כל יום סביב ארבע אני נתקפת חיפוש.

החיפוש כולל מגירות במטבח, בהיה במקרר, מגירות במקפיא, התבוננות בפירות וחשק למשהו מתוק מהסוג השוקולדי.

כבר כמה זמן שממש בא לי ארטיק חמאת בוטנים. וזה באמת לא משהו שצץ לו פתאום במגירות המקפיא. אז הכנתי.

וככה זה נולך

בננה קפואה

2 כפות חמאת בונים גולמית

חופן קקאו ניבס

חופן פקאנים לא קלויים

2 כפות קשיו מושרה

טוחנים היטב בבלנדר עם מעט חלב שקדים או אחר ומקפיאים בתבנית לארטיקים.

אחרי שקפא- טיפטפםתי מעט שוקולד עשוי מעיסת קקאו וחמאת קקאו מומסים. זהו. בתיאבון!

הַכֹּל אֵנֶרְגִּיָּה
זוֹרֶמֶת כְּמוֹ מַיִם
רוֹטֶטֶת
הַחַיִּים הֵם אֵנֶרְגִּיָּה
וְגַם אֵינָם.

בְּלִי גּוּף בְּלִי כְּאֵב
רַק מוֹדָעוֹת צָפָה וְנוֹכַחַת
אֹשֶׁר.
גַּם הַסֵּבֶל הוּא בְּחִירָה
גַּם הַכְּאֵב הוּא חַיִּים.

וְהַכֹּל עָדִיף עַל הַמָּוֶת
וּלְכֵן הַכֹּל טוֹב.
כָּל הַזְּמַן.
וְלֹא אִכְפַּת לִי
הָעִקָּר לִבְחֹר

הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית הָאֱלֹהִית
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִחְיוֹת.
לְהִתְקַיֵּם
בְּהֶתְאֵם לָמָּה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי.

הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית הָאֱלֹהִית
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִחְיוֹת.
לְהִתְקַיֵּם
בְּהֶתְאֵם לָמָּה

שֶׁמִּתְחַשֵּׁק

לִי.

המטוס התחיל לנוע על המסלול. הדבר לקח זמן רב. השעה היתה כמעט חמש לפנות בוקר, ומבעד לחלון הקטן והלח מיצמצו אורות המסלול.
צלילי ניעור וניסור, פתיחה וצריחה עלו מגופו הקטן והנחוש.
עצמתי עיניים, מאחלת לעצמי להרדם ולהתעורר אחרי ההמראה שהילכה עלי אימה.
נצח חלף. פקחתי את העיניים, הבטתי החוצה. הרחק למטה ראיתי אורות חלושים. התנועה היתה עצלה, כמו אוטובוס בשדרות מוריה של יום שישי.
שמחתי. זאת היתה ההמראה המושלמת, המראה מעולה, אמרתי לילד שלי. איזה טייס מעולה, לא הרגשתי דבר!
הילד, שהביט בי מבעד לערפילי חלומו, המשיך לישון.
ליידיס אנד גנטלמנס, חרץ הטייס את האויר בקולו, ווי אר אבאוט טו פארט סון.
אה? מה?
המטוס הסתובב באיטיות ונמל התעופה בגובה רגיל לגמרי צחק לי בפרצוף.
בכלל לא המראנו, בגלל זה לא הרגשתי כלום!
עדיין מקווה שהטייס מעולה, האיץ המטוס בעוצמה ועלה לאויר.
רגע קצר שבו הנשמה שלי פרחה, אבל יחד איתה פרח הצחוק הבלתי נשלט שלי.
יוהו, קראתי בקול. עכשיו אנחנו באויר.
ששש… הרגיע אותי הילד.
את מפריעה לי לישון.

ראשית- איחולים לחג פסח שמח ומהנה לכל קוראי הבלוג תופרת החלומות!

ועכשיו…

מתכון טעים לקינוחים של פסח או סתם אנשים שמעדיפים תזונה בריאה.

