות עצי שקד, וכליל החורש מתמלא בורוד סגול מתוק.
המשך שבוע טוב!
מזכירה שניתן להזמין ממני כל אחת מהתמונות בבלוג.
עינבל
"רות עפרוני היקרה. אני כה נהנית מהספר שלך.
מזמן לא נהנתי ככה מספר. לקחתי אותו מיד אחרי שסיימתי את "מאשה לשועלה" של דיויד גראנט ועדיין היה חסר לי שועל בלב.
בקיצור, אי אפשר להניח. את כותבת כמו שאני חיה. אני קוראת וצוחקת בקול רם ומזילה דמעות ולא מתביישת מאף אחד שהכל נשמע ונראה לעין.
💛💛💛 עינבל"
————————————————–
"עינבל!! איזה אושר המילים שלך עושות לי. ואת יודעת שאת הכריכה איירה אמנית בריטית צעירה בהשראת מאישה לשועלה הקלאסי. מצאתי את האיור אונליין באיזה כתב עת של מאיירים ומיד ידעתי שהוא יהיה כריכת הספר המתהווה שלי, אז בלי לשאול אפילו את ההוצאה, פשוט קניתי את השימוש בו. ככה בעצם הכרתי את מאישה לשועלה שלא הכרתי קודם לכן. "
קרה לכם שקראתם ספר והתרגשתם ממנו עד שהייתם חייבים לכתוב מכתב תודה לסופר?
לי זה קורה לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני שולחת מכתבים.
פעם הייתי שולחת בדואר. אח"כ שלחתי מכתבים לסופרים באימייל.
לאחרונה אני משתמשת בפייסבוק.
לשמחתי, הסופרת של "שנת השועל" גם ענתה וגם הסכימה שאפרסם את ההתכתבות הזו בבלוג. תודה!
שני סיפורים על שועלים שאתם חייבים לקרוא.
מאישה לשועלה של דיויד גראנט
שנת השועל של רות עפרוני
חתכתי את האותיות מטפט שהיה לי.
ציירתי אותן ביד חופשית.
אח"כ עיקר הכייף זה יצירת המשטחים של הג׳ל והדפסה איתם על החולצה.
כשהכל התייבש (ואחרי שניקיתי את כל האביזרים) – קילפתי את האותיות.
עינבל
השנה החלטנו להשאר בבית, ולחגוג ליל סדר אחר. קראנו לו בבדיחות שלנו- ליל האי סדר.
החשק לליל-איסדר כזה נבע מההתחברות שלי לעצמי.
נזכרתי בתחושת המועקה שליוותה אותי עד היום עם קריאת ההגדה.
שפוך חמתך על הגויים וכל זה.
בדמי ימייך והנך ערום ועריה.
כל אלו ועוד שעשו בבשרי חידודין חידודין.
אבל בגדול- חגיגת חירות ואביב- חשבתי לעצמי, זה, ראוי לחגיגה.
את כל ה"והגדת לבנך" כבר הגדתי מלא פעמים. הגיעה העת ל"והגדת למשפחתך".
הנה טעימות (לא כולה כאן) מההגדה החדשה שלנו.
ארבע הכוסות מוקדשות לארבעה מעמודי התווך של חיינו
כוס ראשונה חירות
כוס שניה אביב
כוס שלישית אהבה
כוס רביעית תודה
התכנים משלבים קצת מהטקסט המסורתי, משימות אישיות ושירים ישנים וחדשים.
תודה לאפרת סטרטינר על הרשות להשתמש בשיר שלך בהגדה החדשה שלי.
קדש
כוס ראשונה – כוס החירות
הבחירות שלנו מעניקות לנו חירות,
בתוך המילה בחירות מצויה המילה חירות,
וזוהי החירות-
לחגוג יחד, בצורה שמשמחת אותנו, להגיע יחדיו, לשבת ביחד, ולהנות ביחד.
אני מזמינה כל אחת ואחד, לשלוף קלף ולספר באמצעותו סיפור קצר על חירות, חופש, בחירה.
קלפי 1001 אלף לילה ולילה שימשו למשימת החירות
וּבְּחַפּשֵׂך חֵרוּתֵךְ/ אֶפְרָת סטרֵטִינֵר
וּבְּחַפּשֵׂך אֶת חֵרוּתֵךְ,
צְאִי אֶל הָעוֹלָם בְּרֶגֶל יְחֵפָה.
וַתְּרִי עַל כִּסּוּי
עַל מַלְּבוּשׁ מְהֻדָּר
עַל מַסֵּכָה.
הִתְחַבְּרִי לַפַּשְׁטוּת
לַמַּהוּת,
לְאִמָּא אֲדָמָה.
הִתְהַלְּכִי בָּעוֹלָם
גְּלוּיָה, פְּשׁוּטָה,
עֵירֹמָה מִמֻּסְכָּמוֹת,
מִאִפּוּרִים, מִצְּבִיעוֹת,
מִצְּבִיעוּת מַתִּישָׁה.
נְקִיָּה מִמַחְשְׁבוֹת
עַל אֵיךְ זֶה נַרְאֶה
וּמָה חוֹשְׁבִים
וּמָה מְקֻבָּל.
תחיי אֶת חַיַּיִךְ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ
שְנִבְרֶאת
לִהְיוֹת.
בְּפַשְׁטוּת
בָּעֲנָוָה
בִּנְשִׁימָה רְגוּעָה
בְּנֶפֶשׁ צְלוּלָה
בַּנְּשָׁמָה חוֹפְשִׁיָּה.
פּתוּחַת לֵב
לָעוֹלָם,
לְיוֹפיוֹ שֶׁל הָרֶגַע
וְשֶׁל הַיָּמִים כֻּלָּם.
***
"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד ויש עבד שרוחו מלאה חירות.
הנאמן לעצמו – בן חורין הוא.
ומי שכל חייו הם רק מה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד". (הרב קוק)
שולחן החג שלנו
כוס שניה- אביב
כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן מאת משה אבן עזרא, שירת ימי הביניים
כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ
יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ
מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.
אני מזמינה את המסובים, ליצור לרגע ציור אביבי על הצלחת, לפני שאוכלים.
