אחד ההרגלים שאנחנו רוצים לרכוש הוא: יום חמישי – יום ניקוי הבית.
המתקדמים מבינינו יוצרים להם ניקוי בית משל עצמם, שמתאים להם ולבית שלהם.
המתחילים, לעומת זאת, מתמקדים בצעד הראשון הכי חשוב: יצירת ההרגל של ניקוי הבית ביום חמישי.
הצעד הראשון מורכב קודם כל מתשומת לב לעובדה שיום חמישי ושיש לי מטרה חדשה, "לנקות את הבית".
מה וכמה ננקה?
אני מציעה להתחיל בדבר אחד קטן וממוקד שייתן לך הרגשה ש"ניקית את הבית".
ואחריו, לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד בקול רם: "וואו, כל הכבוד לי! ניקיתי את הבית ביום חמישי!"
מאוד חשוב להתחיל בצעד קטן אחד.
מאוד חשוב תמיד לעשות פחות מדי.
הרי אנחנו מנסים לרמות 🙂 את הנחש הפרפקציוניסטי שיושב אצלנו בפנים ולוחש לנו לחישות נחש מכוערות וארסיות כגון: "את חייבת לנקות את כל הבית אחרת זה לא שווה!", "אם לא עשית פאנלים זה לא נחשב", "מה, זה הכל? אתה צוחק עלי?", "זה נקרא ניקוי?", "אצל אמא שלי/סבתא שלי/דודה…
הבכורה מעדיפה בד לבן ושרוך לקשירה. ופס מתכת בגלל האדים.
הצעיר מעדיף בדוגמת תווים עם גומיות לאזניים.
האיש ביקש גומי סביב הראש ופס מתכת
ואני ביקשתי גזרה עם מקום לאף ולא מציקה בצוואר.
גזרה אחת, כל האפשרויות נכונות. ההבדל הוא בגימורים.
את הגזרה העתקתי ממסיכה נגד שאיפת גזים שאהבתי איך שהיא מונחת לי על הפנים.
יש לי עצמות לחיים גבוהות ורוב המסכות לא נוחות לי בפנים. לכולנו יש.
הלבנה בשביל הנערהצפרדעים, זאת לנער. אחת עם תוים ואחת צפרדעים.גימור פרחים לאיש שלי
הגזרה וההוראות:
חשוב לצייר את הגזרה על הבד כשהוא מקופל לחצי על קו הקיפול.
התפור זה לאף. החלק שהיה מקופל זה לסנטר. אפשר לקצר אותו בהתאם למבנה הפנים.
מומלץ להדפיס את הגזרה על דף A4
גזרה למסיכה עם מקום לאף
בשלב הראשון עוד לפני הגזירה של הבד:
1. לגזור את הגזרה מהדף. הציור כולל את השוליים שישמשו בתפירה. קו מקווקו מסמן את התיפור הראשון.
2. להניח את הגזרה על בד מקופל כך שהחלק בגזרה של בד מקופל מונח בדיוק על הקיפול. לשם חיסכון בבד, אני ממליצה שגם שתי הפאות הנוספות יונחו על קצה הבד. תמונה להדגמה:
הבד מקופל עם צד שמאל למעלה והגזרה מונחת על הקיפול והקצוות של הבד.
3. לצייר את הגזרה על הבד. לא חייבים לגזור עדיין. אפשר אם רוצים. אבל לא חובה.
ככה נראית החתיכה מהבד אחרי הגזירה ולפני התפירה. מצאתי שיותר נוח לי לגזור ואז לחבר עם סיכה לקראת תפירה.
4. אחרי העתקת הגזרה והוצאת החתיכה, לחזור על התהליך פעם נוספת לקבלת 2 יחידות , מסכה עשויה משתי שכבות.
שתי שכבות שירכיו מסכת פנים אחת
5. לתפור את הקו המקווקו
הקו המקווקו- לאורכו תופרים. עם מכונה זה להניח את הרגלית על הקו החיצוני של העיקול. ביד פשוט לאורך הקו עם תך ישר וצפוף.
6. אחרי ששתי החתיכות קיבלו תפר אחד, זה הזמן לחבר אותן זו לזו. הופכים אחת מהן ומכניסים לשניה כך שצד ימין פונה לצד ימין ולעיני נראה צד שמאל משני הצדדים.
השכבות פונות זו אל זו ומושחלות אחת לשניה. כעת אפשר לחבר אותן ולהשאיר את הפינות פתוחות. דרכן נהפוך לצד ימין.
7. אני מסמנת לי עם סיכות את נקודת העצירה אחרת (זה קורה לי) אני שוכחת לעצור וסוגרת מסכה הפוך. אנחנו נתפור זה לזה את השוליים העליונים, אלו עם התפר לאף. ואחר כך את השוליים התחתונים. אך את המשולשים בצד המיועדים לחיבור גומי או שרוך- לא אתפור. אשאיר לפחות 3 סנטימטרים פתוחים כדי שאצליח להפוך.
סימון קצה התפירה ושמירה על משולש ההיפוך והגומי פתוח
8. לאחר תפירת השוליים מלמעלה ולמטה זה אל זה, אני הופכת את המסכה דרך אחת הפינות הפתוחות. בשלב הזה תיאורתית המסכה מוכנה לגומי. אבל מי שרוצה מראה אסתטי יותר תעשה גם תיפור שוליים חיצוני אחרי חיבור הגומי.
קודם כל הגומי/שרוך.
9. קשירה או גומי. ממליצה בחום למדוד היקף ראש של חובש המסיכה ולברר מה יותר נוח לו/לה. על האוזניים או סביב הראש כולו? לאורך זמן סביב הראש פחות מציק מתלוי על האוזניים. גם עם האזניים יש למדוד. להניח את המסכה התפורה על הפנים ולמדוד עם גומי את האורך הנחוץ ל"נוח" סביב האוזן ועד המסכה. זו מסיכה בהתאמה אישית. אז שתתאים אישית!
9.ב. קשירה: לקחת שני שרוכים, קצה פתוח (בלי פלסטיק או קשר שלא יציק ) להכניס לפינה ולתפור. קושרים סביב הראש. פה לא צריך למדוד.
10. המידות שהיו נוחות לנו לאוזן הן 20 סנטימטר אורך לכל גומי (גומי תחתונים, רצועה מקופלת לשניים, 10 סנטימטרים במחצית). כסנטימטר – סנטימטר וחצי מכל קצה מושחל לפינה מקופלת פנימה לפני התפירה. ממליצה לתפור היטב. לעבור כמה פעמים לחיזוק.
זהו. מוכן. ממליצה לכבס במים וסבון ולתלות ליבוש לפני שימוש ראשון. אחרי כל שימוש כדאי לחטא אותה בשמש. קרינת UV מחטאת מצוין. אז פשוט לתלות בשמש או לכבס שוב. לכן כדאי להכין יותר ממסכה אחת לכל משתמש.
אני אוהבת לטייל לבד. בארץ ובחו"ל.
ללכת בקצב שלי, למצוא לי חברים וחברות למסע שלי.
הטיול למקום היפהפה הזה לקח לי כשעתיים, וכלל הפסקת חשמל של עשרים ושתיים דקות ברכבת הDLR בזמן שהיתה תלויה על גשר בזוית של רכבת הרים באמצע סיבוב, מעל כביש סואן.
אחר כך לקחתי את הקו הירוק של התחתית, ואז עוד קו. זה היה יום ראשון וירדתי בתחנה שצמודה לנוטינג היל.
בעוד שרוב התיירים הלכו לשוק פורטבלו הססגוני, אני צעדתי בדרך המוכרת לי, דרך סמטא ארוכה בעליה, לבית האחוזה של פארק הולנד.
בפעם הקודמת שלי בפארק הזה, בחורף מושלג, התחברתי עם לינדה. היא סיפרה לי על הגנן היפני שהקים את הגן היפני. על הסמלים השונים ועל ההחלטות שהובילו אל כל עץ ושיח.
