פבר 15 2019

האדם והטבע

"מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;

כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.

זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…"
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,

https://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=14799

א.ד. גורדון הטיב לתאר את הצורך שלי בטבע. בטיול. בשהיה. בנוכחות בטבע. הטבע מחיה אותי. כמו מים לצמח. ככה הטבע לגופי ונשמתי.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך."
מתוך

עקירת שורשי הנשמה מן הטבע, פרק שני במסה האדם והטבע מאת א.ד. גורדון

https://benyehuda.org/gordon_ad/haadam_vehateva_02.html

פבר 4 2019

הזמנה לטייל לתוך התמונה

הזמנה

לתוך היער

והשביל

והמקצב של הטבע

איתי, יד ביד, פנימה.

מתי?

16.7 2019 – 23.7.2019

Green Eden, קרואטיה.

https://sadnofesh1.vp4.me/naturephoto

למקום בו היופי הזה

מצליח לעבור מהמציאות לתוך התמונה.

המיומנות הזו

לצייר את המציאות באור.

לראות, להתרגש, לצלם.

אשמח מאוד אם תיהיו שם איתי!

לפרטים נוספים אפשר ליצור איתי קשר בוטספ או במייל!

עינבל

פבר 4 2019

הבד הצהוב

חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור

פבר 2 2019

פאי לימון חדש

אתמול אירחתי את חמי וחמותי ולקינוח הכנתי פאי לימון, אבל שיניתי את המתכון הקודם שלי- והבצק הפריך החדש יותר מוצלח. התוצאה מאוזנת, מצד אחד בצק אורירי וטעים ומצד שני מילוי לימון עדין.

לבסיס בצק פריך

100 גרם חמאה קרה – קוביות

1 ביצה שלמה

1.5 כוסות קמח

1 כף סוכר חום

קמצוץ מלח

לערבל את החמאה והקמח עם המלח והסוכר עד לקבלת פירורים גדולים. להוסיף את הביצה וללוש עד שנהיה בצק. לכדרר ולשים בשקית במקרר לעשר דקות.

ללוש לבצק, לשטח על תבנית משומנת לשכבה אחידה בעובי של כחצי ס"מ עד ס"מ אחד, לחורר עם מזלג (מונע תפיחה). כדאי להעלות קצת שוליים זה נותן צורה יפה, ולאפות 15 דקות ב180 מעלות צלסיוס.

מלית לימון:

בקערה נפרדת-

2 כפות קליפת לימון מגוררת

2-4 כפות מיץ לימון טרי (אני מעדיפה יותר חמוץ)

1/2 כפית אבקת אפיה

1/4 כפית מלח

2 ביצים

1 כוס סוכר

לערבב את כל המרכיבים, למזוג מעל הבצק האפוי שבתבנית ולאפות ביחד כ20 דקות.

כשהשכבה העליונה מתכהה, להפסיק את התנור ולתת לעוגה להצטנן בהדרגה.

בתיאבון!

ינו 31 2019

כלניות ביער

לצלם כלניות זה מאתגר. האדום האדום הזה, בשמש כמעט בהיר מדי. כמו לצלם אש.
אני מחפשת את הזוית בה הכלנית המצולמת לא תסנוור אותי.
הזוית בה אפשר יהיה להרגיש את הכלניות האחרות שבשטח.
את העדינות של הפרח. הרוך של עלי הכותרת. האור שצומח.
אני נשכבת על הקרקע ומצלמת.
מלקטת מן האדום האדום הזה.
והנה הוא מוגש. כמו נזיד עדשים, אבל מכלניות 😄

בשביל לגדל ניצן אחד צריך כפר שלם של כלניות.

כלנית בוגרת מקבלת את השמש בזרועות פתוחות

גוזל קטן של כלנית. נוצות הבקיעה עדיין לחות מטל הבוקר

ינו 20 2019

צבי ציפורניים

צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.

#סיפור

ינו 16 2019

בחנות ממתקים בלוינסקי

נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.

ינו 14 2019

גלידת פיסטוק בתל אביב

יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.

בטח, מאשרת אמא שלה.

הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב

ינו 3 2019

בעודך מהלכת

 

בְּעוֹדֵךְ

3.1.2019

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בַּיַּעַר

וַיְהִי הַיַּעַר עִיר

ותהא הֵעִיר

עֵרָה

וְאֶת מִתְהַלֶּכֶת ברחובותיה

שׁוֹמֶרֶת צְעָדַיִךְ

נוֹשֶׁמֶת מַהוּתָהּ.

וְאַתְּ שְׁמוּרָה וּבְטוּחָה

וּצְעָדַיִךְ-פְּעִימָה.

 

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בָּעִיר

ותהא הָעִיר יַעַר

וְהַיַּעַר-בֵּיתֵךְ.

וְאַתְּ דּוֹרֶכֶת חרשׁ

בּזְּהִירוֹת

עַל חֲלָקוֹת הָעֵשֶׂב הַמְּנַצְנֵץ

עַל סְלָעָיו, בֵּין שְׁבִילָיו

אַתְּ בְּטוּחָה וְשֶׁמּוֹרה

וּצְעָדַיִךְ-נְשִׁימָה.

וַהֲיִי תָּמִיד

נוֹשֶׁמֶת וּפוֹעֶמֶת

יַעַר.

iw1_5892

דצמ 22 2018

כדור בדולח

אני נכנסת לחנות ניו אייג׳
ודבר ראשון מסתלסל אלי ריח הקטורת.
הוא דחוס בבישום שמזכיר לי את הודו, אף שמעולם לא הייתי בהודו.
הקירות לבושים מדפי עץ חשוף, מלאים עד שובע בפיות, מזרקות, טארות וספרי מודעות.
גוף ונפש לנצח,
אתה יכול לרפא את חייך,
אמנות המיתה של אושו
ולצידה הקלפים של אושו, במארז שחור חגיגי.
כמו ממתקים צבעוניים באמצע, אני מוצאת את האבנים היפות במבצע. אחת בעשרה שקלים אבל 5 ב12.
אז אני מלקטת לי טייגר איי, ולאפיס לאזולי, קוורץ סגול, קוורץ ורוד (המוכרת אומרת שזה טוב להנקה) ואבן אחת של זהב השוטים כי אמנם אני לא שוטה אבל המבנה המתכתי קורץ לי.
מאחורי המוכרת, על קטיפה סגולה, מונח כדור בדולח גדול.
אני לוטשת בו מבט ומבינה
שגם הוא לוטש בי.
כמה עולה הכדור, אני שואלת.
הרבה. היא עונה.
ובכל זאת?
מאה שקל, הגדול.
יותר עדיף לך הקטן. זה בחמישים.
אני מוציאה שני שטרות של 50, מפזרת את האבנים בחזרה לתאים שלהן
ויוצאת עם כדור לגילוי עתידות במאה שקלים.
מאוחר יותר יספר לי הכדור שבחרתי היטב, ואראה את העתיד לי מקופל בתוכו כבביצת דרקון.
אבל באותו הערב, ארזתי אותו בשקית קטיפה סגולה והשכבתי אותו לישון.
כל הלילה חלמתי עתידות.

ובבוקר

התחיל העתיד.

דצמ 20 2018

יער

כשאני צועדת ביער
כל החושים שלי נפרשים
האור פועם בליבי
מקצב של שמחה
ריח האדמה הלחה
מצמיח שורשים בנפשי
אני רואה את היער חי
היער רואה אותי חיה
ובמצלמה שבידי
אני מלקטת פיסות יער
לתת בהן אותות
של שמחה.

לראות את היופי

לנשום את האדמה

לפעום את הנהר

לעטוף אותם במתנה.

כזו חוויה זו תיהיה

דמיינו לעצמכן.

16.7.19 עד 23.7.19

Green Eden

קרואטיה.

סדנת צילום טבעי


לפרטים נוספים, כיתבו לי

דצמ 19 2018

מרק פטריות ותרד

אחרי שעת ליקוט ביער המכושף

בו נאספו בהרבה תשומת לב ואהבה

קמצוץ זנב נטופה עריבה

חמש קמרונית אדמדמה

והרבה תמונות של גשם ואור נוטפי הזהבה

להכין סיר נחמד למרק מכושף:

לטגן בצל

ועלים נחמדים

סלק בר, חוביזה, חומעה

על 2 כפות שמנזית

או כף גדולה חמאה.