מנה שניה: סלטים. משמשים גם ליצירה על הצלחת
עשר המכות
אֵלוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם:
דם, צפרדע, כנים, ערב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות
ואלו עשר המכות שלנו
דווקא (דווקא רציתי. דווקא לא)
צריך (צריך לפנות מדיח, צריך לקום, צריך…)
כינים (אין ברירה, צריך לסרק)
ערב (זה הזמן למקלחת. אוף)
דיאודורנט (אם שוכחים)
שפעת
בכי של ילדים (שובר. שובר הדבר הזה)
אפשר?
(אמא אפשר? אבא אפשר?
מגיע בצליל שאי אפשר לסרב בו. דרושים כוחות על בשביל להגיד לא. אז- כן. אפשר. או שלא)
חשך (ליה תכבי את האור)
מכת בכורות (אנחנו הבכורות ואנחנו מחליטות. נה נה נה)
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. דצך, עדש, באחב.
גילי: ומה אמרו לו תלמידיו כשראו את זה? רבי, אתה על אנגלית…
אנחנו- מסתדרים בלי הסימנים.
כוס שלישית- כוס האהבה
לחיי הזוגיות
לחיי הילדים
לחיי המשפחה
לחיי האהבה שהביאה אותנו לעולם ושנושאת אותנו בעולם, בראש זקוף, בלב פועם, באור בעיניים ובאמונה שלמה.
לחיי האהבה.
ברוך אתה אדוני בורא פרי הגפן.
מנה עיקרית
משחק חפש את האפיקומן ביוזמת אדם וביחד עם ליה.
חידות ממש שוות, ובסוף מצאנו את האפיקומן וזכינו במכתב מרגש ובמדליות "האמא הכי טובה בעולם" ו"האבא הכי טוב בעולם".
כוס רביעית- תודה
לדעת להודות.
תודה על האהבה, על הבריאות, על המשפחה
תודה על השמש, על הירח, על הזריחה
תודה על האור, על החושך, על הכוכבים
תודה לעולם על הצלילים והתוים.
תודה על המזון, על המים, על היין.
תודה לכם שהייתם איתנו היום
ועל העבר, והעתיד, והשמחה והשלום.
תודה.
משחק חפש את המטמון שגילי הכין לליה ואדם.
חידות מורכבות, והמטמון- כרטיסי ברכב לפסח שהכנתי ובהם מתנה שימושית. כסף.
קינוח: עוגות, תה מהעלים על השולחן.
סיימנו מאוחר. היינו שמחים, מלאי אנרגיה, ושבעים.
האורחים שלנו התחבקו איתנו עוד ועוד וזה היה נעים.
שתיתי 4 כוסות, שתי שרדונה ושתי כוסות פורט משובח.
הלכתי למיטה בחצות ותחושת ריחוף שנבעה מהרבה שמחה ואהבה ותודה וחירות ליוותה אותי.
ליה באה להתחבק איתי ולהגיד לי שזה היה סדר הפסח הכי כייפי שהיה לה.
אדם בא להתחבק איתי ולהגיד לי שזה היה הסדר הכי משמח. הודתי לו על המכתב והפרס והמשחק שיצר. זה היה נהדר.
נרדמנו בתודה. איזה כייף היה!
היא: שלום! קול לבבי ממספר טלפון זר.
אני: שלום, אני עונה בנחת.
היא: שלום! …. ושקט.
בסוף אני נכנעת ואומרת. נו. מי את מה את רוצה להגיד?
היא: אני מתקשרת מחברת איכקורימלה בשביל להציע לך שדרוג של פוליסת הביטוח שלך…
אני: אבל אין לי אצלכם פוליסת ביטוח.
היא: את רוצה להגיד לי שאין לך שום פוליסת ביטוח?
אני: אין לי אצלך. בבקשה תסירי אותי ממאגר הטלפונים שלכם. אני אוהבת לצלצל בעצמי ולא אוהבת שמתקשרים אלי להציע לי דברים שאני לא רוצה
היא: את לא אוהבת שרוצים לחסוך לך כסף?
אני: אני יכולה לחסוך לך המון המון כסף עם הביטוח שאני מציעה לך כאן.זה חד פעמי, ורק עכשיו.
היא: נו! תספרי! איזה ביטוח?
אני: ביטוח נגד כאבי ראש.
היא: מה? איך?
אני: כל פעם שיש לך כאב ראש את שולחת אלינו הודעה ואנחנו שולחים לך אנרגיות הילינג שמרפאות אותך.
היא: ואיך זה בדיוק נשלח?
אני: זו אנרגיה. זה הוליסטי. את לא רואה את זה אבל מרגישה את הכאב נעלם.
היא: וכמה זה עולה לי?
אני: טוב, בואי נסכם שתורידי את המספר שלי מהרשימה שלך וכשתרצי ביטוח נגד כאבי ראש תתקשרי אלי ביוזמתך ונדבר, בסדר?
היא: בטח, מורידה, מבינה אותך. תודה רבה לך.
אני: ביייי….
#ביטוח
את ניבה ושי מ"בתוך הקופסה" אתם מכירים?
לניבה יש ערוץ יוטיוב עם הדרכות מצולמות בעברית, להכנת כל מיני מאכלים שנכנסים לתוך קופסת הבנטו. אני כרגע מכינה בעיקר סושי, אבל רוב מה שלמדתי – למדתי מניבה, מהספר שלה "בתוך הקופסה" בו תמכתי במימונה
אז ראשית אני ממש ממליצה בחום לקנות ממנה את הספר. ושנית- יש לה ערוץ יוטיוב עם הדרכות מצולמות לכל מיני ארוחות מיוחדות לבנטו. חיות, דמויות, דוגמאות מרהיבות.
אני אישית מגלגלת סושי, באופן די פשוט.
בכל זאת הנער – ביקש מפורשות שהבנטו יהיה בוגר, ובלי פרצופים חמודים. אז זה מה שהוא מקבל. למרות שאני אישית דווקא שמחה לקבל חיות חמודות ופרצופים בבנטו שלי. אולי צריך להיות בת 42 בכדי להנות גם מדברים ילדותיים.