איך הולכים בגן היפני ואיך החיים מתבטאים באלמנטים השונים בגן.
מאז, בכל ביקור שלי ללונדון, אני נוסעת לכאן.
משלימה שבעה סיבובים מקודשים סביב מסלול החיים. מברכת את חיי לשבע שנים.
הייתי בפארק הזה בקיץ, בסתיו ובחורף. התמונה הזו היא מתחילת הסתיו האחרון, 27.10.2019.
עליתי במעלה ההר עם חבריי לאהבת הפטריות ופרשתי את החלומות שלי לעונה הקרובה, כי ככה זה חלומות. צריך לפרוש אותם כמו שמיכות לאיוורור, כדי שינשמו ויתגשמו.
"אני רוצה לפגוש השנה משפכנית כחלחלה, משפכנית בשרנית וכישורית מרושתת"
פרשתי את שמיכת החלומות בפטריות שלי.
המשכנו לטפס במעלה ההר, הקרקע בוצית ומחליקה, הענפים מושיטים אלי ידיים להאחז בהם ולהתייצב.
Maya Rechnitzer הובילה אותנו
למעבה יער עם ערימת ענפים נפולים.
יניב אמר שערימת גזעים כזו היא בית גידול נהדר לפטריות. מאיה אמרה שהכל מלא ונכנסנו בזהירות מירבית לתוך הגומחא.
ישבנו מוקפים פטריות. חלב הזאב, יפענית כחולה, פטרה דממנית ועוד קטנטנות מופלאות אחרות.
לשבת על קרקעית היער, על גג ההר, תחת תקרת אלונים ואלות, שתי דקות מגן עדן. נתתי לעצמי לנשום. לחייך. לשמחה שלי לעלות על גדות ליבי ולזרום בדמי. עיני נחות תחת בולי העץ עטורי הפטריות, לפתע הבנתי שאני מתבוננת בפטריה טורקיזית יפה. אולי צעקתי. הנה משפכנית כחלחלה! צחקתי בשמחה. ליטפתי. צילמתי. הוצאתי. הרחתי. צילמתי. שתלתי בחזרה. הריח הנפלא הזה מלווה אותי, טמון בנשמת החורף המשמחת שלי. פירשו את השמיכות. הכינו את החלומות. אימרו אותם בקול. הם מתגשמים.
לפני הרבה הרבה שנים, כשאמא היתה סטודנטית צעירה בשנה אלף (לא שנת 1000 אלא השנה הראשונה, הנקראת גם שנה א') בטכניון, צייר המרצה משהו על הלוח. ושאל את הסטודנטים (300 בערך, אולמן כזה, למי שמכיר) מה זה?
ועשר ידיים ברחבי האולם הורמו באומץ (וכל שאר 290 הסטודנטים עצרו את נשימתם וחיכו).
המרצה, נדמה לי גיורא משהו, נתן לכמה ידיים לענות. אמא שלכם, אגב, גם היא הצביעה. אמא שלכם היתה אמיצה מאוד והתיישבה בשורה הראשונה.
בכל אופן, גיורא משהו העדיף קודם לתת לידיים הרחוקות לענות.
והתשובות שנשמעו היו מוזרות מאוד.
פונקציה.
כובע.
הר.
קישקוש.
רגע לפני שגיורא משהו הרים ידיים (זאת אומרת, בלשון יפה – ויתר) הוא נזכר ביד ההיא מקדימה, שהיתה שייכת לצעירה מתולתלת שישבה כמעט לבדה בשורה הראשונה. מימינה ישבה ש', לימים חברתה הטובה. משמאלה ישבה מ', שהיתה חברתה ממקודם. וככה הן כבשו את השורה הראשונה באומץ שלהן, וגם בגלל שהאמינו בעצמן וחשבו שבשורה הראשונה יקל עליהן להיות תלמידות מצויינות.
אז גיורא משהו, המרצה לחדו"א אחד, העביר מבט מתוסכל על פני אולם אולמן, מלא בבשר טרי שחושב שמצוייר כובע על הלוח. ואז נתן לאמא שלכם לדבר. והיא אמרה-
נחש בריח שבלע פיל.
והגיורא היה מאושר. והוא ביקש מאמא שלכם להוכיח.
אז היא ניגשה אל הלוח ולקחה את הגיר, כי פעם לפני הרבה שנים כתבו הכל בגיר, וזה גם חרק ועשה צמרמורות איומות ביחוד כשגיורא התעצבן או סתם נשבר לו (הגיר, הגיר) אבל זהעוד יקרה, זה עוד טרם קרה בשלב ההוא. בשלב ההוא היא פשוט ניגשה אל הלוח וציירה בתוך הנחש את הפיל, בדומה לנחש שבלע פיל בספר הנסיך הקטן שאנחנו מכירים היטב.
והגיורא היה ממש מרוצה ואמר לאמא שלכם- צדיק אחד בסדום. וכשהוא אמר את זה הוא התכוון- שאמא שלכם היתה היחידה מבין המצביעים (ואולי לא היחידה מתוך 300 התלמידים אבל מי שלא מצביע לא משפיע) שידעה את התשובה שהוא חיכה לה.
ואז הוא אמר לקהל ההמום- תקראו את הנסיך הקטן.
ועלתה תרעומת מהקהל. "זה לא היה ברפרנס! זה לא היה ברשימות! מה זה הדבר הזה?"
השיעור הסתיים, וכל מיני מצביעים התחילו להגיע אל הסטודנטים מקדימה ולשאול את זו שידעה- אבל מאיפה ידעת? ומה זה הנסיך הקטן?
סימני השאלה נותרו תלויים באוויר כשהיא הסתובבה אל הקהל שעקב אחריה ואמרה- היו שלום ותודה על הדגים. והלכה.
ימים לאחר מכן נשמעה במסדרון השאלה. איזה דגים?
וכך, ילדים, הסתיים השיעור הראשון שלי בחדוא 1 בטכניון, ואני ושאר הדולפינים הלכנו לבריכה המצוינת שם לשחות ולהרגע ממפגשים עם אנשים שחושבים שהם חכמים גדולים אבל לא קוראים ספרים. .
ביום הרביעי הצטרפתי לסיור אוכל בשורדיץ' דרך טיולי סטורברי. בטכניקה הזו, מצטרפים לטיול בלי לשלם סכום מראש, אך בסופו מקובל לשלם לפחות 10 פאונד ואפשר יותר. הדריכה אותנו ניב Neve המצוינת. די בהתחלה, עוד כשדיברתי עם ניב והראתי לה את הצילום האפל שלי, קלטה אותי שירלי המקסימה ובעלה. גם הם המתינו לסיור וגם היא, כמוני, התעכבה כל פעם בשביל לצלם . אז כל הקבוצה חיכתה – לשתינו. היה ממש כייף.
ניב לקחה אותנו לביגל המפורסם, שם אכלתי בייגל עם חמאה בארבעים פני (היה מצוין)
משם הלכנו לשוק ספיטפילד ולפיש אנד צ'יפס (אשר ויתרתי עליהם) אך בשוק ספיטפילד הנהדר מצאתי משהו שחלמתי עליו הרבה. צלחת פיוטר בת מאתיים שנה (אולי) לצילומים שלי.
נהנתי להסתובב בין הדוכנים. אוירה נהדרת.
צלחת פיוטר מהמאה ה17
מוטיב הברוקולי בברוקליין, שיעשע והיה נחמד לגלות כל םפעם עוד ברוקולי על קיר מזדמן.
לקינוח הגענו לחנויות ממתקים ושוקולד נהדרות. שתינו שוקולד חם וטעמנו רחת לקום (שלא עפתי עליה) אבל הצטלמה יפה
נשאר לי טעם של עוד- בעיקר לסיור גרפיטי. אבל למי שלא רוצה סיור מודרך, מצורפת המפה הבאה שעוזרת לטייל עצמאית בין הציורים והגלריות.