לחכות עד שהעלים יצטמצמו

(זה קסם כזה)

ואז להוסיף מים רותחים.

לבשל עד שנמאס. חמש או עשר דקות לכל היותר

להגיד אברא קדברא

ולהוסיף פטריות.

אם יש בידי קמרונית אדמדמה

הקסם יתרחש

והיא תהפוך לסגולה.

שאר הפטריות לא. וזה טעים גם עם שמפיניון. מה שיש בבית. זה רק ענין של דמיון.

לבשל על אש קטנה חמש דקות אולי. להמליח. ולעדן עם שמנת קוקוס או שמנת מתוקה רגילה.

מלח ופלפל לפי הטעם.

בתיאבון.

סל ליקוט

קמרונית אדמדמה

מרק תרד ופטריות עם קמרונית אדמדמה

לאכול.

מנה מכשפת.

לבריאות.

עינבל

נוב 26 2018

פרפרי עלים

iw1_3071iw1_3134
חברתי – נטע בן דוד, הלחינה את השיר שלי

הַפַּשְׁטוּת שֶׁל הָעֵשֶׂב
שִׁירַת הֶעָלִים
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רַכּוּת
כְּמַגָּע הַגַּלִּים

עַנְנֵי רַקָּפוֹת
פרפרי עָלִים
רוֹקֶמֶת אוֹרוֹת
בֵּין שָׂדוֹת וכרמים

וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן
כְּמוֹ פֵיָה עַל תַּלְתַּל
מְצַלֶּמֶת צוּף טַל
וְכָל מַכְאוֹבַי
צָנַח לוֹ זַלְזַל.

 

IW1_3133_01

נוב 18 2018

הפשטות של העשב

הַפַּשְׁטוּת שֶׁל הָעֵשֶׂב
שִׁירַת הֶעָלִים
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רַכּוּת
כְּמַגָּע הַגַּלִּים

עַנְנֵי רַקָּפוֹת
פרפרי עָלִים
רוֹקֶמֶת אוֹרוֹת
בֵּין שָׂדוֹת וכרמים

וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן
כְּמוֹ פֵיָה עַל תַּלְתַּל
מְצַלֶּמֶת צוּף טַל
וְכָל מַכְאוֹבַי
צָנַח לוֹ זַלְזַל.

עינבל
18.11.18
(איזה תאריך יפה!)
#שיר
#צילוםפיות
#נובמבר
#חניתה

אוק 26 2018

קאסט תלבושות תקופתיות

https://www.facebook.com/plugins/post.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Fmedia%2Fset%2F%3Fset%3Da.10156770559684438%26type%3D3&width=500תמונות מקאסט תלבושות היסטורות שהשתתפתי בו באייקון 2018 שהיה בתחילת אוקטובר- באלבום המצורף.

אוק 24 2018

LifeBook 2019

🍊 בתחילת אוקטובר הצטרפתי למין כנס אונליין של אמנות, יצירה, נשימה והתפתחות אישית. מיינדפולנס, הם קראו לזה.

צילום: תמרה לאפורט

בכל אופן ממש התלהבתי ונהנתי ליצור ולהקשיב לראיונות בין תמרה לפורט לאמנים שם.

כל יום במשך 14 יום התפרסמו שני ראיונות ושתי הדרכות שנלוו אליהן.

התנסתי בטכניקות חדשות וישנות, בשיטות לאיוורור רגשות ומחשבות, וממש ממש נהנתי.

במקביל, כל הזמן רץ פרסום ללייףבוק, שמתחיל בינואר, ויכיל שיעורים ארוכים יותר אונליין שיהיו זמינים למנויים.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10156939355931133&id=660441132

ידעתי שארצה להרשם לזה, ובמקביל נכנסתי לכל ההגרלות שהיו למורות בקורס- בכדי לקבל מנוי חינם.

הנה כמה מתהליכים והיצירות שלי במהלך הכנס:

לקראת סוף הכנס קיבלתי הודעה פרטית ממלאני ריברס שזכיתי במנוי חינם לקורס השנתי!

סיפרתי לכולם בבית (אף אחד לא הבין על מה אני מדברת) והתלהבתי (עדיין) מאוד.

ממילא תכננתי להרשם (100 דולר ההרשמה המוקדמת אחרי ההנחה) אז בכלל זכיתי!

מלאה בתודה ליקום שמסדר לי שנה עם חיזוק לתחום היצירתי שבי!

עינבל

אוק 21 2018

חופשה בכרתים

מסכמת שבוע בכרתים, באזור רתימנו.
לקחנו חופשה דרך בליק, שכללה טיסות-העברות-מלון בחצי פנסיון
הכל היה מצויין ממש, מיקום מעולה, האנשים שפגשנו היו חמים ונעימים.

באוטובוס למלונות מהשדה, היה מדריך ישראלי שהעביר דף עם פרסום לטיולי יום שהם עורכים בתשלום סביב 50 אירו למשתתף. התלבטתי מאוד אבל בסוף ויתרתי והחלטנו שנישאר בסביבה של המלון והעיר הסמוכה ונהנה מטיולים רגליים, ים, והעיר המקסימה.
אני מברכת על ההחלטה הזו. ככה גילינו את שכיות החמדה של העיר בנחת ובקצב שלנו.
מסקר טעימות שערכתי, הגלידריה הטעימה ביותר היא זו שבתמונות…

היא נמצאת בכניסה הדרומית לעיר העתיקה ליד הקשת. מחיר כדור הוא 1.8 יורו בכל הגלידריות.

אז לכו על הכי טעים. או שתעברו ותטעמו עד שתגיעו לטעם שלכם. לא לשלם לפני שטעמתם ואהבתם.

יש למשל באותה פינה גלידריה נוספת. טעמתי את הפיסטוק שלהם והיה לו טעם של גלידות פלדמן. נוט מיי קאפ אוף . ביקשתי לטעום עוד טעם- סורבה תות והמוכרת סרבה. אז על פי טעם יחיד הגעתי למסקנה שזו גלידה לא טעימה ושגם לא נחמדים שם.

בסיורים בעיר ובסביבת המלון פגשנו סוכנויות שמוציאות טיולי יום לסביבה. אותם מסלולים כמו שהציעו לנו בקווי חופשה באוטובוס למלון. רק שבמקום 49 יורו לבנאדם, 6-12 יורו גג. ההבדל שהסיורים הללו עם הדרכה באנגלית ולא בעברית. אישית- נראה לי שעדיף באת לצאת בסיור תיירים מכל העולם. זה הופך את הסיור עצמו לחוויה חוצלארצית בפני עצמה.

באותו עניין, התארחנו במלון אקווילה רתמינו ביץ׳ והיו בו תיירים מכל העולם.

ישבתי וציירתי מול הים. איזו מרפסת נפלאה זו היתה. בלילה נרדמנו לצלילי הגלים.

למלון יש תוכנית ספורטיבית ואמנותית כל יום, שמתפרסמת על לוח ליד חדר האוכל.

הצטרפתי לפעילות חץ וקשת שהיתה נחמדה, ואחותי ואמי היו בפעילויות נוספות.

בערב יש קונצרטים והופעות בכל מיני מקומות קבועים במלון- רחוק מהחדרים שלנו. אז הרעש לא הפריע אבל אפשר היה לשבת ולהנות מהמוזיקה.

האוכל היה מטריף. לא כשר. מגוון ענק. אני עם תזונה מאוד סלקטיבית ותמיד מצאתי מה לאכול.

בבוקר המשקאות כלולים. בערב הם בתשלום, גם המים. אנחנו התכוננו והבאנו בתיק בקבוק מים מינרלים (0.3 יורו במינימרקט מול המלון, אגב המזכרות שם זולות והצוות שם מקסים מקסים) ושתינו ממנו.

החוף נהדר, ויש כמה בריכות שחיה והרבה מרחבים לטייל בהם. רק להצטייד בציטרונלה נגד יתושות כי היתושות ברתימנו שמו פס על סנודיי.

ברתימנו. מחוץ לעיר העתיקה. מאפיית מיתוס. לא לפספס, בעיקר בגלל הארנב של אליס והדרקון בדשא.

ליד המינימרקט שמול המלון יש קפה וגלידה מצוינת. מחלב כבשים ועיזים.

הקפה במלון היה היחיד שהיו לי תלונות עליו. לא טעים.