אגב, אני לא מוסיפה לאורז סוכר כפי שמופיע בכל המתכונים.
פשוט מבשלת כוס אורז עגול ושתי כוסות מים. זהו. סוכר יש ביותר מדי דברים. לא בבנטו שאני מכינה.
1 כוס אורז עגול
2 כוסות מים
להביא לרתיחה. עם מכסה. לסגור את האש (אצלי הן חשמליות) ולהשאיר מכוסה. אחרי כרבע שעה האורז מוכן. בתמונה הבאה רואים את האורז מוכן ובצד את הטמאגו עדיין במחבת. גם היא וגם האורז צריכים להצטנן בטרם נעבוד איתם.
טמאגו זו ביצה ביפנית. たまご
לסושי נוח לי להשתמש בחביתה מגולגלת.
לביצה אחת אני מוסיפה כפית רוטב סויה וטורפת היטב.
על מחבת מחוממת עם שמן זית או כל העדפה אחרת, אני מתחילה לטגן. בהתחלה זה נראה נא לגמרי ושקוף.
כשהביצה מתחילה להתעמם, היא מוכנה לגלגול.
אני מגלגלת בעזרת מרית סיליקון (מה שנקרא "לקקן". גיליתי שהכי קל לי לעשות קסמים על מחבת עם הלקקן.
פרוסות ארוכות של גזר, מלפפון טרי ולפעמים בטטה מטוגנת, מוכנות גם הן להשתלב בסושי.
בקצה השליש הראשון עם האורז אני מניחה את הירקות, לפעמים גם פרוסה מחביתה. ואז מגלגלת הכל יחד.
שני שלישים מכוסה אורז עגול דביק.
גם כאן מרית הסיליקון (הלקקן) היא העוזרת שלי. שרביט הקסמים. לשטח את האורז לשכבה דקה אחידה על האצה. כשהצד המחוספס פונה למעלה, אלי.
אני רוב הזמן לא משתמשת במחצלת לגלגול. פשוט מגלגלת עם הידיים. המחצלת עם זאת נותנת צורה ויציבות. אם רוצים. אם כן משתמשים בה, אני ממליצה לצפות אותה בניילון נצמד. זה מונע הידבקויות אורז ולא מסובך לנקות אותה.
אחרי שהכנתי את הסושי, אני חותכת אותו ומסדרת בקופסה או בצלחת להגשה.
בין חתיכות הסושי בקופסא אני דוחסת גזר ומלפפון שמייצבים את התוכן ומונעים מהיצירה להתפרק. כמו שניבה מסבירה כאן
בנטו זו בעצם ארוחה בקופסא. זו למשל מהווה בשבילי השראה
בתיאבון!
עינבל
7.2.18
יש לו יום ארוך עד 16 אז בנוסף לזו, גם קופסא עם תותים חתוכים ונקיים וקופסא קטנה של ויטריז משקה אורז ושקדים. ככה יש 3 הפסקות ובכל הפסקה יהיה לו עוד משהו לאכול. ומצדי שיאכל הכל ביחד. נפתח לו תיאבון בריא למזון בריא. ואני פה רק להכין ולהנות מהשמחה שלו.
היום הוא חזר ואמר שהיה ממש טעים ושהוא מאוד ישמח אם אכין שוב.
לא נמאס לך, התפלאתי. זה ילד שמסרב יום אחרי יום לאכול מאותו מרק.
לא, ממש לא. היה לו טעים ומשביע ומושקע והוא העריך והרגיש את ההשקעה בכל ביס.
הצלחה.
8.2.18
הפעם כמות גדולה יותר. כבר אין מצב שהוא חוזר עם סושי הביתה.
מסתבר שעל החתיכה האחרונה, זו שכבר אין לו מקום לאכול, יש הרבה קופצים. בינתיים זה עדיין להיט. עד שימאס לו מהם ונחזור לכריכים.
האמת שבעיני זה יותר בריא מכריך.
יש בסושי מלפפון, גזר, טמאגו (חביתה) אורז ואצה. ורוטב מלמעלה. ושומשום.
שבת שלום
אתמול גיליתי ש5 האבוקדו שקניתי ירוקים וקשים כאבן לפני יומיים, עשו לי תרגיל והבשילו כולם ביחד. אבל כולם. מה כבר יש לעשות עם חמישה אבוקדו בשלים?
אז אכלנו טוסטים עם אבוקדו ולימון ושמנזית
ואמרנו שנכין סלט ביצים ואבוקדו, וסושי עם אבוקדו, ואז החלטתי להיות מהפכנית ואמיצה והכנתי מוס שוקולד מאבוקדו.
האמת? מפתיע. וטעים. ומשביע מאוד. ואף אחד מבני הבית לא הסכים לטעום…
רוצים מתכון?
אבוקדו בשל קלוף ומגולען
3 כפות קקאו
3 כפות מייפל
כפית תמצית וניל
קמצוץ מלח
לערבב בבלנדר
לצנן ולהגיש.
התמונות להמחשה בלבד. אין קוביות שוקולד במוס השוקולד הזה. סתם סטיילינג לצילום.
חג אבוקדו שמח!
שבוע טוב
עינבל
לפנות בוקר השכנים שלנו לקומה ארזו ויצאו, לא לפני שהקימו המון המון רעש והבנתי עד כמה הקירות בין החדרים דקיקים. התקשרנו בשש לקבלה. ידענו שאין מה לעשות, אבל בכל זאת הייתי חייבת להתלונן שכן מארבע וחצי עד שש לא היה לנו רגע שקט מהשכנים.
האיש בקבלה הבטיח שזהו, הם עושים צ'ק אאוט היום, אבל גם הבטיח שיפצו אותנו. קיוויתי שהפיצוי יכולל חדר עם נוף נחמד ולא גדר ורודה של שיפוצים, ללילה האחרון שלנו כאן.
השתוקקתי לחלון עם זריחה או שקיעה. משהו כזה. אני והחלומות הצילומיים שלי..