אין לך מה לחפש בגריניץ׳, אמר הבן שלי. משעמם שם. אין שם כלום, הוא אמר.
אבל לי משעמם נשמע מרגיע. הלא אני בחופשה, ולאט ומשעמם זה בדיוק מה שאני צריכה.
לקחתי את הרכבל משום מקום (ויקטוריה דוקלנדס) לשום מקום (צפון גריניץ׳, מתחם קניות, חניון ותחנת רכבת תחתית) עם תצפית מרהיבה מעל התמזה.
אני, שנושאת בגאוה פחד גבהים, עליתי על הדבר הזה לבד ונהנתי לי. התחבאתי מאחורי המצלמה, צילמתי והתרגשתי מהגובה. זה קצת כמו לטוס. אמרתי לעצמי- עינבל, חיזרי לכאן אחרי השקיעה. תקבלי תאורה מענגת יותר לצילום. בדקתי מתי השקיעה ותיזמנתי לחזור ברכבל בדקות שאחריה. To be continued
הרכבל לגריניץ בעשר בבוקר
הקצב שלי מוכתב על ידי כפות רגליי. אני הולכת לאט. צועדת ברכות על הכפות הללו. האיזור של צפון גריניץ׳ תעשייתי ומודרני להפליא ושמש צחורה הפליאה לחמם. 12 מעלות ויבש.
צעדתי אל מתחם ה O2 שמשמש כשטח הופעות, איזור מסעדות ואיזור קניות למיליונרים. הכל נראה או-כה-יקר ומודרני. על חלל.
אבל זה לא ריגש אותי (את הבן אולי כן היה מרגש פה). השתוקקתי לאמנות ועצים ושלכת. עליתי על קו אוטובוס 188 מתחנת צפון גריניץ׳ הסמוכה. נסענו מרחק של 15 דקות ב45 דקות כי ככה התנועה פה. עמוסה. והגעתי לבית המלכה בגריניץ׳ לראות את התערוכה בגלריה ולטייל בגנים.
הלכתי לאט, נהנתי מהשמש והמרחב, התערוכה בפנים וגרם המדרגות המפורסם
מדרגות יפות בבית המלכהציורי פורטרט של בית המלוכה מעטרים את הגלריהתקריב לפרטי הלבוש של אליזבת, ציור נפלאאולם
ואחרי זמן מה יצאתי החוצה והתחלתי לטייל לכיון מצפה גריניץ׳. לקחתי את הזמן. עליתי לאט. ישבתי ליד עצים. שיחקתי עם כלבים. נחתי. נהנתי מהטבע. ברגע מסוים תקף אותי רעב ממש ואז נגלה לפני שיח פטל ענק שהאכיל אותי היטב.
המשכתי לטייל לאט ובהנאה בין עצים בשלכת, שבילים בוציים, פטריות וערמונים
שלכת בגריניץ' פארק, דצמבר 2019
השמש החלה לרדת, הסימן בשבילי להאיץ כדי להספיק לנסוע ברכבל בשקיעה. אז עליתי לבית הקפה למעלה, שתיתי שוקו חם, אכלתי לי סקונס צימוקים עם חמאה וריבה וסנאי ושתי יונים ניסו לחטוף לי אותו ללא הצלחה. וירדתי בחזרה לכפר למטה. הירידה היתה זריזה, כעשר דקות, ונשאר לי זמן לטייל בין החנויות ולדבר עם אנשים נחמדים.
עם קו 188 בחזרה לצפון גריניץ, הספקתי לעלות על האמרייטס ולהתענג על צילומים אחרי השקיעה
זה היה יום גריניץ' נפלא! לא השתעממתי בכלל, נהנתי מכל פינה.
עוד רגע קט והפטריות ישובו לבצבץ על קרקע היער, על העצים, בין האבנים ועל השבילים.
גובה המצלמה- מונחת על מצע היער
טיפים לצילום פטריות מוצלח:
גובה המצלמה. הגובה האידיאלי הוא גובה נמלה. להניח את המצלמה על הקרקע או כמה שיותר קרוב לפני השטח.
זוית צילום ראשונה היא מהצד, עדיף מעט מתחת לכיפת הפטריה כך שאפשר יהיה להבחין בצורות שמתחת לכובע. האם אלו דפים או ספוג, חרירים או שיניים? זהו מידע חשוב למתבונן. זוית צילום חשובה נוספת היא מבט על. דוגמא וצורת הכובע. המבט מלמעלה, כולל קצת מהמצע עליו יושבת הפטריה. זהו מידע נוסף וחשוב.
תאורה – טבעית, עדיף להעלות את הרגישות (iso) ולא להשתמש במבזק. השימוש במבזק משטיח את התמונה ומעוות את הצבעים. עדיף תמיד להמנע ממנו בצילום טבע. בסדנה איתי תלמדו טכניקות נוספות להשגת תמונה מוארת בחשכת היער.
רקע הסביבה- הפטריה תהיה בסביבה הטבעית שלה. לצלם פטריה על רקע שולחן מטבח יהיה פחות מלבב מלצלם אותה בסביבה הטבעית שלה. תמיד נעשה מאמץ להשאיר אותה במקומה, לא לעקור ולהזיז, אבל ניתן קצת לפנות את העלים מסביבה ו"לחלץ" אותה כך שתבלוט בתמונה.
נצא ליער ונחזור עם צילומים נוטפי חיים ועוצמה. צילומי פטריות. 24.1.2020, שישי בבוקר, סדנה חורפית לצילום פטריות ביער חניתה בהדרכתי.
הנחתי לרגליים שלי לקחת אותי, לא על השביל אלא בין עלי השלכת והבנין החרב שעלה בין העצים. התיישבתי על מצע עלי שלכת והתמסרתי לשמש חורפית.
המשכתי לטפס, ולפתע הבחנתי בשיח פטל עצום. ניגשתי אליו בזהירות, הרגשתי רעבה וידעתי שאלך לבית הקפה בפסגה, אבל לא מיהרתי להגיע לשם. להיפך. האטתי עוד יותר, עצרתי לשבת, להתבונן, להריח את האדמה. שיח הפטל החליט להעניק לי תשורה- והציע לי פירות בשלים ויפים. אכלתי מהם בודדים והתמלאתי מעט בפטל והרבה בשמחה.
אני אחת עם הטבע, והטבע מספק לי את צרכיי. משם עוד טיפסתי ועליתי ומצאתי פטריות, וערמונים, וכלבה בשם מולי ששיחקה איתי בכדור טניס. כל אלו הציפו אותי באושר. גריניץ', 4-12-19
On my 2nd day I went to a Harry Potter tour with strawberry free tours.
בבוקר ה3 לדצמבר, לקחתי לי רכבת ותחתית והגעתי ללסטר סקוור כשאת מטיילת עצמאית, רק את ועצמך, יותר קל להתחבר עם אנשים, וגם לא להתחבר. כשמתחשק לי להתחבר אני יוצרת קשר עין. כשלא מתחשק- אני לא. ככה אני מדויקת לי. כשמתאים לי לבד הלבד מהנה.
בזכות השבוע שלי באקסל בחודש אוקטובר, הרגשתי עצמאית והסתדרתי נהדר עם התחבורה הציבורית. אפילו שמות התחנות שיעשעו אותי במידה זהה.
לסטר סקוור. אין לי מושג איך המקומיים מבטאים את השם הזה. הקריינית בתחתית בולעת חצי משפט וכל מה שנשאר זה סקוור.
אז יצאתי מלסשסטרסקוור הזאתי, הבטתי אנה ואנה, הג'פיאס בטלפון שוב התחיל לרדוף אחרי הזנב של עצמו, אז עשיתי מה שאני תמיד עושה פה, בלונדון. דחפתי אותו עמוק בתיק והתבוננתי סביבי. מיד הגיע אלי עובד תחתית, מהודר בווסט התחתית הרשמי והכתום, וראה שאני אבודה מעט, ושאל אותי, How can I help you' young lady
כבר התרגלתי שאני היאנג ליידי של העובדים פה, נחמד להיות יאנג ליידי, והוא הסביר לי לאן ללכת והלכתי תוך שהוא מלווה אותי בקריאות עידוד בסגנון
אז ת'יר אי גו, הגעתי לנקודת המפגש לסיור הארי פוטר, בין חנות מנמ המשעממת וחנות הלגו הענקית המשעממת לי באותה המידה.