אז ממול למלון שתיתי קפה מצוין, וגם בלמונוקיפוס, מסעדה מקסימה בצל עצי לימון ורימון בסמטא ליד המסגד הגדול בעיר רתימנו.

שירותים:

בכל בית קפה ומסעדה.

המסעדות בנמל לא נותנים להשתמש בשירותים אם לא יושבים שם. האוכל לא משהו. שילמתי 8 יורו לצלחת ירקות קלויים מאכזבת מאוד. גם הקפה היה מתחת לכל ביקורת.

לעומת זאת באמצע הגן המוניציפלי יש בית קפה טעים ונעים והם נותנים להשתמש בשירותים גם בלי לקנות שם. הגן נמצא ממש ליד תחנת האוטובוס (1.3 יורו מהמלון לעיר).

קניתי שם גלידה (טעמתי קודם) שאלתי מאיזה חלב. וככה הלכה השיחה:

ש: איז איט קאו מילק?

ת: נו. נו קאו.

ש: איז איט גואוט מילק?

ת: נו. נוט גואוט.

ש: שיפס מילק?

ת: נו. נו שיפ.

ש: סו, סויה מילק?

ת: סיפ מילק.

אני: ???

ת: סיפ.יו נואו. לייק גואוט. ויס הייר.

אני- שיפ?

הוא- נו. נו שיפ. סיפ מילק.

אני- אוקיי. אפחריסטו (- תודה ביוונית).

אז אכלתי גלידה מסיפ מילק. היה טעים. לקחתי פיסטוק. הטעם שאני טועמת בכול הגלידריות. לאחותי קניתי סורבה תות טעים. עוד טעם שאני טועמת תמיד.

לסיכום?

חופשה בת חמישה ימים ברוטו. נהדרת. עם אמי ואחותי. פינוק אדיר.

תודה!

אוק 14 2018

רגע בחוף הים

איכשהו זה תמיד קורה לי כשאני מצלמת שקיעה.
באיזשהו שלב הים מציף בדיוק את הנקודה שאני עומדת עליה ואני מצידי מתעקשת על הפריים שלי ואז המים מרטיבים אותי עד הברכיים במקרה הטוב ועד הפופיק במקרה הפחות טוב ובכל מקרה אני לא בורחת, רק מייצבת את המצלמה ומצלמת.

צילמה: נתנאלה קארו סיגל

תמונות מהרגע הזה תמיד יוצאות הכי מטריפות ביופיין.
מצרפת את התמונה שצולמה ברגע הזה של ההצפה.

מסקנה?

גם כשהתנאים משתנים, כביכול לרעה,

והים הולך, כאילו נגדך

הכל לטובה.

צריך רק פרספקטיבה בכדי לראות.

אוק 13 2018

חרא

חרא, נהגת המונית שלקחנו למלון מהעיר העתיקה, אמרה שפירוש השם שלה, Χαρα
הוא שמחה, אופטימיות, אושר גדול.
היא התפלאה שהיה לנו כה קל ללמוד לבטא נכון את השם שלה,
ואמרה שכשאני אומרת חרא זה נשמע כאילו נולדתי בכרתים.
לא גילינו לה למה אנחנו יודעות להגיד חרא.
היה לנו יום חרא
אבל ביוונית.

אוק 5 2018

תרגיל: ציור עלים

הצטרפתי לשבועיים של ריפוי והשראה (פתוח ללא תשלום עד ה15.10.18)

כאן

https://www.willowing.org/life-book-creativity-wellbeing-summit/

ואחד התרגילים היה לצאת לטבע, לאסוף קצת עלים ולצייר אותם כמה שיותר ריאליסטי.

הנה התוצאות שלי

אלו העלים (עץ הקינמון מתחיל שלכת)

ואז התחלתי לצייר

ולצבוע עם צבעי מים

עד שהייתי מרוצה מהתרגיל.

אני ממליצה בחום לעשות זאת. תרגיל שמאפשר חיזוק מיומנויות העתקה וצביעה, אין פה ממש יצירתיות, אבל זו מיומנות מספקת.

גם כתרגיל עם ילדים.

ספט 21 2018

תרקדי כאילו אף אחד לא רואה

נכתב ב21.9.2015

הפרשנות שלי לשיר תרקדי כאילו אף אחד לא רואה:

תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.

(התמונה מלפני שבוע)

ספט 16 2018

בפעם הראשונה שראיתי גבר לא נימול

בפעם הראשונה שראיתי גבר לא נימול, התבוננתי באיבר בהפתעה, ואז צחקקתי קצת,
ואז קראתי לחברתי רותי ושתינו בחנו ביחד את העניין,
וזה היה מעניין מאוד.
אחרי כמה דקות של חקר והתבוננות וצחקוקים,
הצטרפה אלינו אשה מבוגרת.
ראשית היא התבוננה בנו בשקט.
אחר כך היא נעצה בנו מבטים כועסים.
ולבסוף ניגשה וזעפה והניעה את ראשה לשלילה.
לבחור, אגב, לא נראה שהפריעה כל תשומת הלב.
אחרי הכל כמה יחס מקבלת הרפליקה של "דוד" במוזיאון לאמנות בסנט פטרסבורג?

ספט 8 2018

נופים בחניתה

20170302_113546259279104.jpg20180318_180441-41001538180.jpeg20180806_0707561366005343.jpg20180806_0708292049874052.jpgקיבוץ חניתה חוגג השנה יום הולדת 80.

העליה לקרקע היתה ב 21 לחודש מרץ, 1938.

בחגיגה הגדולה, עם הצגה נהדרת וריקודים, שימש צילום המדרגות לגן עדן שלי, כתפאורה מוקרנת (בתודה לאיציק אלישע )

כמה ימים לאחר מכן, בפתיחת התערוכה הקבוצתית "נקודת מוצא" בגלריית גבול בחניתה, נדברנו מעין כהן ואני על לוח שנה חניתאי שיכיל נופים חניתאים מובהקים.

תוך שבועיים בערך, והרבה השקעה ומחשבה- יצא הדבר לדפוס.

הנה מקבץ של צילומים שלי, שחלקם התאסף עם עבודות של צלמים נוספים ל"לוח שנה חניתאי".

 

המדרגות בין "גן עדן" לתצפית לים.

 

מוזמנים לביקור בגלריית גבול בחניתה

ושתהא שנה טובה

עינבל

אוג 30 2018

הולנד

גלויות

כשהייתי ילדה, הרבה לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אספתי גלויות של מקומות יפים בנכר.

סבא וסבתא שלי תמיד שלחו לי גלויות מכל עיר וכפר שהיו בהם בחו"ל.

היו לי גלויות מקנדה, שוויץ, אמריקה ועוד.

לרוב הגיעו הגלויות לפני שהם חזרו, אבל עם השנים התהפך הסדר וקודם הם חזרו ואחר כך הגיעה הגלויה.

שלום לענבל נכדתנו האהובה,

אנחנו מבלים באלפים.

נשיקות ודש להורים

סבתא וסבא.

עם הכתב היפה של סבתא, עם השם שלי בנמען, ועם נוף מרגש של חוצלארץ. הר מושלג, בקתת עץ קטנה, עצים וריח של חו"ל.

תמיד ביחד עם הגלויה היה מגיע איזה ניחוח של מקום אחר. אויר קר, מבושם בחוצלארץ.

גם אם הגלויה הגיעה אחרי שהם כבר חזרו היה הריגוש אותו ריגוש. אפילו יותר. ככה הייתי מצלצלת מיד לסבתא וסבא בשיחה מקומית (שיחת חוץ לארץ היתה יקרה ומותרת רק בימי הולדת) ומודה על הגלויה.

החברות שלי הכירו את אוסף הגלויות שלי.

היינו יושבות יחד וחולמות.

על אלפים מושלגים, על בקתות מעוטרות גרניום, על אגמים קנדיים עם השתקפויות של עצים תמירים.

אנשים סמוקי לחיים, וריח. ריח של חוצלארץ.

בחופש בין כתה יא ליב, נסעה חברתי הטובה אודליה להולנד.

והבטיחה לי גלויה. לאוסף.

אודליה חזרה כבר ואמרה ששלחה לי משם גלויה.

בקוצר רוח חיכיתי לגלויה מהולנד. השתוקקתי לראות מה יפה ההולנד הזו.

דימיינתי את הגלויה.

האם יהיו בה שדות של צבעונים רו צבעוני בודד על רקע תחנת רוח?