אלו ביצי שוקולד יפות שנראות כמו ביצים אמיתיות, ובעלות טעמים מפתיעים מאוד.

לקח לי יותר משעה להכין 7 ביצים, אז זו המון השקעה. אבל ערב פסח אחד- שווה את ההשקעה.

זה מתכון שגיליתי בזכות האינסטוגרם. המתכון המקורי- פה:

https://joya.ca/chocolate-coated-coconut-creme-eggs/

לטובת קוראי העברית- הנה תרגום

מצרכים:

חצי כוס קשיו לא קלוי, להשרות 4 שעות ב2 כוסות מים 6

85g חמאת קוקוס

שמינית כפית כורכום טחון

שתי כפות קוקוס טחון

מייפל

מאה גרם שוקולד מריר 70 אחוז מומס

(עדיף להכין לבד או למצוא כזה בלי סוכר)

מעט מלח אטלנטי או מלח ים

הכנה:

קרם קשיו-

במעבד מזון- לערבב רבע כוס קשיו שהושרה – ללא הנוזלים – ביחד עם רבע כוס מים וקמצוץ מלח עד לקבלת ממרח קשיו קרמי וחלק. להעביר לכלי – נשאר עודף שאפשר להשתמש בו כמו גבינה חמישה ימים במקרר.

ביצים

החלמון

בקערית קטנה לערבב כף חמאת קוקוס בטמפרטורת החדר, כף קרם קשיו ורבע כפית כורכום. להמתיק עם כפית מייפל. להכניס את הכלי להקפאה ל5 דקות.

החלבון

בקערה לערבב את הקוקוס, שארית חמאת הקוקוס ורבע כוס קרם קשיו. להמתיק בכפית מייפל או שתיים לפי הטעם.

להכניס לעשר דקות למקרר או להקפאה.

להוציא את הצהוב, לחלק לשש חלקים שוים (או יותר) וליצור באצבעות כדורים קטנים. החלק הזה טריקי. לא לוותר. להחזיר את הכדורים למקפיא.

להוציא את הלבן, לחלק לשש ערימות נפרדות ושוות בגודלן על צלחת ולהשיב לקרור.

להוציא את החלבונים והחלמונים מהמקפיא

לקחת חופן לבן וליצור בתוכו חור. להכניס את הכדור הצהוב הקטן ולסגור בעדינות. לכדרר לצורת ביצה ולהניח על מגש. כל השש . להחזיר למקפיא.

ציפוי:

להמיס את השוקולד בקערית קטנה, להוציא את הביצים הקפואות ולגלכגל כל אחת בזהירות בשוקולד המומס.

להניח על מגש עם נייר אפיה.

להגשה-

לחצות אחת מהביצים כך שיראה הצהוב.

להזהר. טעים בטירוף. מומלץ

להפתעתי, מילא שהן טעימות לי להפליא, הנערה התלהבה (ואכלה עם נוטלה – להנמיך ציפיות)

אז ככה.

הנבטתי יומיים כוסמת ירוקה.

רגע רגע. לא לברוח. לא חומה. ירוקה. יש לה טעם אחר מהכוסאמ(ק)ת הרגילה החומה. אחר!

בסוף יצאו שורשונים קטנים.

מצאתי כמה מתכונים, שהכילו סודה לשתיה ושמן וכל מיני. בכל אופן אף אחד מהם לא שמרתי. רק קראתי והרהרתי והכוסמת לקחה את הזמן ונבטה לאט לאט.

הניסיון הראשון של העקשנית שלא הלכה לפתוח אינטרנט ולחפש מתכון אלא החליטה לחלטר לבד, הוציא מין עיסה אפויה למחצה שהחתול אכל בתאווה.

זה סימן טוב, כי מה שהחתול אוכל הוא ככל הנראה טעים. הם חתולים בררנים, אלו.

הניסיון השני התחיל עם מחבת כבדה חמה חמה, ללא שמן, ושלוליות בגודל כף מרק. על חום בינוני, חיכיתי מלא זמן עד שהופיעו בועיות כמו בפאנקייק. ואז הפכתי, ועדיין הן היו לחות ודביקות מבפנים. זה עוד לא היה מה שרציתי.