ארוחת הבוקר החביבה עלי היא אגג בנדיקט על תרד. ניסיתי כבר את שאר התפריט והתיידדתי במיוחד עם הביצה העלומה, רוטטת לה בתוך עצמה, על מצע טעים של תרד מאודה בחמאה, עם רוטב הולנדייז צהוב וחמצמץ. כל זה מוגש על "סלט" שכולל בדיוק חמישה עלעלי רוקט. סלט, אמרתם?
ביצה עלומה על תרד
יצאנו בנחת לדרך לכיון הבריטיש מיוזיאום. אפשר להזמין מראש סיורים של 90 דקות דרך הדברים החשובים של המוזיאון.
זו נראתה דרך יעילה לעבור דרך רובו, ואח"כ לחזור למה שהכי מעניין.
הסיור עולה 12 פאונד לאדם, וצריך להזמין מקום מראש כאן
ירדנו מהכרמלית בככר ראסל,
עברנו דרך גינת ראסל ומלון ראסל
שנמצא כבר שנתיים בשיפוץ אבל פעם מזמן, לפני שנתיים וחצי, התארחו בו האיש והבת לטיול בת מצווה.
המבנה נראה מרשים מאוד. ובשיפוץ מאוד. ודי ברור לנו שכאשר יסיימו, הוא יהיה הרבה מעבר לתקציב שלנו. אבל מותר להתלהב.
ככר ראסל הופיעה באחד הפרקים של שרלוק (שרלוק וג'ון ישבו על ספסל ודיברו) אז שמחתי לעבור דרכה ולהרגיש את הסתיו.
חצינו את הככר והגענו לרחוב שבו המוזיאון. רגע לפני המוזיאון הבחנתי בחנות סקוטית.
כמעריצה שפויה למדי של
Outlander,
נכנסנו לחנות ושאלתי על הדוגמא של שבט פרייזר.
ראיתי צעיפים וכובעים ועניבות בהון תועפות פאונדס וויתרתי על התענוג (שפויה, אמרתי) אבל צילמתי עוד קצת מהחנות ומאווירת ההילנדס.
שהעניקה נגיעות סקוטלנד בטיול שלי.
הכניסה לבריטיש מוזיאון השתנתה ממה שהיתה בעבר. ההתראות הבטחוניות גרמו להם לנתב את המבקרים בתור ארוך לתוך אוהל בדיקה, בו עוברים אחד-אחד, ומניחים את התיק ופותחים מול איש ביטחון.
הש"ג גם מתשאל אותך ומתנצל התנצלות חביבה על הבדיקות. בעודו מתנצל ושואל מניין אני, שמע שישראל. התרגש השומר, ואמר- אז את רגילה לכל הבדיקות האלו? ואמרתי- כן, אני מודה לכם על הבדיקות האלו. אותי זה מרגיע. סיימנו את הבדיקה בכמה מילים חביבות ומפתיעות מצד איש הביטחון. "להתראות! הוא קרא אלי בעברית" ואז- "תודה, שלום, מזל טוב!"
ככה. כל העברית על רגל אחת. חייכתי אליו ועניתי "תודה, שלום!"
בפנים התפעלתי עמוקות מהארכיטקטורה המרשימה
ומארוחת העשר הטעימה שערכנו בקפיטריה שם. שוקו עם קצפת ועוגת שורטברד מצויינת.
מצאנו את הסיור. קיבלנו אוזניות. ופגשנו את המדריכה.
פנסיונרית חביבה וחובבת ארכיאולוגיה והיסטוריה, ובריטית גאה בכל רמ"ח איבריה.( כנראה שזה חשוב, כשאת מדריכה סיור של שעה וחצי במוזיאון השוד הבריטי הגדול.)
כבר אמרתי שאני לא מטורפת על מוזיאונים? אמרתי. אבל במקרה הזה- נהנתי מ70% אחוז מהסיורים. שוב, המון עמידה. המון. זה החלק שלא נהנתי ממנו. אבל ההסברים היו מרתקים. הכי אהבתי את האזור היווני והאזור השומרי (פרס-בבל). למדתי על הדברים האלו בארכיאולוגיה, אבל לראות אותם? התרגשתי מאוד מאוד. כל כך התרגשתי שלא צילמתי. מה שמוכיח שבאמת הייתי עסוקה במחשבות ארכיאולוגיות והיסטוריות. אין ברירה. אגיע לשם שוב. לגעת בעבר. כמעט. איפה שלא כתוב "אסור לגעת".
בחלק של הפנתיאון הכי התרגשתי. הסיפור היה שהם הצילו את הפנתיאון מפצצה בכך שאספו את כל האוצרות שלו אליהם לבריטיש, אחרי שנפגע קשות במלחמה"ע השניה. או לפני. לא סגורה על זה. כנראה לפני. למעשה, אלמלא היו הבריטים גונבים את כל קישוטי הקיר של הפנתיאון אליהם לפני המלחמה, לא היה שורד העושר הזה. כי הפנתיאון הופצץ במלחמה. איזה מזל. בלי ציניות. באמת.
בעצם, רוב האוצרות שאצרו הבריטים במרחבי האימפריה הבריטית לתוך המוזיאון הזה, לא היו שורדים אם היו נשארים בארץ מוצאם. ציטוט של המדריכה.
ואני נזכרתי בכל מיני דברים שיש העתק שלהם אצלנו במוזיאון רוקפלר ובמוזיאון ישראל, כי המקור נמצא בבריטיש מיוזיאום. ונזכרתי גם שזה לא באמת משנה אם זה המקור או ההעתק. העיקר- הסיפור שמאחורי זה.
בכל אופן, אחרי 90 דקות כאבו לי הרגליים פחד, והייתי חייבת לאכול משהו, וזכרתי מין מעדניה פינתית בקומה השניה שנראתה לי טעימה. היא באמת היתה טעימה מאוד. השעה היתה אחת וחצי והיה מצוין. כולל הישיבה. הישיבה עצמה היתה גולת הכותרת של ההנאה.
מעין פוקצ׳ות כל טוב כאלו
בתוכנית המקורית, אחרי הבריטיש מוזיאון תכננתי לנסוע לקובנט גארדן, אבל בפועל הרגליים שלי היו גמורות, השקיעה התקרבה והתחשק לי… להסתובב באוקספורד וללכת לפרימרק. מה לעשות, זה היה יום כמעט אחרון וידעתי שאני רוצה לקנות מתנות לנוער הביתי ופרימרק זה מקום מצוין למתנות בעיני.