האם תחוג בה נערה לבושה בתלבושת מסורתית, וקבקבי עץ לרגליה?

האם תיהיה שם תעלה ולאורכה תחנות רוח המשתקפות במים?

חכי, חייכה חברתי הטובה.

חודש אחרי תחילת הלימודים הגיעה הגלויה.

קודם הסתכלתי על הצד הכתוב. כי ככה מתחילים. שומרים את הנוף לסוף.

עינבל חברתי האהובה,

אני מבלה עם המשפחה בהולנד.

חיפשתי לך גלויה מיוחדת ומצאתי.

מקווה שתאהבי אותה.

נתראה בארץ.

לא הצצתי בצד השני. חיכיתי קצת. הרי חיכיתי חודשיים לגלויה.

בינתיים פתחתי את אלבום הגלויות שלי.

ואז, נכנעתי לסקרנות והפכתי את הגלויה מהולנד לצד המצולם.

שם היתה הכותרת המתארת את התמונה. הולנד ביי נייט.

הולנד בלילה.

מלבן שחור קידם את פניי, וכל מה שדמיינתי שיהיה שם, קבור תחתיו.

ביי נייט.

אה.

זה מצחיק. אז תצחקי.

30.8.18

יול 22 2018

לפעמים הייתי מדמיינת איך הבית הוא בריכה

לפעמים הייתי מדמיינת את הבית שלי כבתוך בריכה.

הייתי שחיינית בנבחרת הפועל צפת. שחיתי ארבע פעמים בשבוע בבריכה של צפת בחורף ובבריכת כרמיאל בקיץ.

המאמנת שלי, אינגה, היתה תמיד עושה את אותו אימון.

היינו מתחילים בזוגיים.

שתיים. ארבע. שש. שמונה. עשר. שתים עשרה.

שתי בריכות. ואז ארבע. שש. שמונה.

רצף. בלי לעצור בקצה לנשום. מגיעים לקיר ועושים מין גלגול תת מימי כזה, עם בעיטה חזקה ברגליים צמודות על דופן הבריכה, שהיה דוחף אותך כמו חץ חצי בריכה קדימה.

כשהיית יעילה, היית שוחה את הרצפים של אינגה בלי להתעייף.

כשהיית מתגלגלת על הדופן לשינוי כיוון לא היו נכנסים לך מים לאף ולאזניים.

כשהיית צפה לך מעל במנוחה שבין תנועה לתנועה הרפיה, היית מתכננת את מה שתעשי בהפסקה בין רצף ה " שמונה בריכות" לרצף ה"עשר".

בזמן שחבריך שכבו כמו דגים מחוץ למים על הגרנולית סביב הבריכה, צלעותיהם עולות ויורדות בעוצמה ופיהם שוחק, היית צוללת ואוספת את האוצרות המנצנצים על הקרקעית, שראית בין תנועה להרפיה.

בפעם אחת, בלי לעלות לנשום, יכלת לזחול

על קרקעית הבריכה וללקט מטבעות שאיבדו את האנשים שלהם בשחיית הלילה.

הוריי הקפידו שלא לתת לי כסף לבזבוזים. עניין של חינוך. וגם לא סנוויץ׳ או פרי או משהו. הם אמרו

"תחזרי מיד הביתה. תאכלי בבית".

הייתי מסיימת את האימון בשמונה בבוקר. בדיוק כשהקיוסק נפתח. כל הדגים האחרים היו הולכים בסוף האימון לקנות לחמניה ריחנית עם נקניקיה באמצע.

ואני, עם האוצרות מקרקעית הבריכה, בימים טובים, קניתי לי גם.

זו היתה הנקניקיה בלחמניה הכי טעימה שיש. ולא היו נקניקיות כאלו בבית. זה היה בית צמחוני. תארו לעצמכם.

בימים הפחות טובים, הייתי לוטשת מבטים בנקניקיות הריחניות והולכת למלתחה, מחליפה בגדים והולכת הביתה. חצי שעה הליכה. בעליה.

בדרכי הייתי מריחה את החביתות מכל הבתים בדרך. ריח של שמן ובצל וטוסט.

בשביל להתגבר על הרעב המתיש, על החולשה ברגליים, ועל הדרך הנצחית, דימיינתי שאני שוחה. שהכל תחת מים. כרמיאל קדומה, ים טטיס ואני דולפין ושוחה לי.

בשלב הזה כבר לא ראיתי את הדרך. הרגליים שחו את דרכן. תנועה תנועה הרפייה.

על הדשא הענק בין הגנים, בעליה ובמדרגות. נשימה נשימה הרפיה.

הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי דייסת קוואקר. אכלתי עד שהפסקתי לנשום. עד ששכחתי את העליות ואת הקיוסק וכל מה שנותר בי היא תחושת הרעננות הנפלאה הזו שצומחת בך אחרי שחיה טובה.

הייתי שוכבת על השטיח הכחול מקיר לקיר. מדמיינת את כל הבית מים.

נשימה נשימה הרפיה. על הקיר הזה הייתי משנה כיון. היינו ממלאים מים לגובה מטר וחצי. זה היה כייף. תמיד במים.

המיטה היתה מזרון מתנפח. והיינו ישנים וצפים.

החתולים היו יושבים על מדפי הספרים, מחכים למיטה הצפה. כמו מונית מפה לשם. או שאולי היו שוחים.

בימים של לימודים, השחיה היתה אחרי הצהריים. הבריכה פעלה, וסגרו לנו ארבעה מסלולים. היינו יותר. אז עשינו שחיה ברכבת. שיירה. חץ. הרפיה. חץ. הרפיה. שחיה נצחית. מרגיעה. בלי אוצרות על הקרקעית. בלי זמן לחשוב.

ככה הראש נהיה נקי נקי. נגמרות המחשבות. את הופכת למים. את הופכת לאויר. את הופכת לשום דבר.

פתאום היו הדגים יוצאים מהמים. הבריכה היתה נעשית חלקה כמו מראה.

הייתי עוצרת ומחכה שהאדוות ירגעו. שהמים יהיו מושלמים. ואז, הייתי חץ במים. וזרמיהם מושכים אותי קדימה. שלוש תנועות- בריכה.

אינגה הייתה עומדת בצד ומסתכלת עלי.

את שוחה כל כך יפה, עינבל, במילעיל. היתה אומרת.

ושאר הדגים כבר התלבשו וכבר צחקו וכבר הלכו.

הייתי שוחה עוד ועוד. רק אני והמים החלקים שלי. עד שהיה יורד חושך ואינגה היתה אומרת "את צריכה לצאת אני צריכה ללכת"

והייתי יוצאת מהבריכה החלקה וכבר מתגעגעת אליה. עד הפעם הבאה.

ההליכה הביתה אחרי שחיית לילה היא קלה.

העליה קלה. החושך מושך אותי קדימה. אני נושמת. מדרגה מדרגה הרפיה. וצעדי קלים. שלוש תנועות ואני בחצי הדרך.

בבניינים צלילים של ערב. אורות צהובים. טלויזיה. כלבים נובחים. וכרמיאל חלקה חלקה. והחושך נקי ומזמין. ורוחות חלקות של ערב מחליקות סביבי. נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

ואני חופשיה.

יול 17 2018

אבנים בנעליים

אבנים בנעליים.

צריך להכניס לך אבנים לנעליים

כדי שלא תעופי.

את כל כך מעופפת.

רק המשקולות יחזיקו אותך על האדמה.

את כזו רזה.

פלא שאת לא עפה ברוח.

כשיש רוח ואת הולכת עם מטריה

את בטח עפה כמו מרי פופינס.

הכנסתי אבנים לנעליים

העולם נעשה משקולת על כתפיי

כולם היה מרוצה.

הייתי כמו כולם

והיה לי כבד וקשה. כמו שצריך.

ואז

חלצתי את הנעליים

חלצתי עצמי מן המשקולות

פתחתי מטריה

ועפתי

לאן שנושבת הרוח.

יול 13 2018

עוגת שזיפים

מתכון לשתי עוגות בתבנית אנגלית, מבוסס על עוגת מנגו וניל ופלפל של חנה שאולוב, אבל היות ואני אלרגית למנגו, ערכתי את השינוי לשזיפים וגיליתי שאפילו יותר טעים לנו. לשזיף חמיצות נחמדה שהופכת את מתיקות העוגה למובחנת יותר.