הניסיון השלישי היה אחרי שהעיסה (במרקם של עיסה לקרפ) שהתה שעה במקרר.

המחבת היתה כבדה וחמה, לא משומנת, והפעם מזגתי את התערובת עם מצקת קטנה וסובבתי את המחבת עד שהעיסה נמשחה על פני השטח כולו.

הנחתי לעניין, בעודו על הכיריים (חום 7, חשמליות) והתחלתי לטפל בכיור. שכחתי את הזמן, וככה הזמן, כששוכחים אותו, עובד אחרת. אבל עובד.

כשסיימתי להטעין למדיח את הכוסות (אני תמיד מתחילה עם הספלים והכוסות. יש אורחים, והכיור מתמלא כוסות בכלום זמן), הצצתי אל המחבת החמה. השוליים של הטורטיה המיועדת התרוממו. בועות זעירות כיסו את השטח כולו, והצבע המבריק והלח נעלם. במרית, הפכתי את הטורטיה. הנחתי לה וחזרתי לכלים.

אספתי את הקעריות והקערות וסידרתי אותן במקומן. הצצתי שוב לטורטיה. היא נראתה מוכנה. הפכתי אותה לצלחת. טעמתי מהשוליים הפריכים והתרגשתי. כזאת! בדיוק כזאת רציתי!

אז יצקתי עוד מצקת למחבת, משחתי אותה בניענוע עדין ומהיר על כל השטח וחזרתי לכיור.

בסוף, לקח לי בערך שעה של ניקיונות – וכעשרים טורטיות. מכוסמת.

הקפאתי 15. שתיים הלכו עם נוטלה והנערה. שתיים עם אבוקדו וירקות. אחת במקרר, סגורה, למחר.

אז לסיכום:

כוס כוסמת ירוקה. להנביט יומיים. יוצאת כמות של כ3 כוסות.

להכניס לבלנדר עם כוס מים (או יותר לפי הצורך) ולטחון לעיסה במרקם של תערובת לקרפים.

להכניס לכלי ולשכוח לשעה במקרר.

ואז לאפות על מחבת כבדה וחמה ללא שמן

בתיאבון!

לאפה/טורטיה/ "חביתה" של חלבון מן הצומח, שיכולה לשמש במעטפת נטולת גלוטן, טבעונית, פליאו וכו.

כל מה שצריך זה כיור מלא סבלנות.

עינבל

הכנה מראש- תמיד מוכיחה את עצמה.

חצי כוס תותים

3 כפיות גדושות זרעי צ׳יה

מיץ מחצי לימון

רבע כוס חלב אורז שקדים או דומה.

הכנה-

מועכים את התותים למחית. מוסיפים את מיץ הלימון. מערבבים.

מוסיפים את הצ׳יה ומערבבים היטב.

מכניסים לצנצנת קטנה ומוזגים מעט מחלב אורז שקדים. מערבבים.

למחרת, מעבירים לכלי נוח לאכילה ונהנים ממעדן נפלא.

"מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;

כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.

זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…"
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,

https://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=14799

א.ד. גורדון הטיב לתאר את הצורך שלי בטבע. בטיול. בשהיה. בנוכחות בטבע. הטבע מחיה אותי. כמו מים לצמח. ככה הטבע לגופי ונשמתי.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך."
מתוך

עקירת שורשי הנשמה מן הטבע, פרק שני במסה האדם והטבע מאת א.ד. גורדון

https://benyehuda.org/gordon_ad/haadam_vehateva_02.html

הזמנה

לתוך היער

והשביל

והמקצב של הטבע

איתי, יד ביד, פנימה.

מתי?

16.7 2019 – 23.7.2019

Green Eden, קרואטיה.

https://sadnofesh1.vp4.me/naturephoto

למקום בו היופי הזה

מצליח לעבור מהמציאות לתוך התמונה.

המיומנות הזו

לצייר את המציאות באור.