הוצאתי את הטלפון והגוגל מפות שלי הדליק' לי מלא אורות- כל מיני דברים שסימנתי מראש ריצדו על המפה. שם בצד צ'ינה טאון, יש שני מקומות שרציתי לאכול בהם. בצד השני, מרחק דקות, יש את המרכז היפני japanese center
בו תיכננתי לאכול מוצ'י ולקנות ממתקים יפנים. הלכתי לאט. כפות הרגליים שלי מכתיבות לי את הקצב. לאט אבל בטוח. הזהרתי את המדריכה, שיתכן שהקצב יהיה לי מוגזם ואז אעזוב אותם. היא רק ביקשה שאגיד לה. אם אעזוב. אז הלכנו לטרפלגר סקוור, ולדיאגון אלי, ולנוקטורנו אלי, ואז היא התחילה לרוץ לעבר האמבנקמנט וזו הנקודה שממש התאמצתי אבל הצלחתי לתפוס אותה דוהרת מטה ולהגיד לה- איטס טו מצ' פור מי, דיר, גוד ביי.
נכנסתי לקריפטא, בעיקר בשביל השירותים. היה שם ריח של חדר אוכל קיבוצי וזה לא עורר לי תיאבון. גם לא הייתי ממש רעבה אז הלכתי ל CASA ART ופינקתי אותי בעט ציפורן ודיו ודפים לצבעי מים.
קישור לרשימת הגוגל מפות לונדון שלי ולכל המקומות בפוסטים הללו.
היה לי נחמד כי התמצאתי היטב בסביבה, אחרי הכל זו פעם שלישית שלי בחודשיים האלו שאני מסתובבת כאן (בסוף אוקטובר הייתי פה בסיור יום עם סנדמן טור וערב למחרת עם חברתי דפנה ברעם) אז החלטתי להגשים את מסלול יפן שתיכננתי.
הלכתי לצ'ינה טאון, ונכנסתי לאכול במסעדה יפנית קטנה ונהדרת
חזית המסעדה
מסעדה צפופה, פורמייקה כמו פעם, חסרת חן אבל טעימה להפליא
המלצרית הושיבה אותי בשולחן עם סועד אחר. אחרי זמן מה התחלנו לדבר. מנואל, אמר לי שהוא מקדיז. אוה, שמחתי.ביקרתי בקדיז. האמת,התפתל מנואל, שאני מעיר שאף אחד לא מכיר. לא רחוקה מקדיז. חרז. היה משעשע, כי ידעתי איפה חרז ואפילו ביקרתי בה במאי. קישקשנו קצת, שילמתי ויצאתי ליעד הבא.
מצאתי בו כדורי גלידה מצופים בצק אורז מתוק (מוצ׳י) ואכלתי שלושה טעימים מאוד. קניתי קצת פוקי לילדים, וקיטקט סגול בטעם עוגת תפוחים. השעה כבר היתה שתיים אחה"צ והשמש התחילה לשקוע. נעשה קר מאוד. וזה הסימן שלי להתקפל ולמצוא את דרכי חזרה למלון למקלחת חמה ושעה מנוחה. לקראת יציאה נוספת לעיר בלילה. מלווה הפעם בחבר הכי טוב שלי ואישי האהוב.
נחתי וציירתי לי מחוויות היום על פנקס שרכשתי בחנות האמנות המתוקה Casa Art שבככר טרפלגר.
נחתתי ביום שני ברבע לעשר בבוקר. השדה היה ריק למדי, ו"שרשרת החיול" לתוך אנגליה זרמה בזריזות. תוך זמן קצר מצאתי את תחנת התחתית לכיון גרין פארק. נסעתי ללא מזוודה. רק תיק הצילום על הגב, מעיל חם ונעלי הליכה טובות. לבשתי טוניקה מעל מכנסיים.
הבגדים התרמים היו ארוזים ולא טרחתי ללבוש אותם. נסעתי קלילה.
ברגע הפכתי מתיירת לחוקרת ארצות ותרבויות, וככה נסעתי לגרין פארק.
הלכתי בסבלנות את שלושת הקילומטרים (אני מגזימה בכוונה) לפלטפורמה של הג׳ובילי
ליין ונסעתי איתו עד תחנת לונדון ברידג׳. זה היה בשני בבוקר, השעה היתה 11. בורואו מרקט רק נפתח, ועיקר האנשים שהלכו בו היו מקימים. היה זמן. בשפע. אז דיברתי עם האנשים הנחמדים, וצילמתי נקניקים מיוחדים, לחם,
פירות.
טעימות מבורו מרקט בשני בבוקר
היה קר והיה לי טוב ככה. משם הלכתי לשחזור של הגולדן הינד, היא לא ריגשה אותי אז המשכתי בדרך לכיון גשר המילניום. היה קר והיה לי לא נעים. אז נכנסתי למסעדה קטנה וישבתי שם לתה דלוח מאוד וכריך עם חסה ואבוקדו.
התחממתי מאוד אז חזרתי לקור הכחול שבחוץ.
גשר המילניום בקור השמשי 2-12-19
מכאן לשם, הלכתי ברגל מסנט ג׳יימס לטאוור אוף לונדון ובדרך צילמתי את הרבה אבל הכי אהבתי את העלה. זהו.
בסוף אוגוסט חזרתי לפראג.
מיד הרגשתי בבית. הצ'כית נשמעה לי כמו סיפור לפני השינה, רכה וחמימה
פראג כולה היתה עיר של זהב והתמזל מזלי להתגורר במלון ג'וזפין שבעיר העתיקה, מרחק 2 דקות מככר העיר העתיקה ועם תצפית מרהיבה על צריחיה של כנסיית
our lady before Tyn
המרחק הקצר איפשר לי ללכת לככר בשעות שונות, השכם בבוקר לפני מטח התיירים, ומאוחר בלילה כשרק נערים שיכורים מתנודדים ברחוב.
ולצלם סמטאות אבנים ריקות. מי שמכיר את פראג יודע שזהו ארוע נדיר בהחלט
גשר קארל היה צפןף באופן מזעזע, ולכן הגענו אליו לפני הזריחה
הזוג הסיני החמוד הזה איפשר לי לצלם אותו (אני תמיד מבקשת רשות, בעיני זה נימוס בסיסי) ואחר כך דיברתי איתם והראתי להם את התוצאה.
זו – ה-תמונה, בעיני. מהגשר, פראג, והזריחה.
היינו יומיים נטו, 4 ימים ברוטו, ואני כבר מתכננת את הסיבוב הבא בפראג
גיליתי הערב דבר מעניין הביטוי בעברית "שוד לאור יום" הוא תרגום של הביטוי הבריטי daylight robbery בעוד שהמשמעות השימושית של הביטוי זהה (100 שקלים לשרשרת נורות? ראיתי כזאת בדולר באליאקספרס, זהו שוד לאור יום!) המקור של הביטוי מוכיח שחלה טעות קלה בתרגום. אין מדובר בשוד לאור היום אלא שוד של אור היום, שכן מקור הביטוי בחוק החלונות של וויליאם השלישי. חוק שקבע שכל בית עם 6 חלונות ומעלה צריך לשלם מס, וגרם לשתי תופעות הפוכות.
משפחות לא אמידות טרחו לסגור בלבנים חלונות כך שסה"כ מספר החלונות בביתם לא יהיה 6 ומעלה, ומכאן צמח הביטוי- שוד של אור היום- daylight robbery. עד היום ניתן לראות בתים באיזורים שונים באנגליה עם חלונות חסומים בלבנים. למשל ברחוב בונד בלונדון.