בקערה מערבבים

4 ביצים

1.5 כוסות סוכר

2 כוסות קמח תופח

2/3 כוס שמן קוקוס

קמצוץ מלח

כפית תמצית וניל אמיתית

קמצוץ פלפל שחור גרוס גס

מוזגים לשתי תבניות עוגה אנגלית, ומעל מפזרים בנדיבות קוביות/פרוסות שזיפים.

אופים 35 דקות בתנור שחומם מראש 180 מעלות צלזיוס.

מצננים.

בתיאבון!

יול 5 2018

תקרה

אני בורחת לתקרה כשהבית לא מסודר.

אני בורחת לתקרה. היא תמיד מסודרת ונקיה.

אני מתלהבת מגופי התאורה שנעוצים לי ברצפה,

מהנברשות שמצליחות לעמוד על חוט דק בכזה שיווי משקל מרהיב.

אני בורחת לתקרה וישר נהיה לי נקי בנשימה.

משם אני צופה ברצפה, בספות, בשטיח. מרחוק הכל נראה הרבה יותר נקי ומסודר.

אני רואה ככה מרחוק כמה קל יהיה לסדר שם. רק לאסוף את הנעליים לארון. רק לקפל את הכביסה ולסדר לארונות.

רק לפנות את השולחן.

רק לטאטא, לשאוב, לשטוף.

ובלי ששמתי לב בכלל, אני כבר באמצע הסדר והניקיון. ברחתי מהתקרה בחזרה, ואני ממהרת להפוך את הרצפה לתקרה.

לרגע אחד, ניצוץ קלוש במרחב הזמן, ותהי הרצפה לתקרה ולהיפך.

ואז החיים חוזרים להתקיים, והרצפה רצפה. וגרביים ופעמונים וכדורים מתגלגלים, ונעליים ופירורים וקצוות של זנבות וצחוק ילדים.

ואני בשקט שלי. צפה על התקרה. נושמת.

יול 3 2018

על האור ועל החושך

פעם, הדירות והבתים היו כמו מערות.

חשוכים, עם חלונות קטנים ותריסים כבדים שנפתחים החוצה, וצריך להתאמץ בשביל לפתוח אותם ולהתאמץ בשביל לסגור אותם.

אנשים היו מגיפים את התריסים כשיצאו מהבית, וכשהלכו לישון, גם אם בצהריים.

וגם כשהתריסים היו מורמים, עדיין מעט מהאור הבוהק שבחוץ היה נכנס, כי החלונות היו קטנים. ככה היו בונים.

בתים חשוכים.

אני זוכרת כשחיפשנו דירה לשכור. ראינו המון דירות חשוכות. ולא אהבתי אותן.

כיום, הבתים הרבה יותר מוארים. אדריכלים חכמים מתכננים בתים מוארים, עם חלונות עצומים ותריסים קלים חשמליים. קל להאיר את הבית באור ישראלי טבעי וחמים.

הבית שלי מואר באור רך כשהתריסים מוגפים (תריסים ונציאנים כחולים). באור שוטף ומסנוור כשהחלונות פתוחים, ובאור נקי כשהם סגורים. אבל הוא מואר.

בבתים חשוכים מטבעם, תמונות מלאות אור, מכניסות עוד אור הביתה. תמונות כאלו –

באמצע יוני, התארחתי בבית מואר ויפה בכליל. וילה כליל הטבע. התקיימה שם סדנת כתיבה בהנחיית איריס אליה כהן המופלאה.

הוילה מוארת מאוד, חלונות ענקיים עם וילונות בהירים, מלא אור בהיר שנכנס במשבי רוח מכל הכיוונים. המון אויר. וכל הבהיר הזה, היה מוגזם אלמלא ציוריו הכהים והמעגנים של אהרון מסג, התלויים על הקירות.

הציורים שלו היו המרגוע לעיני, והעצימו את תחושת האור והמרחב בבית

כאן איריס אליה כהן מתלהבת מהר האורז שהכין השף יוסי דנה לארוחת צהריים בסדנת הכתיבה.

הרהרתי בכך, והבנתי שבתים מוארים חייבים תמונות כהות, שיאזנו את היחס בין אור וחושך.

שבדיוק כפי שאנחנו מחפשים את האור , כך אנחנו מחפשים את החושך.

החושך הוא ההפוגה. הוא המנוחה.

כשכואב לנו הראש, אנחנו מגיפים את התריסים ומכבים את האור ונכנסים למיטה, יוצרים לנו מערה חשוכה להתאזן בה.

התמונות החשוכות הן המערה הזו.

אני מתבוננת בהן על הקיר, והעיין נרגעת מהאור. מתעטפת בשמיכה מנחמת, מתעגלת לתוך שלוות נפש.

בתקופה האחרונה, עם הקיץ המסנוור שבחוץ, אני יוצרת תמונות שיעניקו מרגוע לעיניי ושידגישו את האור.

צילום כהה, טבע דומם, חלקות כהות של מרגוע לעיניים.

התמונות האלו, כמה שהן יותר כהות, ככה הן משמחות אותי יותר.

ולכן אני יוצרת אותן. לאזן את האור.

עינבל ויסמן

יונ 22 2018

משחקת בזמן

בוא גל

תעצור רגע

קח ספל תה על צלחת יפה.

הכנתי לנו תה ים, עם סוכר חול.

בחשתי בכפית אבן.

על שפת הספל ישבתי. החול לידי מחכה.

בוא גל, שב איתי לתה.

בא גל, שתה ים, מיצמץ ולגם.

ליטף את הצלחת היפה,

דיגדג את כפות רגליי

בואי נשחק תופסת

הוא אומר.

לקח את הצלחת וברח.

רדפתי אחריו, צוחקת,

מושטות קדימה שתי ידיים

והצלחת הורודה

רגע היא כמעט ורגע היא במים

כמעט. תפסתי. רגע.

והרימו אותי מן המים.

ים. מסוכן. מערבולת. סוער.

מילים מעל הראש שלי

ואני עם הגל, והצלחת, במקום אחר.

והצלחת, במקום אחר.

חריצים צורבים של חול יבש

במגבת מתנגבים על הרגליים.

שלא יכנס חול לאוטו. נקי זו מילה כואבת.

בוא גל. זוכר את הצלחת הורודה?

זוכר את המשחק ששיחקנו יחד לא מזמן?

יבשות זזות ביום, אבולוציה בשנה.

הנה הצלחת שלך, ילדה

זה היה לפני דקה.

ואני בת ארבעים ושלוש, מחייכת בתודה.

מחייכת בתודה.

יונ 20 2018

מחנ"ב לחט"ב – סופשנה

כסא הפלסטיק מכאיב לי מהחורים. אני נשענת אחורה והשכמות שלי נדקרות משוליו, חומקות החוצה, והכסא כולו כאילו מחפש את שיווי המשקל הפנימי שלו. חדר האוכל בקיבוץ מלא בהורים הומים, ילדים מצווחים ונערים הומים בהתרגשות. מופע סוף שנה, רב גילאי, רב שכבתי, ז-חי-טי כמו הטריק של האבגדהו.

בחרנו לשבת מאחורי הרמקולים של אמצע האולם, רחוק ככל האפשר מהרמקולים של קדמת האולם.

האנשים מדברים בהתרגשות, הם בטח הורים של ילדי כתה ט שמסיימים חטיבה ועוברים הלאה לבית הספר התיכון.

החטיבה הזו היא חממה אקולוגית שמטפחת ילדים לנוער איכותי, אורגני, שפורח כאן ללא ריסוסים וללא עקירות מכאיבות.

בשנה שחלפה כאן, הילד צמח והיה לנער.

והנה מתחילים לדבר על הבמה, והקולות הולכים ומתגברים, הולכים ומתפוצצים באוזני.

חובבת שקט אני, וחושך, ואני יוצאת מהמקום השקט שלי, לתוך החגיגות המתנפצות האלו, כי הנער שלי שמח בהן. מה שלא עושים בשביל הילדים שלנו.

זו היתה שנה ראשונה שלנו במערכת החינוך, בית חינוך מנור אילון. אם כבר לא חינוך ביתי, אז כזה. אני אומרת שלנו, אבל כל הכבוד הולך אל הנער,שהשכים כל בוקר בשש וחצי, והתארגן ואכל וציחצח וגרב ונעל ואסף את דבריו והלך בצעד נמרץ לתחנת ההסעה, ונסע והקשיב ועבד ולמד, והתיידד ועזר ותמך ורקד, ועשה כל מה שהתבקש ומעבר.