בדרך לפרימרק עצרנו בארל קורט בשביל לבקר את הבית השני שלי. הטארדיס.
היה נחמד לראות אותה. לצערי לא היה לי מפתח והיא היתה נעולה. ידעתי שהיא גדולה יותר מבפנים.
בפרימרק מצאתי פיג'מות הארי פוטר לילדים, וכל מיני קשקושים. זו לא היתה הגזמה פראית מבחינת העלויות, וגם התור היה סביר לחלוטין .
וחזרנו למלון לנוח קצת לפני שנצא לאכול ארוחת ערב בככר פיקדילי, באיטלקית של ג'יימי אוליבר. בדרך למלון היו צבעי שקיעה נהדרים.
ובמלון חיכתה לנו הפתעה. העבירו אותנו לחדר בעליית הגג. חדר יפהפה, מרווח, עם נוף מטריף לשקיעה. נוף!
לצלם! בול מה שרציתי…
לאיטלקית של ג'יימי לא הזמנתי מקום.
בכלל, הלכתי על ספונטניות. נכנסנו, ביקשנו לשבת, נתנו לנו לחכות רבע שעה ליד הבר וקראו לנו לשבת. היה מצוין!
הרחובות בלילה מארים בקישוטי חג מולד מרהיבים, ונגן חמת חלילים מחריש אזניים הסכים שאצטלם איתו כסיום סקוטי משמח ליום הזה.
לילה טוב!
עוד בוקר שמתחיל בארבע וחצי, אני קמה בשש וחצי בארץ ולונדון שעתיים אחורה. מברכת על העוגיות הללו. עוגיות חמאה ולימון, טבולות שוקולד לבן. נשארו לי גם אוכמניות מאתמול.
הפעם התלבשתי היטב ויצאתי לטייל בחושך… בקור…
אבל נהנתי ממש! ככה נראה רחוב קיימבריג׳ בשעה הכחולה שלפני הזריחה
עשיתי עוד סיבוב לוויטרוז והפעם קניתי עוד כמה דברים מעניינים. הנה השלל:
התוכנית היום: לנסוע באוטובוס עילי אדום לפארק הולנד, בשביל לבקר בגן היפני בו. אחר כך למוזיאון אלברט אנד ויקטוריה, ואז לנסוע לתיאטרון לקחת את הכרטיסים. בערב יש לנו פאנטום האופרה.
למה גן יפני? מכיון שאני אוהבת את תרבות יפן, תלמידת קראטה ולומדת יפנית. באותה מסגרת רציתי גם לאכול במסעדה יפנית בלונדון אבל בעבודת השטח שעשיתי מראש דרך גוגל, לא מצאתי שום דבר בתקציב שפוי. אז- גן יפני.
גוגל מפות אמר לנו איזה קו לקחת ומאיפה. היתרון של נסיעה באוטובוס (עם האויסטר קארד, אותו מטעינים במכונות בתחנת הטיוב של ויקטוריה) – היא שבניגוד לטיוב, רואים את לונדון. הנסיעה עברה סביב סביב להייד פארק, והתפעמתי לי מצבעי השלכת הנהדרים. זו היתה אחת התחנות הראשונות של הקו אז הקומה השניה היתה פנויה. התיישבנו למעלה מול החלון.
אחרי כ25 דקות נינוחות, ירדנו בתחנת הולנד פארק סמוך לנוטינג היל והלכנו ברגל בשביל קסום לעבר הגן.
היה קר. לא, רגע. היה הרבה יותר קר. פתאום הבחנתי בסביונים מתעופפים סביבנו. חשבתי שאחד מהעצים השיר זרעים לבנים, קלילים, ואז אחד הסביונים נחת לי על המעיל ונמס.
שלג! איזו שמחה! כמו פיות קטנות שמתעופפות בין העצים בקלילות ונעלמות ברגע בו נוגעות בקרקע. יאא! שלג!
שלט הכוונה בכניסה לפארק עזר קצת להתמצאות במרחב, אם כי הייתי כה מוקסמת שמבחינתי זה המקום ללכת בו לאיבוד.
אז התחלנו עם בית הקפה כי ידענו ששם אמורים להיות שירותים. שוב הנושא הזה. ועוד כשקר כל כך. השירותים במבנה מחוץ לבית הקפה. מטופח ונוח וחינמי.
רוב האוכלוסיה בפארק הם תושבים מקומיים. זה ממש לא מקום מתוייר. אנשים מטיילים עם כלב וכובע.
ואז הלכנו לגן היפני, והתחלתי להבחין בסנאים אמריקאים שמנמנים מקפצים סביב בחשש. ניסיתי להתיידד.
אחרי כחצי שעה איתם גם הצלחתי וקיבלתי סנאי מתנה שהלך אחרי בכל הפארק והסכים לדגמן למצלמה ואפילו לשבת לי על הכתף (בתנאי שאכבד אותו בצימוקים שהיו לי בכיס).
המשכתי לטייל בגן היפני כשהסנאי השמן אחרי, וגם טווס, עוד 6 סנאים נוספים ויונים. התרגשתי לי. בעודי עומדת מול הגן הקטן והיפה ומתפעמת ממנו-
הגיעה מישהי נחמדה בשם מורין, שגרה ליד וכל יום באה לטיול בפארק. היא ישר קלטה שאני לא מהקיבוץ שם, והתחילה לספר לי על הגן, על הגנן ועל הסמלים שבגן.
אז ככה. הגנן היפני שהקים את הגן, חזר לפני שנה ליפן כי לא חידשו לו את האשרה. היא עדיין בקשר איתו. המחליף שלו היה הגנן שעזר לו והוא פחוד מקפיד על הכללים היפנים ובגלל זה הוא לא עוקר את העץ הצעיר שצמח באמצע הצב.
איזה צב, התפלאתי.