תופעה שניה היתה של משפחות אמידות שרצו "להשוויץ" ביכולת הכלכלית שלהן לשאת בעול המס, ואלו יצרו חלונות מדומים על גבי קירות אטומים, כדי להעניק מראה "מפואר ועשיר" לבית וכך להעניק לעצמם את הזכות לשלם את המס
הביטוי נוצר כאמירה- שחוק החלונות שדד- פשוטו כמדשמעו- את אור היום והאויר הזורם מהעניים. אבל סה"כ, בינינו, זה היה חוק ממש יפה, כי יצא שכמה שהיו לך יותר חלונות – כך שילמת יותר. חוק הוגן בהחלט. .
לכבוד המעדן, יצא שנאלצתי לקרוא את הוראות השימוש של מעבד המזון שלי. ישבתי על רצפת המטבח (הנקיה) עם ספרונים בגרמנית ובאנגלית וחלקי פלסטיק שונים מפוזרים סביבי.
לאט לאט התאמתי בין הציורים והמילים, עד שלבסוף הבנתי מה יכנס לאן בכדי שהאגוזים יקבלו ריסוק הולם. לגבי התמרים לא היה לי פתרון ולבסוף הכנסתי אותם לקערת המערבל עם וו הלישה ושאר החומרים. להפתעתי, זה עבד.
מבוסס על מתכון של "פליאו".
מתכון ראשון:
1 כוס חצאי אגוזי מלך
1 כוס תמרים לחים מקולפים ומגולענים
5 כפות קוקוס
4 כפות קקאו באבקה
1 כף דבש/כף מייפל
אחרי שטחנתי את האגוזים, הוספתי את כל השאר לקערה עם וו הלישה ונתתי למערבל לערבל כמה דקות עד שזה נראה אחיד.
הוצאתי כל פעם חלק ולשתי לנקניק, אותו גלגלתי בקוקוס והקפאתי בקופסא.
לאחר מספר שעות, פרסתי את הנקניקים לפרוסות.
וטעמתי.
מתכון אגוזי מלך:
אלוהימא, כמה שזה טעים!
אחרי 1-2 פרוסות, אין לי חשק לעוד. זה לא ממתק שממכר. זה ממתק שמספק!
מתכון 2- קמח שקדים
גיוון- מתכון שני שהכנתי: עוגיות שוקולד שקדים קפואות
3/4 כוס קמח שקדים
3/4 כוס תמרי מג'הול מגולענים וחתוכים
5 כפות קוקוס
4 כפות אבקת קקאו
1 כף דבש או מייפל
1/2 כפית מלח גס
מערבבים הכל ביד (הפעם לא צריך מעבד מזון) בלישה, מגלגלים לנקניק עבה על קוקוס ומכניסים להקפאה בקופסא סגורה.
הוספתי ממש לפני המחבת חופן של גרעיני חמניה וגרעיני דלעת וקצח ומלח. יצא נהדר. הגרעינים הוסיפו המון טעם וטקסטורה. הייתי ממש מרוצה וחזרתי על הדרך הזו מספר פעמים.
ואז שלשום לקחתי כוס כוסמת ירוקה, חופן גרעיני דלעת לא קלויים, חופן גרעיני חמניה לא קלויים, כוס מים, והנחתי להם לנבוט ביחד.
האמת שזו היתה טעות. אבל הבנתי את הטעות רק למחרת כשהכל כבר היה מוכן לשלב הטחינה בבלנדר.
זרמתי.
טחנתי בבלנדר. נתתי לתערובת לעמוד שעה על השיש ואז טיגנתי במחבת הכבדה.
בקבוצה של צלמי אוכל שאני משתתפת בה, כמה צלמים שונים העלו תמונות עם ISO 800
(מקובל בקבוצה ההיא לכתוב את נתוני הצילום).
תהיתי בקול רם (עד כמה שקול כתוב עשוי להיות רם) האם הבחירה באיזו 800 היא בחירה אסטרטגית.
רק למען התרגיל, לפניכם 4 תמונות. שתיים מהן עם איזו 1600. שתיים אחרות עם איזו 100 ופלאש. צילום לילה של פריחת בת שבע.
אפשר להבחין שהתמונות עם האיזו הגבוה מגורענות, והתוצר נראה עתיק ורומנטי. כמו צילום מהמאה הקודמת.
ענו לשאלתי בקבוצת צלמי האוכל לבסוף.
צלם אחד ענה שעבר מהר מבפנים החוצה ולא היה לו זמן לסדר את הרגישות. iso 800 ולכן העביר למהירות 1/6000 בכדי לצלם בחוץ עם כל האור שהיה.
צלמת נוספת ענתה שהעדשה שלה לא מוצלחת ולכן 800 iso.
שתי התשובות הבהירו לי שזו אינה בחירה אסטרטגית אלא אי הבנה בפרמטרים הנכונים לצילום טבע דומם (סטילס).
לעדשה לא מוצלחת הרגישות הגבוהה מגבירה רעשים ומחלישה את העדשה עוד. הפתרון היה להעמיד על חצובה, להוריד iso לנמוך ביותר האפשרי ולהוריד את מהירות התריס כמה שרוצים כדי שיכנס הרבה אור. כל עוד המצלמה על חצובה והאוכל לא זז- התמונה תצא חדה.
הצלם שהשאיר איזו 800 אבל העלה את מהירות התריס ל1/6000 גם הוא פיספס. קודם כל להתאים את הרגישות לתאורה.
הרבה אור- iso 100
אחר כך להאיץ את מהירות התריס.
על הצמצם אני לא מדברת כי צלמי אוכל אוהבים מאוד שהרקע מטושטש. בשביל רקע מטושטש חייב הצמצם להיות 1.8 עד 4. מעל לזה הפרטים ברקע נעשים חדים יותר ויותר וכך הם מושכים את העין.
כשאת מצלמת אוכל, את רוצה ששום דבר לא יסיח את המתבונן מהאוכל שלו ולכן הפרטים ברקע חייבים להיות לא בפוקוס. ומכאן המשחק הוא עם מהירות התריס (stutter speed) וחצובה.
Iso צריך להיות
100-400
ואת הטישטוש הרומנטי עדיף לעשות בעריכה על קובץ חד ומדויק.
לילה טוב
עינבל ויסמן
Inbal Weisman nature photography
המטוס התחיל לנוע על המסלול. הדבר לקח זמן רב. השעה היתה כמעט חמש לפנות בוקר, ומבעד לחלון הקטן והלח מיצמצו אורות המסלול. צלילי ניעור וניסור, פתיחה וצריחה עלו מגופו הקטן והנחוש. עצמתי עיניים, מאחלת לעצמי להרדם ולהתעורר אחרי ההמראה שהילכה עלי אימה. נצח חלף. פקחתי את העיניים, הבטתי החוצה. הרחק למטה ראיתי אורות חלושים. התנועה היתה עצלה, כמו אוטובוס בשדרות מוריה של יום שישי. שמחתי. זאת היתה ההמראה המושלמת, המראה מעולה, אמרתי לילד שלי. איזה טייס מעולה, לא הרגשתי דבר! הילד, שהביט בי מבעד לערפילי חלומו, המשיך לישון. ליידיס אנד גנטלמנס, חרץ הטייס את האויר בקולו, ווי אר אבאוט טו פארט סון. אה? מה? המטוס הסתובב באיטיות ונמל התעופה בגובה רגיל לגמרי צחק לי בפרצוף. בכלל לא המראנו, בגלל זה לא הרגשתי כלום! עדיין מקווה שהטייס מעולה, האיץ המטוס בעוצמה ועלה לאויר. רגע קצר שבו הנשמה שלי פרחה, אבל יחד איתה פרח הצחוק הבלתי נשלט שלי. יוהו, קראתי בקול. עכשיו אנחנו באויר. ששש… הרגיע אותי הילד. את מפריעה לי לישון.
קדיס הזכירה לי את עכו העתיקה.