ילד שלי, ברכות חמות לסיום כתה ז, ותחילתו של החופש הגדול הראשון שלך.

נכון, כל שנה חיכית לחופש הגדול כדי לבלות הרבה עם חברים. ודווקא בחופש הגדול בשנים קודמות נאלצת לקום מוקדם (בשמונה וחצי!) כדי להגיע לפעילות המועדון בתשע.

זה מצחיק.

עכשיו, אחרי שנת לימודים של יקיצה בשש-בערך, לקום בשמונה נראה חלום.

חוזרת אליך.

אני שמחה בשבילך. איתך. אוהבת אותך בכל ליבי.

תמשיך לצאת ולשמוח ולעשות, אלו הדברים שמעניקים לך שלווה ורוגע.

מזל טוב לסיום כתה ז!

אוהבת

אמא

יונ 17 2018

בלי דיאטות

אני לא סופרת קלוריות. לא מצלמת אוכל (מצלמת אבל רק בשביל להתרגש מהיופי) אוכלת אוכל אסתטי ויפה וטעים. מקשיבה לחשק ולטעם שלי.
רוב הזמן לא בא לי מתוק אבל כשכן אני אוכלת.
אני עובדת על לאהוב את הגוף שלי כמו שהוא ולקבל אותי כמו שאני.
ולא מנסה לרזות או לעשות שינויים במראה שלי. אלא בהרגשה שלי כלפיי.
ללמוד לחיות עם מי ומה שאני באהבה ובהערכה לעצמי ולגופי.
ואיכשהו עם האהבה הזו וההתמסרות הזו לעצמי, באו המון שיפורים בבריאות.

אני מצלמת אותי מדי יום.

מתלבשת כפי שבא לי. לאחרונה הסגנון הכהה אסתטי בעיני. גות' סטייל. קצת. נגיעות של מורבידיות מרגיעות אותי.

מעניקות לי חיזוק לתשוקה שלי להיות מי שבא לי ולהנות ממה שאני עושה.

צעד אחד קדימה עם ה"מפיץ שמחה" על פי קונמארי.

אני בוחרת את המזון שמפיץ לי שמחה.

את הבגד שמפיץ שמחה (את כל אלו שלא הפיצו- מסרתי).

הנה כמה תמונות מהימים האחרונים.

שבוע טוב

עינבל

יונ 16 2018

Dark photography: Pita peaches

אפרסקיפיתה. יש להם צורה כזו, כמו של פיתה קטנה. הם האפרסק הכי טעים שאני מכירה.

אם במקרה אתם רואים אותם אצל הירקן או בשוק, מהר לקנות.

העונה שלהם קצרה וטעימה. הם לא שורדים טיפולי הארכת חיי מדף כמו אחיהם הרגילים.

הפלומה שלהם רכה. התוך שלהם עם טעם של ילדות. ריכוז טעם האפרסק במלוא עוצמתו.

אני מחכה להם שנה. כשהם מגיעים אני קונה. מתענגת. ושנה שלמה מתגעגעת שוב.

ככה צריך. להעריך.

כדי לצלם אותם יותר טוב, וגם בגלל שחשבתי שחסר לי, הכנתי עוד לוח רקע. צבעתי חצי קרטון ביצוע בשחור גואש ומריחות נחושת. עם מברשת רחבה עבת שיערות. שיהיה מרקם.

אחרי שהרקע יבש, העמדתי אותו על משטח השייש של האי. את אפרסקי הפיתה הנחתי בצלחת נחושת.

וככה צילמתי. התריסים מוגפים, חם בחוץ. ללא אור חשמלי. התאורה רכה.

אני אוהבת את המשטח הכהה עם נימיו האדומים, של האי והמטבח.

יונ 16 2018

Red grapes – dark photography

פירות אדומים וסגולים, כחולים וכהים, מצטלמים אחרת. התוצאה קרובה הרבה יותר לציור שמן של טבע דומם.

אתמול בשעת בין הערביים תירגלתי שוב את הצילום הכהה. הנה שתי תמונות שאני מרגישה שהצלחתי איתן.

הנחתי בד על שרפרף. ענבים. והשפעתי בעזרת האיזון הלבן wb על הגוונים.

אני ממשיכה לצלם כל פעם שאני משיגה פירות. להתמחות בתחום הצילום הזה דרך תירגול. הרבה הרבה תירגול.

שבת שלום

יונ 15 2018

Dark photography – Harajuku fashion はらじゅく

はらじゅく fashion

אופנה יפנית שהיא תורה שלמה.

הסבר על ארבעה סגנונות עיקריים בהארג׳וקו :

https://www.wikihow.com/Dress-Harajuku-Style

הבנות התלבשו בסגנון דקורה https://youtu.be/Y1RC3KSLf-k

זהו סגנון לבוש צבעוני שמלא סיכות פלסטיק צבעוניות,צבעים בהירים וססגוניים ואלמנטים חמודים (קאוואי kawaii).

אני התבקשתי לערוך סדרת צילומים על רקע שחור, אותו ליה תפרה מראש, ואני תליתי פינה של בד שחור בבית.

עם אור טבעי ואור מהעששית הורודה, והדקורה המקסים שהן יצרו, נוצרו תמונות מתוקות.

הפיות בתמונות הן

1. Alex https://www.instagram.com/ghost.dragon.cosplay/

2. Ciel
https://www.instagram.com/cosplay.in.wonderland/

ואתם מוזמנים לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם שלהן!

יונ 14 2018

Dark photography cherries

ההשראה היתה צילום דובדבנים של

Cecilia Gilabert

כדרכה של השראה, היא לא הובילה אותי ליצירת חיקוי שלה כי אם

ליצירה עצמאית לחלוטין.

אירגנתי לי את הסטודיו מטבח וערכתי סדרת תמונות בעזרת הרקע שצבעתי לשחור באקריליק, ורקעים נוספים שרכשתי (איריס בן שושן, ביס אוף קייק, יעל יניב).

הקמת הסטודיו לצילום כהה- סגירת קירות משלושה כיוונים. שעת אחר צהריים, האור הרך מגיע מהחלון הדרומי.

כלי הוינטז׳ הוא קערת זכוכית על רגל.

איסוף הדוגמנים לצילום:

מפית תחרה, ותאורת אחה"צ רכה.

בדרך גם "שיחקתי" עם הדובדבנים על רקע הטורקיז של "ביס אוף קייק" בצילום על עם הטלפון.

וחזרתי לצלם מהצד, עם פוקוס על הדובדבנים בחזית, צמצם 1.8 כך שכל מה שלא בפוקוס נראה רך, רמז.

יונ 13 2018

גלידת שוקולד פליאו וטבעונית אנרגטית 

רכיבים

כוס קשיו לא קלוי

רבע כוס פיסטוקים לא קלויים

4 תמרים מגולענים

כוס חלב קוקוס

חופן עיסת קקאו (חצי כוס) מומסת ברבע כוס מים רותחים - להמיס ולערבב לעיסה חלקה ואז להוסיף לבלנדר

כף טחינה מלאה גולמית

לטחון הכל בבלנדר לעיסה חלקה

למזוג לתבנית נירוסטה, ולהקפיא ל4 שעות

לפני ההגשה, להוציא ל10 דקות

בתיאבון!

עינבל

יונ 12 2018

סדרת הענבים

הכל מתחיל בהשראה שמעניקה לי חשק לצלם ענבים. זה. https://pin.it/xudojfyqsosyrp

ואז בארגון סטודיו המטבח ובעיצוב:

תאורה טבעית מהחלון הדרומי בשעות הצהריים, אך לא שמש ישירה. הורדתי את התריס בכדי להוריד את עוצמת האור.

בחרתי רקעים:

  • רקע שחור חום שצבעתי עצמאית באקריליק על קרטון ביצוע
  • רקעי עץ משופשף מבית יעל יניב.

כלים:

  • קערת זכוכית על רגל, מהאוסף הוינטג׳י שלי.
  • קערת קרמיקה שהכנתי בעצמי.
  • מפית קרושה

וכמובן- ענבים יפים.

סטודיו מטבח, "הצצה למאחורי הקלעים"

ולבסוף עדשת sigma 18-35 art

סגנון הצילום הזה מאפשר לאור לעבור מבעד לענבים.