הצב הדו ראשי שמסמל את העולם. מורין מצביעה על האי במרכז האגם. ואני רואה שהסלעים באמת מזכירים צב. ועל השריון שלו צמח פרא איזה עץ מחטני. אילו היה זה הגנן היפני הוא כבר היה מוריד אותו משם. אבל המחליף (שעושה עבודה נהדרת אך בסגנון אנגלי) לא חושב שצריך להוציא משם את העץ.
רכילות קיבוצית מקומית של הולנד פארק. אני יודעת שאני בת מזל.
והסלע שם? יש בכל גן יפני. זה סלע האנפה. זה מקום מנוחה לאנפה שמביאה מזל ותינוקות. אנחנו צוחקות ביחד. איך שהאגדה על החסידה חוצה עמים וגבולות. ואיך שהילדים של היום עוד פחות תמימים ממה שאנחנו היינו.
אחר כך מורין אומרת שהלכתי בכיון הנכון. יש כיון נכון, ואם הולכים בו סביב סביב זה מביא מזל טוב. אז היא נפרדה ממני בשביל להשלים את הסיבוב למזל הטוב שלה, ואני גם סיימתי לי את הסיבוב.
והלכתי לאזור הנשפים.
והגעתי מסביב למקום עם מזרקה ובית עתיק וחמוד
ופגשתי שם איש עם כלב, שאמר לי (כי מיד קלט שאני לא מהקיבוץ שלהם) שזה הבית של גנן האחוזה והוא שרד את הבליץ במלחמת העולם.
ושערכו בגנים האלו נשפים. ואז הכלב שלו משך אותו ונפרדנו. תחזרי לפה באביב, הוא אמר. ממש יפה פה באביב ואולי יסיימו לשפץ את בית האחוזה ואפשר יהיה לטייל בו. יש בו ציורי קיר נהדרים, הוא אמר.
אחרי תה אנגלי ועוגת חמאה קשיחה (short bread) בבית הקפה הנחמד, יצאנו משם. הסנאים ליוו אותי עד קצה השביל.
גנים זו הסביבה האידיאלית עבורי. אז הלכנו חזרה לרחוב הראשי ועלינו על טיוב לכיון אלברט וויקטוריה.
ירדנו בתחנת קינגסטון
והלכנו במעבר התת קרקעי למוזיאון אלברט ויקטוריה.
האמת…
שאני פורחת בגינות וגנים ונובלת במוזיאונים. הם מרגשים אותי בערך חמש דקות ואז אני מפסיקה להנות והרגליים שלי מחפשות ספסל. ואין הרבה ספסלים. זה קטע כזה. מינימום ספסלים.
טוב. אז אלברט אנד ויקטוריה.
תערוכת אופנה. בצד אחד תערוכת אופנה היסטורית מנקודת מבט בריטית .
בראיה ההיסטורית שלי, קצת מאכזב. למה?
נושא: אופנה בהודו במאה ה17. בתצוגה חדר של אשת אצולה בריטית בהודו. שמלה עם בד רקום באלפי פרחים, בגזרה שהיתה מקובלת לאצולה של המאה ה17. לא משהו הודי. אופנה אירופית בבד הודי. זהו.
עוד אזור. אופנה במרוקו. ו- הנה שמלת אשת אצולה אירופית בבדים מקומיים. אה. בריטניה אימפריה!
אבל בצד השני קצת יותר מעניין. אופנה במאה האחרונה והשפעות שונות. זה היה מרתק. הצלחתי להחזיק מעמד 20 דקות ולהתלהב אפילו.
אבל אז מיציתי לגמרי.עברנו למוזיאון להיסטוריה של הטבע. העיצוב היה מרשים אך התכנים לא. מוזיאון מצוין לתלמידים. נהנתי ללכת באזור של ההתפתחות האנושית. גולגלות תמיד ריגשו אותי. ואדם קדמון זה היה הנושא האהוב עלי בלימודי הפרהיסטוריה.
כשיצאנו משם כבר הגיעה השעה הכחולה, אחרי השקיעה. צמוד למוזיאון מבחוץ היה מגרש החלקה על הקרח ויריד חג מולד מואר.
נסענו לאזור של התיאטרון (ככר פיקדילי) אספנו את הכרטיסים.
בדרך לתיאטרון עברנו ליד מסעדה ססגונית שממש מצאה חן בעיני ברמה העיצובית. היא נראתה כמו גלויה צבועה ביד.
לא שעיתי לשם המסעדה ולתיאור שלה ונכנסתי לבקש לצלם ולהתעניין.
ובכן. מסעדה לבנונית. המלצרים, השף וכולם- לבנונים. התלהבתי יען כי שכנים שלנו, אבל מיהרנו לתיאטרון.
בחזרה מהתיאטרון הלכנו בדרך אחרת בשביל לגוון.
עצרנו ליד מסעדה שנראתה לי יפנית.
הצצתי במחירים. הא! סבירים פלוס!
מלצר נחמד עם מבטא פורטוגזי מיד הזמין אותנו פנימה. היה חמים ונעים, וטעים.
הנה,מושלם! מסעדה יפנית! קבלו לינק.
זה הכרטיס שלהם.
המזון היה מענג והשירות נפלא.
בהמשך חזרנו למלון, בשעת השיא של הטיוב (בין 17 ל19). היה צריך לחכות 3רכבות עד שהצלחנו לעלות, להחליף רכבת בגרין פארק ושוב לחכות 15 דקות עד שמגיעים בתוך המון צפוף לקרונית. זו השעה שכולם חוזרים. פקקים בתחתית. וגם חוויה.
במלון, היתה לנו רבע שעה בגלל העומס בתחתית. אז התלבשנו חגיגי וחזרנו לפאנטום האופרה.
הם מרשים לצלם רק לפני שהמופע מתחיל. אז הנה התמונה.
נהנתי מאוד. מופע פנטסטי.
בעייפות גדולה מאוד חזרנו למלון, ונרדמנו מהר…
לילה טוב לונדון.
עינבל
ראשית- יום בלי פעילות גופנית אומר שבימים אחריו יהיה כאב. בשביל למנוע כאבים, חייבת פעילות גופנית לפחות יום כן יום לא. 
פעילות גופנית טובה יכולה להיות כל דבר שמפעיל את כל המפרקים בגוף. לי יעיל אומנות לחימה. יש כאלו שעושים פלדנקרייס או יוגה. זה צריך להיות לפחות חצי שעה של תנועתיות. ביום. להמנע ממכות כחולות. 