חקרתי את מפת העיר ואמרתי לעצמי
היא בנויה כמו עכו. והרגליים שלי מכירות את עכו העתיקה כי זו היתה ביתי השני בשירות הצבאי.
אז סגרתי את המפה והחלטתי ללכת עם האינטואיציה וחוש הכיון הפנימי שלי אל שפת החומה והים.
הלכתי בכיוון שחשבתי לנכון ותוך זמן קצר הגעתי לטיילת החומות של קדיז.
בדרך ראיתי איש זקן מטייל עם כלב קטן, ואיש אחר מטייל עם כלב אדמוני שהלך בצעדים רכים כשל חתול.
הכלב ההוא ריתק אותי והלכתי אחריהם, מתקרבת בשקט ורכות בכדי לראות.
היה זה איש שצעד עם חתולה, והחתולה צעדה עם האיש בביטחון עצמי של חתולה שמוציאה את האיש שלה לטיול לפחות פעמיים ביום בעיר חוף הים האטלנטי.
ניגשתי אליהם ברוך. אפשר ללטף אותך, שאלתי את החתולה, בעברית.
החתולה הסתכלה עלי ואמרה- אפשר.
העפתי מבט אל האיש. הוא חייך. כרעתי על ברכיי והושטתי לחתולה את היד. היא ריחרחה ואישרה והתחכחה בכף ידי. שתינו שמחנו.
תודה, אמרתי לה.
נעמדתי ודיברתי עם האיש, שדיבר רק ספרדית.
אך למרות שספרדית אני לא מדברת, שפת החתולים היא אחת.
וזה מה שלמדתי מהאיש.
שמה של החתולה הוא אומברה. שזה אדמונית (ג׳ינג׳ית). היא בת שנתיים, והם מטיילים פעם ביום.
בואי. הוא אמר לה. והם המשיכו ללכת בשקט במורד הרחוב מחומת הים לעבר הכנסיה הגדולה.
#יומן_מצולם
הנה פטריות שראיתי וצילמתי השנה.
אחרי סיור עם יניב סגל שפתח לי את צ׳אקרת הפטריות, המשכתי לתור את הטבע ביחד עם חברים וחברות בחיפוש מרגש אחרי פטריות שטרם ראיתי.
אחת הפנטזיות היתה לראות ולמצוא פטריות שיש להן שיניים (שינניות). בזכות כליל ומאיה ר. ראיתי כמה כאלו! חלק אפילו מדממות נבגים בטיפות אדומות כדם.
בתחילת העונה הייתי ממש רגישה לפטריות, ולאט לאט הגוף שלי הסתגל לאנרגיה שלהן (וגם למדתי להכין אותן היטב) והגעתי לשלב שבו רציתי לטעום כל דבר שלא מוגדר כרעיל.
אז אכלתי
אלתית, גביעוניות, קמרוניות, נטופות, אורניות, גביעית מעורקת, גמצוצים, ועוד.
גיליתי שאני ממש מתעבת את טעמן של האורניות, ולא אוהבת בכלל דפוניות.
שהכי טעימה לי היא הקמרונית האדמדמה, ושגמצוצים נחמדים לי רק כשהם בתחילת הצמיחה שלהם. קטנים וחיוורים.
בסיור עם מאיה ג. ראיתי סופסוף פינית מבאישה אחת והריח המיוחד שלה. אלו לימדו אותי לזהות אותן עוד לפני שאני רואה אותן. הריח פשוט שותל אותי במקום, המומה. למזלנו, הביצים של הפינית (הלא רק הגיוני שלכל פינית יש ביצים, לא?) חסרות ריח. ונראות כמו קן ביצי נחשים.
ברור שאנחנו חייבים להמשיך גם בקיץ!
אבל בארץ אין פטריות. כבר עכשיו אין. חם מדי לתפטיר, אפילו הפרחים עברו לשלב הפצת הזרעים.
ואם לא נעים לי להיות בחוץ בקיץ בארץ
ואני רוצה בקיץ לטייל ביערות בחו"ל ולמצוא פטריות עם מדריך מקומי דובר אנגלית?
ביחד עם אבישג אמיר מגרין עדן בקרואטיה, יצרתי סדנופש של שבוע ירקרק ורענן באמצע יולי.
אוכל ביתי מושקע ומותאם לכל אחד ואחת, חדרים מפנקים, רחצה בנהר טורקיזי וטיולי טבע ופטריות.
סבתא פרידה היתה מבשלת ספגטי ארוך ושמן. היא קראה לו מקרוני והוא תמיד הגיע בשמחה וכשכושי זנב כשסבתא קראה לו.
בסיר בינוני שפתה מים רותחים ובעודם מרקדים בבועותיהם, היתה מכניסה את המקרוני הארוך והעבה לתוך הסיר.
האמת שסבתא העדיפה אטריות שטוחות וקצרות, אבל כשאלו נגמרו היה המקרוני צריך להכנס לסיר.
המקרוני, שהיה עגול וארוך ועבה, התבשל לו עד שהתרכך מאוד.
בסכין חדה ומזלג, הפכה אותו סבתא לאטריות קצרות. עגולות, אך קצרות.
אז היתה מעבירה את האיטריות למסננת, ומעגלת בתוכן חמאה. הרבה חמאה.
החמאה בילבלה את דעתו של הספגטי והוא התנהג כמו אטריות. שטוח, קצר, הולך טוב עם קינמון ואגוזי מלך וסוכר.
את הקינוח הזה היתה מגישה בסוף הארוחה לשולחן, ובעצמה מעמיסה קערה גדושה לסבא בנימין, ומעט מעט בקערית לנכדה.
וכשהיתה הנכדה מתלוננת בקול
(והנכדה התלוננה בקול הרבה)
על העוול- למה סבא קיבל הכי הרבה-
היתה סבתא אומרת:
" הגבר צריך לאכול הכי הרבה"
וסבא היה מזדקף בחיוך ומעביר לקערית שלי מחצית מאטריות המחמד שלו, בעודו אומר לסבתא
"פרידדקה, אני שבע, תני עוד לילדה".
סבתא היתה ממלאת לסבא מחדש את הצלחת, מגישה סוכר וניל עם אגוזי מלך טחונים וקינמון לשולחן, וגם חמאה היתה מעגלת מעלה, שתנצנץ שמחה לעין.
אחרי הקינוח הייתי מתיישבת מול הטלויזיה. סבא ניגש לכיור וסבתא אמרה- אחר כך, הכלים יחכו.
סבא סרב לתת להם לחכות וצ׳יק צ׳ק הדיח ידנית הכל. הם ניקו בשמחה וביחד את המטבח התכול.
אחרי כל זה היו סבא וסבתא נכנסים לחדר השינה שלהם.
ואני
נשארתי מול הטלויזיה ואכלתי מקרוני קצוץ בסוכר ואגוזים.
#סבתאפרידה
את החשק למתוק אני יכולה בקלות לספק עם פרי וכדור תמרים.
החשק לשוקולד שונה, ומגיע ממקום עמום, קדום ופועם.
תשוקה של ממש, והיא מניעה אותי למצוא פתרונות למטרה שלקחתי על עצמי-
תזונה נקיה, טבעית, מדויקת להפליא לצרכים שלי.
שוקולד "רגיל" כבר לא טעים לי. טעם הסוכר מפריע לי מאוד.
שוקולד בסיסי מחמאת קקאו ועיסת קקאו וכפית מייפל- נעים לי. אבל התחשק לי משהו לנגוס. בראוניז. משהו עם טקסטורה. עם טעמים שונים. שוקולד תמרים אגוזים. אז ניסיתי. ולשמחתי זה יצא כה טעים!
אז איך מכינים?
חמישה תמרים מסוג מג׳הול רכים ומגולענים
שני חופנים של פקאן לא קלוי
חופן פיסטוקים מקולפים
מנה אחת של שוקולד בסיסי (חמאת קקאו, עיסת קקאו, מומס ומעורבב לעיסה אחידה)
לעבד במעבד מזון. נוצרת מין עיסה כהה ומוזרה.