לסגנון הצילום על רקע כהה, שמזכיר ציורי שמן, קוראים

Dark photography

Or

Dark food photography

ואני אישית מאוהבת בטכניקה הזו.

בכלל אני מאוד נהנית לצלם אוכל. ביחוד פירות וירקות. הם מלאי חיים!

מקווה שנהנתם ואהבתם.

עינבל

יונ 11 2018

גלידת פיסטוק ביתית

פיסטוק זה טעם מושלם.

אני אוהבת גלידת פיסטוק בכל גלידריה, אבל תמיד קצת מפריע לי שזה מתוק מדי. כן, עם השנים פיתחתי חיבה לפיסטוק אבל רתיעה מסוכר.

המתכון הזה מבוסס על גלידת מאצ׳ה פיסטוק של אומינה קדמי, זה המתכון שלה:

אבל בגלל שאני משוגעת על הטעם הגולמי של פיסטוק, וויתרתי על המאצ׳ה. ובגלל שאני מעדיפה פחות מתוק, וויתרתי על הסוכר במתכון.

יצא נפלא!

לפזר חמוציות וקשיו ופיסטוקים מלמעלה ולהתענג!

תודה לליאת מנדל על המתכון של אומינה.

עינבל

מאי 19 2018

המשפחה המלכותית

אני מסתכלת על המלכה, אליזבת. לבושה שמלה פרחונית, וירוק רענן, וכובע וכתם סגול. היא מתלבשת כמו שסבתא שושנה אהבה.

Photos from: https://www.goodhousekeeping.com/beauty/fashion/amp20075728/queen-elizabeth-royal-wedding-dress/

היא קופי סבתא שושנה.
כשהייתי קטנה, סבתא דיברה על מלכת אנגליה הרבה.
היא לימדה אותי לשתות תה ולאחוז נכון את הספל. היא אמרה
"אם תוזמני לתה אצל המלכה, תדעי איך להתנהג".
היא לימדה אותי את הסידור הנכון של הסכו"ם ואיך ללגום נכון מרק ובנימוס. היא אמרה:
"אם תאכלי עם המלכה ככה זה יהיה מנומס".
אפילו עוף. עוף סבתא אמרה שצריך לאכול ביד ולא בסכין ומזלג. ככה אוכלים בבית המלוכה.
אנחנו מאותו שנתון, סבתא אמרה על אליזבת.
וכל פעם שהיו תמונות עם המלכה ראיתי שהן באמת ממש דומות.
סבתא שושנה ומלכת אנגליה.

תמיד ידעתי שיום אחד סבתא ואני נבקר את אליזבת. חברה שלה. שם, בלונדון.

אז כשהיינו באנגליה בחודש נובמבר האחרון, ומלכת אנגליה לא הזמינה אותי לתה, והתלוננתי על כך לאיש שלי,
ממש הופתעתי כשהוא ציין את הברור מכל.
אין סיכוי שבעולם שמישהי כמוני, הנכדה של שושנה, שדיברה על המלכה כאילו היו חברות ילדות, תשב לתה עם המלכה.

אבל כשאני רואה את המלכה אני מתמלאת אהבה. אני מיד חוזרת לתה אצל סבתא, לארון הבגדים של סבתא.

צפיתי בחתונה המלכותית והתרגשתי.

אליזבת המלכה וסבתא שלי דומות שתי טיפות מים. אולי.

והשמלה הירוקה, והגוף המוצק, היציב, הנינוח?

סבתא!

מזל טוב למשפוחה המלכותית!

אפר 30 2018

פיטר והפטריה

אימצנו אותו ביוני 2017. אמא שלו הפסיקה להניק אותו והוא הצליח לשרוד בזכות אפרת, שהאכילה אותו וטיפלה בו.

כשפגשתי אותו הוא היה בן חודש, במשקל 480 גרם וסבל משלפוחית מוגלתית במעמקי הפה שאיימה להרוג אותו בחנק. היו עליו גם עיגולים של פטריה (גזזת) והוא קיבל אנטיביוטיקה חזקה נגד הזיהום בגרון.

הזיהום בגרון עבר, והפטריה התחילה להשתלט לו על הגוף.

תוך זמן קצר, הוא התמלא קרחות.

הוא קיבל טיפול בבליעה, שלא הזיז לפטריה.

חשבנו לשנות לו את השם מפיטר לכריס. כי פיטר ופטריה נשמע דומה. אבל הוא לא ענה לכריס והגיב לפיטר. אז נשארנו פיטר.

קויה טיפלה בו גם היא.

ובהתייעצות עם וטרינרית חברה, ועם הרוקח פה, התחלנו אמבטיות עם אגיספור. כל 3 ימים רחצה. להשאיר את הסבון לדקה ואז לשטוף.

פיטר התרגל למקלחות החמימות. והפטריה, אחרי 2 שימושים בסבון, נעצרה.

אבל גם אנחנו נדבקנו. ועיגולים אדומים הופיעו לכולנו על הידיים והרגליים.

אז גם אנחנו התחלנו להתקלח עם אגיספור וזה נעצר.

ופיטר אכל היטב, שיחק הרבה, והתקלח כל 3 ימים במשך חודשיים.

הוא גדל והשיער שלו התחיל לגדול יפה גם.

המקומות עם הקרחות גידלו שיער חום. ושאר השיער היה שחור. אז הוא היה מנומר קצת.

ואחרי 5 חודשים הסתדר לו השיער לחלוטין.

"והוא גדל להיות פרפר נהדר"

ובעצם חתול נהדר.

עוד כמה ימים הוא יהיה בן שנה. חתול גדול, ארוך, רך ונהדר.

שקיבל טיפול אוהב ומסור.

מזל טוב פיטר!

עינבל

אפר 21 2018

סיפור ביער

שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.

אפר 20 2018

ריח של שבת

לסבתא שושנה היתה חלקת ורדים לצד השביל.
הורדים היו פורחים בבת אחת, והשביל כולו היה ריקוד של מילים יפות באויר.
בשישי בצהריים, סבתא היתה מכינה את הריח של השבת.
ריח של שבת עשוי מפרחים. ובעונה הנכונה עשוי מפריחת ורדים.
כשסיימנו לנקות ולסדר את הבית, היא היתה נכנסת ביניהם. בין השיחים שלה. כמו אביר בשריון של כפפות ושרוולים ארוכים מבד גס, חמושה במזמרה אדומת לחיים וכובע רחב שוליים, קשור במטפחת תכולה לסנטר.
מוגנת כמיטב יכלתה היתה נכנסת סבתא שלי אל בין הורדים הפורחים.
תתרחקי. אל תיכנסי אחרי, היתה אומרת לנכדתה.
הייתי צופה בה מראש המדרגות, והיא היתה יוצאת מהורדים וזר ריחני נוטף דם בין כפפותיה.
את הקוצים היתה שוברת, ומניחה את הורדים באגרטל קרמיקה גדול בסלון.
הבית כולו היה נמלא אז מתיקות רצחנית.
טיפות דם היו נגלות אלי מעור ידיה הרך והלבן, כשהסירה את הכפפות והשרוולים הארוכים.
הדם והורדים נקשרו אצלי בזיכרון אלו באלו, וזמן רב סרבתי לשתול ורדים בגינה.
אבל לאחרונה הבנתי, ששניהם, הורדים וטיפות הדם, מזכירים לי את סבתא וממלאים אותי באהבה וגעגועים וניחוח של שבת.

שבת שלום.

אפר 14 2018

Hot chocolate – London, the 5th day

את המתכון הזה קיבלתי מג׳ן, המדריכה של סיור השוקולד בלונדון.

זו היתה התוכנית ליום החמישי והאחרון בלונדון. סיור מתוק באיזור סוהו.

קודם קצת מהסיור המצוין (ותודה לעננת מהבלוג פרחים, פרפרים וכל מיניעל ההמלצה)

נפגשנו בחצות היום במקום מטריף לחלוטין העונה לשם "sketch"

למה מטריף?

אמנות מודרנית בכל פינה, עיצוב שמזכיר את מסיבת התה של הכובען המטורף, כמה חדרים, כל חדר מעוצב אחרת, ושירותים עם שרשראות קריסטל ומראות… ממש התרגשנו כולנו להשתמש בהם.