כמה שאפשר. סוכר מגביר כאב. גם סוכר טבעי כמו אגבה או דבש. אז במידה. ויש תוספים שעוזרים לי כונדריטין גלוקוזמין מסמ. מגזניום ציטרט מאוד מאוד עוזרים לי. מפחיתים את הדלקתיות ועוזרים לתפקד ביום יום. שאלו אותי האם דיקור סיני ושיאצו עוזרים לי. אז לא. פיברו זה אומר רגישות מוגברת לכאב. דיקור משאיר לי סימן כחול ומכאיב לכמה חודשים. אני מתעבת את הדיקור. לצערי גם שיאצו משאיר לי סימן כחול וכאב מתמשך, אבל זה תלוי מטפל. יש מטפלים שלא לוחצים נקודתית ואז הטיפול שלהם נעים ויעיל לי. מה עוזר? בעיקר טיפול עצמי מחשבתי. למצוא דברים שמחים וטובים. בשום אופן לא להתייחס לכאב בכובד ראש. כשמתייחסים לכאב בכובד ראש הוא מתעצם. לצאת לים, לטבע, לגינה. להתבונן ביופי שסביב, להנות מהאויר. 
המחלה הזו מכריחה אותי לשים לב לדברים הטובים. להנות מכל דבר שאפשר. להעריך את מה שנעים לי ולתת לו משקל ונוכחות. היא מכריחה אותי לאהוב את עצמי ולדאוג לצרכים הפיסים והנפשיים שלי בחמלה ובאהבה ובתשומת לב. אפשר לחיות חיים טובים עם המחלה הזו. זו מחלה שמכריחה אותך לאהוב את עצמך. 
באהבה עינבל 
נב.
התוספים שהמלצתי אליהם –
Glucosamine Chondroitin MSM
Solgar, Magnesium Citrate
https://il.iherb.com/pr/Solgar-Magnesium-Citrate-120-Tablets/64171?rcode=JUZ926
מצאתי אוצר, אוצר שכתבתי לפני כעשור. הנה כמה פנינים משם
אחרי הצהריים אמבולנס מסתובב ברחובות מודיע על התרמת דם במתנ"ס. הבן מתלהב- אמבולנס מדבר! ממש כמו המכוניות שלי!
אני מנסה להסביר על הכרוז אבל הוא לא מוותר על העונג- הוא ראה אמבולנס מדבר. ועכשיו חייבים ללכת למתנס כי האמבולנס ביקש ממנו אישית!
אז נסענו למתנ"ס לפני החוג של אחותו. היתה שם אחות חביבה ושתי תורמות מתוקות ועמדנו שם כמה זמן בעוד הילד מברר אם הן באו לתת דם בצינורות לאמבולנס המדבר. אחותו לא אהבה את הסיטואציה, ניסתה למצוא מרצפת להעלם תחתה. אותו נורא ריגשו הצינורות והמחטים והשקיות עם הדם. אותה לא. אני לא יכולה לתרום כרגע אז לא יכולתי להדגים…
אבא שלהם תרם שם אח"כ. והבן המשיך להתרגש מהאמבולנס המדבר
חתכתי ליבות תפוח בשביל להכין חומץ תפוחים. פתאום ראיתי את הכוכב המחומש שיוצרים הזרעים.
הלכתי להראות לילדים. בסדר, לא התרגשו כמוני.
אפשר לעשות מזה חותמת, אמרתי ושניהם נדלקו- תראי!
יצאנו החוצה, שמונה לפנות בוקר, בחוץ קר.
התיישבנו על רצפת המרפסת הקדמית, הבאתי דפים וגואש ומכחולים.
יצרתי הדפס מליבת התפוח ויצאנו לנסות עוד דברים.
הבן לקח ענף. כרגיל. וניסה…זה לא מוצלח כל כך.
הבת לקחה עלה וצבעה אותו בנדיבות בגואש. יצאה שלולית ורודה זרחנית. ביחד חיפשנו את הדרך להראות את נימי העלה או את צורת העלה הכי יפה.
ישובים שלושתינו על רצפה קרה מסביבנו ניירות מוכתמים, עלים וכל מיני דברים.
גילתה שכשיש ממש מעט צבע גואש על העלה, וכאשר הצד ה"לא יפה" של העלה הוא הנצבע- יוצאת חותמת ממש יפה.
קוראים לטכניקה הזו "הדפס" אני מסבירה לה. וזה הדפס הפוך- ואני מדגימה- את העלה לא צובעים, אך מחליקים צבע מסביב לשוליים. כשמרימים בזהירות- דגם העלה נשאר לבן וכל השאר צבוע.
מנסים כל מיני עלים, היא מבחינה שיש עלים שיוצאים יפה יותר בהדפס הפוך. אלו נקראים עלים משוננים. והעלים הללו- שהקצה שלהם חלק ותמים- זה נקרא עלה תמים.
מעלה תמים יפה לעשות הדפס עורקי עלים. מנסים בכל מיני גוונים, ואנחנו ביחד עושות דף מלא הדפסים שונים בגוונים סתוויים.
הבן מתענג על משיחות מכחול על דפים וקצת על הפיג'מה.
אני נזכרת בשיטת הדפס נוספת- מביאה צבע שעווה ואנחנו מתוות את צורתו שמתחת לדף.
אחר כך הולכים לטיול לספריה. בספריה הבן צובע עם טושים צביעה של דורה (הספרנית מקפידה על דפי עבודה וצביעה וטושים נפלאים וזמינים) בלי לצאת מהקווים. ככה בשקט, התיישב לו וצבע בשלווה. בן שלוש וחודשיים. מדהים.
בדרך חזרה מתחילה היא באופן טבעי למיין את העלים על צמחים-
הדס- תמים. ורדים- משוננים. אמא מה זה- זה היביסקוס סיני- היביסקוס- משונן. יסמין- תמים. וככה- כל הדרך הביתה. כל העלים בדרך נחלקו לשניים. היו שזכו לתואר נוסף- זה יפה במיוחד, את זה אני אוהבת כי הוא עדין כזה וכן הלאה.