למעוך על נייר אפיה בתבנית מרובעת או מלבנית ( 15 על 15 סמ למשל)
ולהקפיא.
לתת לעיסה שלוש שעות לפחות. להעביר למקרר.
להוציא ולפרוס עם סכין גדולה- לקוביות.
כל קוביה כזו היא ממש סיפוק אדיר. קריספית, עשירה בטעם. ומספקת מאוד את הצורך הקדום, העמום, הפועם.
For those of you who don't follow me on Instagram, Twitter, or Facebook, you probably haven't been informed that I moved to Nashville for the summer. This is the main reason I've been MIA from the blogging world. I've been busy exploring the city, meeting new people, and cooking for them – of course.
I have cooked a lot while I've been here, I'm just now getting a chance to blog. One of my favorite things I've made that will be ideal for your healthy 4th of July festivities are Crispy Avocado Fries! They're guilt free, gluten free, paleo, vegan, and of course, delicious!
CRISPY AVOCADO FRIESServes 1
Ingredients
1 ripe avocado1/4 cup almond milk (or your choice of milk)
1/2 cup almond flour
Salt, pepper, and other spices, to taste.
Directions
Preheat oven to 425F and line a baking sheet with parchment paper.
חצי כוס קשיו לא קלוי, להשרות 4 שעות ב2 כוסות מים 6
85g חמאת קוקוס
שמינית כפית כורכום טחון
שתי כפות קוקוס טחון
מייפל
מאה גרם שוקולד מריר 70 אחוז מומס
(עדיף להכין לבד או למצוא כזה בלי סוכר)
מעט מלח אטלנטי או מלח ים
הכנה:
קרם קשיו-
במעבד מזון- לערבב רבע כוס קשיו שהושרה – ללא הנוזלים – ביחד עם רבע כוס מים וקמצוץ מלח עד לקבלת ממרח קשיו קרמי וחלק. להעביר לכלי – נשאר עודף שאפשר להשתמש בו כמו גבינה חמישה ימים במקרר.
ביצים
החלמון
בקערית קטנה לערבב כף חמאת קוקוס בטמפרטורת החדר, כף קרם קשיו ורבע כפית כורכום. להמתיק עם כפית מייפל. להכניס את הכלי להקפאה ל5 דקות.
החלבון
בקערה לערבב את הקוקוס, שארית חמאת הקוקוס ורבע כוס קרם קשיו. להמתיק בכפית מייפל או שתיים לפי הטעם.
להכניס לעשר דקות למקרר או להקפאה.
להוציא את הצהוב, לחלק לשש חלקים שוים (או יותר) וליצור באצבעות כדורים קטנים. החלק הזה טריקי. לא לוותר. להחזיר את הכדורים למקפיא.
להוציא את הלבן, לחלק לשש ערימות נפרדות ושוות בגודלן על צלחת ולהשיב לקרור.
להוציא את החלבונים והחלמונים מהמקפיא
לקחת חופן לבן וליצור בתוכו חור. להכניס את הכדור הצהוב הקטן ולסגור בעדינות. לכדרר לצורת ביצה ולהניח על מגש. כל השש . להחזיר למקפיא.
ציפוי:
להמיס את השוקולד בקערית קטנה, להוציא את הביצים הקפואות ולגלכגל כל אחת בזהירות בשוקולד המומס.
להפתעתי, מילא שהן טעימות לי להפליא, הנערה התלהבה (ואכלה עם נוטלה – להנמיך ציפיות)
אז ככה.
הנבטתי יומיים כוסמת ירוקה.
רגע רגע. לא לברוח. לא חומה. ירוקה. יש לה טעם אחר מהכוסאמ(ק)ת הרגילה החומה. אחר!
בסוף יצאו שורשונים קטנים.
מצאתי כמה מתכונים, שהכילו סודה לשתיה ושמן וכל מיני. בכל אופן אף אחד מהם לא שמרתי. רק קראתי והרהרתי והכוסמת לקחה את הזמן ונבטה לאט לאט.
הניסיון הראשון של העקשנית שלא הלכה לפתוח אינטרנט ולחפש מתכון אלא החליטה לחלטר לבד, הוציא מין עיסה אפויה למחצה שהחתול אכל בתאווה.
זה סימן טוב, כי מה שהחתול אוכל הוא ככל הנראה טעים. הם חתולים בררנים, אלו.
הניסיון השני התחיל עם מחבת כבדה חמה חמה, ללא שמן, ושלוליות בגודל כף מרק. על חום בינוני, חיכיתי מלא זמן עד שהופיעו בועיות כמו בפאנקייק. ואז הפכתי, ועדיין הן היו לחות ודביקות מבפנים. זה עוד לא היה מה שרציתי.
הניסיון השלישי היה אחרי שהעיסה (במרקם של עיסה לקרפ) שהתה שעה במקרר.
המחבת היתה כבדה וחמה, לא משומנת, והפעם מזגתי את התערובת עם מצקת קטנה וסובבתי את המחבת עד שהעיסה נמשחה על פני השטח כולו.
הנחתי לעניין, בעודו על הכיריים (חום 7, חשמליות) והתחלתי לטפל בכיור. שכחתי את הזמן, וככה הזמן, כששוכחים אותו, עובד אחרת. אבל עובד.
כשסיימתי להטעין למדיח את הכוסות (אני תמיד מתחילה עם הספלים והכוסות. יש אורחים, והכיור מתמלא כוסות בכלום זמן), הצצתי אל המחבת החמה. השוליים של הטורטיה המיועדת התרוממו. בועות זעירות כיסו את השטח כולו, והצבע המבריק והלח נעלם. במרית, הפכתי את הטורטיה. הנחתי לה וחזרתי לכלים.
אספתי את הקעריות והקערות וסידרתי אותן במקומן. הצצתי שוב לטורטיה. היא נראתה מוכנה. הפכתי אותה לצלחת. טעמתי מהשוליים הפריכים והתרגשתי. כזאת! בדיוק כזאת רציתי!
אז יצקתי עוד מצקת למחבת, משחתי אותה בניענוע עדין ומהיר על כל השטח וחזרתי לכיור.
בסוף, לקח לי בערך שעה של ניקיונות – וכעשרים טורטיות. מכוסמת.
הקפאתי 15. שתיים הלכו עם נוטלה והנערה. שתיים עם אבוקדו וירקות. אחת במקרר, סגורה, למחר.
אז לסיכום:
כוס כוסמת ירוקה. להנביט יומיים. יוצאת כמות של כ3 כוסות.
להכניס לבלנדר עם כוס מים (או יותר לפי הצורך) ולטחון לעיסה במרקם של תערובת לקרפים.
להכניס לכלי ולשכוח לשעה במקרר.
ואז לאפות על מחבת כבדה וחמה ללא שמן
בתיאבון!
לאפה/טורטיה/ "חביתה" של חלבון מן הצומח, שיכולה לשמש במעטפת נטולת גלוטן, טבעונית, פליאו וכו.
אהלן, שמי עינבל, אני צלמת, בלוגרית וביולוגית מהגליל המערבי.
אני רוצה לעשות סדרת פוסטים (כתבות) על גינות חמד פרטיות וקהילתיות.
שם הסדרה יהיה Beautiful Gardens
הכתבות יכללו (או לא, לבחירת בעלי המקום) ראיון קצר, צילומים של המקום וכו.
אם אתם רוצים להזמין אותי או להמליץ לי על גינה, אנא כיתבו!
איזור התעשיה הישן בכרמיאל. קרוב לשוק. יחסית. בכרמיאל של פעם הכל יחסית. היה זה בנין טרומי של קומות ומדרגות.
פעם במפלס העליון היתה חנות ומפעל גלידה של איש משפחה דרום אמריקאי, שהגיע עם מכונות גלידה וחומרי גלם במקום רהיטים בארגזים של העליה.