לראות, להתרגש, לצלם.

אשמח מאוד אם תיהיו שם איתי!

לפרטים נוספים אפשר ליצור איתי קשר בוטספ או במייל!

עינבל

חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור

לצלם כלניות זה מאתגר. האדום האדום הזה, בשמש כמעט בהיר מדי. כמו לצלם אש.
אני מחפשת את הזוית בה הכלנית המצולמת לא תסנוור אותי.
הזוית בה אפשר יהיה להרגיש את הכלניות האחרות שבשטח.
את העדינות של הפרח. הרוך של עלי הכותרת. האור שצומח.
אני נשכבת על הקרקע ומצלמת.
מלקטת מן האדום האדום הזה.
והנה הוא מוגש. כמו נזיד עדשים, אבל מכלניות 😄

בשביל לגדל ניצן אחד צריך כפר שלם של כלניות.

כלנית בוגרת מקבלת את השמש בזרועות פתוחות

גוזל קטן של כלנית. נוצות הבקיעה עדיין לחות מטל הבוקר

צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.

#סיפור

נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.

יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.

בטח, מאשרת אמא שלה.

הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב

בְּעוֹדֵךְ

3.1.2019

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בַּיַּעַר

וַיְהִי הַיַּעַר עִיר

ותהא הֵעִיר

עֵרָה

וְאֶת מִתְהַלֶּכֶת ברחובותיה

שׁוֹמֶרֶת צְעָדַיִךְ

נוֹשֶׁמֶת מַהוּתָהּ.

וְאַתְּ שְׁמוּרָה וּבְטוּחָה

וּצְעָדַיִךְ-פְּעִימָה.

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בָּעִיר

ותהא הָעִיר יַעַר

וְהַיַּעַר-בֵּיתֵךְ.

וְאַתְּ דּוֹרֶכֶת חרשׁ

בּזְּהִירוֹת

עַל חֲלָקוֹת הָעֵשֶׂב הַמְּנַצְנֵץ

עַל סְלָעָיו, בֵּין שְׁבִילָיו

אַתְּ בְּטוּחָה וְשֶׁמּוֹרה

וּצְעָדַיִךְ-נְשִׁימָה.

וַהֲיִי תָּמִיד

נוֹשֶׁמֶת וּפוֹעֶמֶת

יַעַר.

אני נכנסת לחנות ניו אייג׳
ודבר ראשון מסתלסל אלי ריח הקטורת.
הוא דחוס בבישום שמזכיר לי את הודו, אף שמעולם לא הייתי בהודו.
הקירות לבושים מדפי עץ חשוף, מלאים עד שובע בפיות, מזרקות, טארות וספרי מודעות.
גוף ונפש לנצח,
אתה יכול לרפא את חייך,
אמנות המיתה של אושו
ולצידה הקלפים של אושו, במארז שחור חגיגי.
כמו ממתקים צבעוניים באמצע, אני מוצאת את האבנים היפות במבצע. אחת בעשרה שקלים אבל 5 ב12.
אז אני מלקטת לי טייגר איי, ולאפיס לאזולי, קוורץ סגול, קוורץ ורוד (המוכרת אומרת שזה טוב להנקה) ואבן אחת של זהב השוטים כי אמנם אני לא שוטה אבל המבנה המתכתי קורץ לי.
מאחורי המוכרת, על קטיפה סגולה, מונח כדור בדולח גדול.
אני לוטשת בו מבט ומבינה
שגם הוא לוטש בי.
כמה עולה הכדור, אני שואלת.
הרבה. היא עונה.
ובכל זאת?
מאה שקל, הגדול.
יותר עדיף לך הקטן. זה בחמישים.
אני מוציאה שני שטרות של 50, מפזרת את האבנים בחזרה לתאים שלהן
ויוצאת עם כדור לגילוי עתידות במאה שקלים.
מאוחר יותר יספר לי הכדור שבחרתי היטב, ואראה את העתיד לי מקופל בתוכו כבביצת דרקון.
אבל באותו הערב, ארזתי אותו בשקית קטיפה סגולה והשכבתי אותו לישון.
כל הלילה חלמתי עתידות.