שקית בתוך שקית בתוך שקית בתוך קופסת פלסטיק מתחת לשקית הבד עם 6 קילוגרם קמח הרדוף ללחם שלי. מטבח שהוא גם חדר היצירה של האוכל וגם חדר היצירה לילדים וגם הכול. מרכז הבית, מרכז החיים.
בתוך השקית האחרונה מסתתר גוש חימר שמחכה שם בערך שנה, אולי יותר. מעליו כמה שקיות שלא היו בתוך 3 שכבות והתייבשו. אני מתחילה מהסוף, מספרת לילדים שהיום נעשה יצירה מסוג שונה. היום ניצור נר שמן מחימר ובסוף החנוכה נפורר אותו, נרטיב אותו ונכין ממנו חימר בחזרה.
העיניים של הילדה נוצצות. אפשר עכשיו למחזר, אמא?
בטח שכן. זהו תהליך שאפשר להתחיל עכשיו. נצא החוצה, קחו איתכם את הגושים של החימר שהתייבש והתקשה.
בחוץ, אנחנו מנסים לפרק את הגושים לאבק. לא ממש הולך. משליכים אותם בכל הכוח והם מקפצים בגמישות מפתיעה ולא נשברים. טוב, נמחזר אותם ככה.
לוקחת דלי גינה ריק, מכניסים לתוכו את הגושים היבשים, הילד מוזג מעט מים מבקבוק וכולנו מניחים את הדלי בתוך בית הפלסטיק כדי שהגשם הצפוי לא ימלא מדי את הדלי.
זהו. תם פרק ראשון במיחזור החימר. בפרק השני נוסיף לדלי את התוצרים היבשים מהחג. בפרק השלישי נדרוך על התערובת ברגליים יחפות עד שתיהיה דיסה. בפרק הרביעי נמזוג את הדיסה לתוך סדין ישן שירפד ארגז פלסטיק ריק ונשאיר אותו לנוח עד שהמים יתאדו והדיסה תהפוך לצמיגה יותר. לבסוף נבנה גושים ונניח בשמש כדי שזה יתייבש ואחרי כמה ימים נלוש הכל בחזרה לגוש חימר רך ומענג. שלל הפרקים ימשכו, כמו שאני מכירה אותנו, לפחות חודשיים. אז מה.
חוזרים פנימה, אנחנו מכינים חוט לחיתוך חימר (הגדולה מביאה 2 חרוזי קרמיקה שהכינה ואנו קושרים לחוט דייגים) ופורסים כמה פרוסות נאות.
לשים, הילד לש גוש בגודל כפות ידיו. הילדה לשה גוש קצת יותר גדול ואמא לשה את מה שנשאר עד שהחומר רך ומזמין.
היום נר ראשון של חנוכה, אמא אומרת והילדים קופצים בשמחה. מה נכין? נכין חנוכיה? מציע הילד. נכין קישוטים, מציעה הילדה.
נכין מה שנרצה, אומרת אמא אבל קודם אני רוצה שנכין נרות שמן. ובהם נדליק נר ראשון של חנוכה- עם שמן זית ופתיל- רוצים?
כן! כן! כן!
ראינו נרות שמן במוזיאון של ציפורי- זוכרים?
איזו צורה היתה להם?
ילד: קערה קטנה-קטנה.
ילדה: עם מין מקום כזה בצד בשביל הפתיל.
אמא- אני נותנת עכשיו לכל אחד כדור חימר. בואו נכין נר שמן. צריך שלא יהיו חורים בקערית הזו, ואפשר לעשות מקום לפתיל.
שקט, כולנו עובדים. ישובים על רצפת המטבח. הילד יוצר קערה מפיתה. הילדה בונה נר מנחשי חימר. אמא עובדת בשיטה הבסיסית של שקע בכדור והרחבתו לנר.
מחליקים את התחתית באצבעות מלטפות. הנרות מוכנים.
רוצים לנסות?
כן! כן!
הולכת להביא פתיל. מביאה חתיכות של צמר 100% טבעי שפיתלתי לפתיל. מוזגים מעט שמן, פתיל. אש. פייכככככססס איזו צחנה! נשרף. לא מצליח.
אוף, מתרגזת הילדה. זה לא מצליח לנו! זה לא עובד!
רגע, אולי הפתיל שלנו לא טוב? מה דעתך שננסה פתיל של נר אמיתי?
יש שתי חבילות נרות חנוכה. האחת לחנוכה והשניה ליצירה. מפרקים נר, הילד שובר לחתיכות ויחד מחלצים פתיל ארוך. עכשיו הפתיל בתוך השמן שבתוך כלי נר החימר של הילדה. ניסוי שני- מדליקים. כבה. לא מתייאשת. שוב. ושוב. ופתאום- תופס. נדלק. היתה שם אולי חצי כפית שמן זית ופתיל באורך 2 ס"מ. דלק חצי שעה.
אוה! אומרת הילדה. אלוהים עשה לנו נס נר השמן! חצי כפית שמן דלקה המון המון זמן! אלוהים באמת עושה ניסים על נרות בחנוכה!
גם שלי! גם שלי! דורש הילד. מדליקים גם את שלו, קערה שטוחה עם דפנות מוגבהות בצורת כף ידו הקטנה. הפתיל והשמן דולק דקה בערך ונגמר (זה בטח תלוי במבנה של הנר, אני חושבת ולא אומרת כלום). עכשיו אנחנו ממקמים נרות חנוכה בשני נרות החימר וברכים הדלקת נרות אמיתית לחנוכה. אור בפנים, אור בבית. חג שמח!
עם נר מחבילת היצירה ממשיכים לשחק ולבדוק-
באיזשהו שלב הגדולה איבדה עיניין בשאלות ובניסויים והלכה לבדוק מה קורה כששוזרים פתילי צמר אורגני 100% טבעי בתוך יצירות מחימר (יהיה מעניין במיחזור שלו זה בטוח) והילד נשאר להתלהב מהאש. צילמתי תמונה או שתיים למזכרת ומיהרתי לכתוב לפני שאשכח.
חג חנוכה שמח!
ב