בעוד הילדים שלו היו עולים חדשים בבית דל רהיטים, היה הגלידאי מלהטט גלידות שמנת כשכאן בכלל לא ידעו מה זה.
לארוחות הערב אכלו ילדיו גלידה טריה מהמפעל.
כריך עם גלידה לבית הספר היה בלתי אפשרי ולכן הם הגיעו שבעים מגלידת הבוקר ויצאו הביתה רעבים לגלידת הצהריים.
בתו היתה חברה שלי. לפעמים בהפסקת העשר בחטיבה, היא היתה כה רעבה לגלידה, שהיינו מבריזות אל איזור התעשיה, מבקרות את אביה במפעל הגלידה הקטנטן שלו, ואוכלות לשובע גלידת דולסה דלצ׳ה וגלידת וניל וגלידת תות או קפה.
משם היינו יורדות אל מפלס הרחוב ורצות לחטיבה.
הרבה פעמים הזמן אצל הגלידה קפא, וכשהיינו יוצאות גילינו שיום הלימודים כבר נגמר מזמן ואנחנו יכולות לשוטט לנו לאט ברגל הביתה, או טוב מכך, להכנס אל חנות הספרים בקומה השניה ושם לטייל עם שבט דב המערות בין ספרי ההמשך והספרים המשומשים.
פעם אחת ראה אותי הצלם שחנותו היתה קיר אל קיר עם חנות הספרים.
הוא נעמד מולי, גבר צעיר עם קול גבוה, ואמר- "אני רוצה לצלם אותך לעיתון של כרמיאל".
חברתי משכה אותי משם, רגע לפני שצעדתי לתוך המערה האפלה והזוהרת של "לצלם אותך לעיתון".
היו לה אינסטינקטים טובים.
סיפרתי להורים שלי, בערב, וביחד עם סבתא שושנה הלכנו שוב לצלם.
הוא צילם אותי לעיתון. באמת. לבשתי חולצת בטן מנומרת ותלתלים. הייתי בת חמש עשרה וחצי.
במדור הרכילות בעיתון מידע84 של אותו סופשבוע, היתה תמונה מלבנית בשחור לבן ולידה השורה הבאה:
"לנערה המנומרת שבתמונה קוראים ענבל והיא גבוהה וחטובה. עתיד בטוח"
המון שנים שמרתי את העיתון והתמונה. אולי זה עדיין שמור באיזשהוא מקום. בעיקר בראש שלי.
אני הנערה המנומרת שבתמונה.
ואני אוהבת גלידה.
לפתע מצאתי את העיתון מאז, ומיהרתי לסרוק את המזכרת ההיא- הנה
"מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;
כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.
זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…"
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,
חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור
אתמול אירחתי את חמי וחמותי ולקינוח הכנתי פאי לימון, אבל שיניתי את המתכון הקודם שלי- והבצק הפריך החדש יותר מוצלח. התוצאה מאוזנת, מצד אחד בצק אורירי וטעים ומצד שני מילוי לימון עדין.
לבסיס בצק פריך
100 גרם חמאה קרה – קוביות
1 ביצה שלמה
1.5 כוסות קמח
1 כף סוכר חום
קמצוץ מלח
לערבל את החמאה והקמח עם המלח והסוכר עד לקבלת פירורים גדולים. להוסיף את הביצה וללוש עד שנהיה בצק. לכדרר ולשים בשקית במקרר לעשר דקות.
ללוש לבצק, לשטח על תבנית משומנת לשכבה אחידה בעובי של כחצי ס"מ עד ס"מ אחד, לחורר עם מזלג (מונע תפיחה). כדאי להעלות קצת שוליים זה נותן צורה יפה, ולאפות 15 דקות ב180 מעלות צלסיוס.
מלית לימון:
בקערה נפרדת-
2 כפות קליפת לימון מגוררת
2-4 כפות מיץ לימון טרי (אני מעדיפה יותר חמוץ)
1/2 כפית אבקת אפיה
1/4 כפית מלח
2 ביצים
1 כוס סוכר
לערבב את כל המרכיבים, למזוג מעל הבצק האפוי שבתבנית ולאפות ביחד כ20 דקות.
כשהשכבה העליונה מתכהה, להפסיק את התנור ולתת לעוגה להצטנן בהדרגה.
לצלם כלניות זה מאתגר. האדום האדום הזה, בשמש כמעט בהיר מדי. כמו לצלם אש.
אני מחפשת את הזוית בה הכלנית המצולמת לא תסנוור אותי.
הזוית בה אפשר יהיה להרגיש את הכלניות האחרות שבשטח.
את העדינות של הפרח. הרוך של עלי הכותרת. האור שצומח.
אני נשכבת על הקרקע ומצלמת.
מלקטת מן האדום האדום הזה.
והנה הוא מוגש. כמו נזיד עדשים, אבל מכלניות 😄
בשביל לגדל ניצן אחד צריך כפר שלם של כלניות.
כלנית בוגרת מקבלת את השמש בזרועות פתוחות
גוזל קטן של כלנית. נוצות הבקיעה עדיין לחות מטל הבוקר
צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.
נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.
יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.
בטח, מאשרת אמא שלה.
הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב
אני נכנסת לחנות ניו אייג׳
ודבר ראשון מסתלסל אלי ריח הקטורת.
הוא דחוס בבישום שמזכיר לי את הודו, אף שמעולם לא הייתי בהודו.
הקירות לבושים מדפי עץ חשוף, מלאים עד שובע בפיות, מזרקות, טארות וספרי מודעות.
גוף ונפש לנצח,
אתה יכול לרפא את חייך,
אמנות המיתה של אושו
ולצידה הקלפים של אושו, במארז שחור חגיגי.
כמו ממתקים צבעוניים באמצע, אני מוצאת את האבנים היפות במבצע. אחת בעשרה שקלים אבל 5 ב12.
אז אני מלקטת לי טייגר איי, ולאפיס לאזולי, קוורץ סגול, קוורץ ורוד (המוכרת אומרת שזה טוב להנקה) ואבן אחת של זהב השוטים כי אמנם אני לא שוטה אבל המבנה המתכתי קורץ לי.
מאחורי המוכרת, על קטיפה סגולה, מונח כדור בדולח גדול.
אני לוטשת בו מבט ומבינה
שגם הוא לוטש בי.
כמה עולה הכדור, אני שואלת.
הרבה. היא עונה.
ובכל זאת?
מאה שקל, הגדול.
יותר עדיף לך הקטן. זה בחמישים.
אני מוציאה שני שטרות של 50, מפזרת את האבנים בחזרה לתאים שלהן
ויוצאת עם כדור לגילוי עתידות במאה שקלים.
מאוחר יותר יספר לי הכדור שבחרתי היטב, ואראה את העתיד לי מקופל בתוכו כבביצת דרקון.
אבל באותו הערב, ארזתי אותו בשקית קטיפה סגולה והשכבתי אותו לישון.
כל הלילה חלמתי עתידות.
כשאני צועדת ביער
כל החושים שלי נפרשים
האור פועם בליבי
מקצב של שמחה
ריח האדמה הלחה
מצמיח שורשים בנפשי
אני רואה את היער חי
היער רואה אותי חיה
ובמצלמה שבידי
אני מלקטת פיסות יער
לתת בהן אותות
של שמחה.
בצד הדרך אפשר להכיר מסלולים יפים, אנשים מעניינים, אתרים מרתקים ועוד המון דברים שלא תמיד אנחנו רואים.. מוזמנים להצטרף איתי למסע בשבילים הצדדיים להכיר את היופי הנחבא במקומות הנסתרים.
להשרות בכוס מים:
בקבוצה של צלמי אוכל שאני משתתפת בה, כמה צלמים שונים העלו תמונות עם ISO 800
המטוס התחיל לנוע על המסלול. הדבר לקח זמן רב. השעה היתה כמעט חמש לפנות בוקר, ומבעד לחלון הקטן והלח מיצמצו אורות המסלול.
9. התגנבות על קצות האצבעות