ישבנו לנו בסקטצ׳, הכרנו את חברינו השוקוהוליסטים (על משקל אלכוהוליסיטים)

בדיוק כמונו, טעמנו והכרנו ודיברנו והכי חשוב- שתינו שוקולד חם,סמיך, מרגש ומענג עם עננת שמנת בתוכו. כזה:

שהוגש בספלי חרסינה עדינים, דקיקים, אלגנטים, מרגשים… נו. הבנתם. הייתי בהיי. אני עדיין. ועברו 5 חודשים. תארו לעצמכם.

ובכן, ג׳ן שהיא שופטת בתחרויות שוקולד, ומומחית בתחום, הסכימה לתת לנו מתכון בסיסי לשוקולד חם בכוס. הכנץי הכנתי אותו המון פעמים מאז. זה ה-פינוק. לגמרי בהא הידיעה. הנה המתכון:

שוקולד חם וסמיך, הגרסא הבסיסית

מצרכים

30 גרם עיסת שוקולד של קקאו טבעי

20 גרם חמאת קקאו של קקאו טבעי

כף דבש/מייפל/סוכר

3/4 כוס מים רותחים.

הכנה:

אחרי שהכל נמס במים הרותחים, להכניס לבלנדר לדקה בערך. להעביר לספל מכוסה ולשמור במקרר ללילה.

למחרת, לחמם ולשתות. יוצא סמיך ומספק מאוד. מי שרוצה יכול להוסיף שמנת קוקוס או שמנת מתוקה או קצפת.

יצאנו מהסקטצ׳ וטיילנו באיזור היפה, נכנסנו לכל מיני חנויות שוקולד וטעמנו בכל מקום. עצרנו להסברים מרתקים על ההיסטוריה המקומית, ולמרות שהיה מאוד קר- היה מרתק.

פה למשל הצטלמתי עם שומר של רחוב קניות פרטי שיש לו שלושה חוקים משעשעים. אחד מהחוקים הוא שאסור לשרוק… אבל למה אסור, אשאיר לג׳ן לגלות לכם כשתצטרפו לסיור שלה. תגידו שInbal Weisman שלחה אתכם.

זה לא בדיוק רחוב. אלא מין שדרת חנויות מפוארת מאוד.

השוקולד שהכי ריגש אותי היה זה שמספק שוקולד לבית המלוכה. היתה תמונה של אליזבת המלכה בצעירותה.

קיבלנו כמה סוגים לטעום. שוקולד סיגליות לא טעים לי. בכלל, סיגליות לא טעים לי. אבל השוקולד ורדים היה מצוין והזכיר לי מי ורדים וסחלב וכל זה בשוקולד. מושלם.

אריזות המתנה הן כנראה מתנת כריסטמס מושלמת. רמז.

קניתי שם פרלינים והבאתי הביתה לישראל. כולנו נהננו מהם מאוד.

היינו בעוד מספר מקומות, מקום אחד צבעוני להחריד ומקום נוסף בטוב טעם עם כל מיני שוקולדים במילויים מוזרים, חדשניים ומפתיעים.

הרחובות היו מקושטים לחג המולד,

ואהבתי את הקישוטים.

סיימנו את הסיור שבעים למדי משתוקקים למשהו מלוח… ככה זה אחרי סיור מתוק מתוק. למזלי היתה לי שקית עם אגוזים וקשיו שהבאתי איתי (ארזתי מראש במזוודה, 2 שקיות זיפר עם חופן פיצוחים, לכל יום בלונדון).

הסיור היה הצלחה מסחררת, ואחר כך הסתובבנו באזור, יריד בחצר כנסיה. מייסון ופורטמן, וחזרנו בסוף ברגל למלון. זה לא היה מתוכנן.

הדבר היה ככה.

טיילנו במייסון ופורטמן (אחלה שירותים, דרך אגב) שמכרו קישוטים יקרים לעץ ומתנות לחג מולד בטירוף שאני לא מכירה מהבית (אולי כי לא חוגגים אותו במשפחה שלי)

ואז עוד נכנסתי לאיזו פטיסרי ואכלתי שם מקרון ועוגה קטנה שהיו טעימות להפליא. המוכרים היו צרפתים חסרי סבלנות ולא נחמדים. אבל בכל זאת קניתי. ואכלתי.

המשכנו להתהלך בנחת.

הלכנו לנו עד שהגענו לתחנת green park חיכינו לטיוב לתחנת ויקטוריה.

רכבת אחר רכבת שעצרה ברציף, נשמעה כריזה שאומרת שהרכבת לא תעצור בתחנת ויקטוריה. אחרי 3 רכבות ברצף שאלנו מישהי. הסתבר שהיה איזה מצב כוננות בויקטוריה ויקח כשעה עד שזה יטופל, ובינתיים אין עצירות שם.

אוקיי… החלטנו ללכת ברגל. דווקא החלטה טובה.

עדיין סתיו, שלכת, צבעים חורפיים ויפים. פנסי גז. מקסים (וכאבו לי הרגליים! נורא!)

ירדנו דרך Green park וארמון בקינגהם, ובסוף הגענו בזמן למלון בשביל לאכול, להתקלח ולנסוע לשדה.

נחנו, אכלנו במסעדה ונסענו לשדה התעופה.

יום אחרון רגוע ומתוק.

עד הפעם הבאה…

עינבל

אפר 14 2018

שקדיות 2018

כשהשקדיה בכניסה לבית השכנים מתחילה לפרוח, אני מתחילה לחכות לתאורה נעימה בכדי לצאת לגיחות לכל השקדיות והנקטרינות בחניתה, עם כל מיני עדשות, ולאסוף תמונות חדשות.

הנה השלל מהפריחה השנה

השקדיה מתצפית קטלב

השקדיה הענקית בכניסה לקיבוץ

שקדיות, דובדבנים, נקטרינות, כל הפריחה המלבבת הזו.

פריחת דובדבן פעמוני ליד מגורי צבר

פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פרח אחרון של שקד מול השקיעה

פרח אחרון של שקד מול השקיעה

זו אחת התמונות שאני הכי מרוצה מהן. פרח אחרון, שמיים נפלאים, עננים, אור. עדשת מאקרו.

פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב, על רקע אלה ארץ ישראלית בשלכת צהובה

הזוית בה אני מצלמת קובעת את הגוונים ברקע. בחרתי בזוית הזו שהפכה את עלי השלכת מאחורי הענף, לרקע צהוב ורך.

כאן ניסיתי להראות את צפיפות הפריחה, ופיסות תכול שמים. להרגיש שהענף הזה הוא אחד מתוך רבים.

טוהר הפרח

ועכשיו השקדיות חזרו להיות עצי שקד, וכליל החורש מתמלא בורוד סגול מתוק.

המשך שבוע טוב!

מזכירה שניתן להזמין ממני כל אחת מהתמונות בבלוג.

עינבל

אפר 10 2018

שנת השועל

"רות עפרוני היקרה. אני כה נהנית מהספר שלך.

מזמן לא נהנתי ככה מספר. לקחתי אותו מיד אחרי שסיימתי את "מאשה לשועלה" של דיויד גראנט ועדיין היה חסר לי שועל בלב.
בקיצור, אי אפשר להניח. את כותבת כמו שאני חיה. אני קוראת וצוחקת בקול רם ומזילה דמעות ולא מתביישת מאף אחד שהכל נשמע ונראה לעין.
💛💛💛 עינבל"
————————————————–

"עינבל!! איזה אושר המילים שלך עושות לי. ואת יודעת שאת הכריכה איירה אמנית בריטית צעירה בהשראת מאישה לשועלה הקלאסי. מצאתי את האיור אונליין באיזה כתב עת של מאיירים ומיד ידעתי שהוא יהיה כריכת הספר המתהווה שלי, אז בלי לשאול אפילו את ההוצאה, פשוט קניתי את השימוש בו. ככה בעצם הכרתי את מאישה לשועלה שלא הכרתי קודם לכן. "

קרה לכם שקראתם ספר והתרגשתם ממנו עד שהייתם חייבים לכתוב מכתב תודה לסופר?

לי זה קורה לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני שולחת מכתבים.

פעם הייתי שולחת בדואר. אח"כ שלחתי מכתבים לסופרים באימייל.

לאחרונה אני משתמשת בפייסבוק.

לשמחתי, הסופרת של "שנת השועל" גם ענתה וגם הסכימה שאפרסם את ההתכתבות הזו בבלוג. תודה!

שני סיפורים על שועלים שאתם חייבים לקרוא.

מאישה לשועלה של דיויד גראנט

שנת השועל של רות עפרוני