ובבוקר

התחיל העתיד.

אחרי שעת ליקוט ביער המכושף

בו נאספו בהרבה תשומת לב ואהבה

קמצוץ זנב נטופה עריבה

חמש קמרונית אדמדמה

והרבה תמונות של גשם ואור נוטפי הזהבה

להכין סיר נחמד למרק מכושף:

לטגן בצל

ועלים נחמדים

סלק בר, חוביזה, חומעה

על 2 כפות שמנזית

או כף גדולה חמאה.

לחכות עד שהעלים יצטמצמו

(זה קסם כזה)

ואז להוסיף מים רותחים.

לבשל עד שנמאס. חמש או עשר דקות לכל היותר

להגיד אברא קדברא

ולהוסיף פטריות.

אם יש בידי קמרונית אדמדמה

הקסם יתרחש

והיא תהפוך לסגולה.

שאר הפטריות לא. וזה טעים גם עם שמפיניון. מה שיש בבית. זה רק ענין של דמיון.

לבשל על אש קטנה חמש דקות אולי. להמליח. ולעדן עם שמנת קוקוס או שמנת מתוקה רגילה.

מלח ופלפל לפי הטעם.

בתיאבון.

סל ליקוט

קמרונית אדמדמה

מרק תרד ופטריות עם קמרונית אדמדמה

לאכול.

מנה מכשפת.

לבריאות.

עינבל

מסכמת שבוע בכרתים, באזור רתימנו.
לקחנו חופשה דרך בליק, שכללה טיסות-העברות-מלון בחצי פנסיון
הכל היה מצויין ממש, מיקום מעולה, האנשים שפגשנו היו חמים ונעימים.

באוטובוס למלונות מהשדה, היה מדריך ישראלי שהעביר דף עם פרסום לטיולי יום שהם עורכים בתשלום סביב 50 אירו למשתתף. התלבטתי מאוד אבל בסוף ויתרתי והחלטנו שנישאר בסביבה של המלון והעיר הסמוכה ונהנה מטיולים רגליים, ים, והעיר המקסימה.
אני מברכת על ההחלטה הזו. ככה גילינו את שכיות החמדה של העיר בנחת ובקצב שלנו.
מסקר טעימות שערכתי, הגלידריה הטעימה ביותר היא זו שבתמונות…

היא נמצאת בכניסה הדרומית לעיר העתיקה ליד הקשת. מחיר כדור הוא 1.8 יורו בכל הגלידריות.

אז לכו על הכי טעים. או שתעברו ותטעמו עד שתגיעו לטעם שלכם. לא לשלם לפני שטעמתם ואהבתם.

יש למשל באותה פינה גלידריה נוספת. טעמתי את הפיסטוק שלהם והיה לו טעם של גלידות פלדמן. נוט מיי קאפ אוף . ביקשתי לטעום עוד טעם- סורבה תות והמוכרת סרבה. אז על פי טעם יחיד הגעתי למסקנה שזו גלידה לא טעימה ושגם לא נחמדים שם.

בסיורים בעיר ובסביבת המלון פגשנו סוכנויות שמוציאות טיולי יום לסביבה. אותם מסלולים כמו שהציעו לנו בקווי חופשה באוטובוס למלון. רק שבמקום 49 יורו לבנאדם, 6-12 יורו גג. ההבדל שהסיורים הללו עם הדרכה באנגלית ולא בעברית. אישית- נראה לי שעדיף באת לצאת בסיור תיירים מכל העולם. זה הופך את הסיור עצמו לחוויה חוצלארצית בפני עצמה.

באותו עניין, התארחנו במלון אקווילה רתמינו ביץ׳ והיו בו תיירים מכל העולם.

ישבתי וציירתי מול הים. איזו מרפסת נפלאה זו היתה. בלילה נרדמנו לצלילי הגלים.

למלון יש תוכנית ספורטיבית ואמנותית כל יום, שמתפרסמת על לוח ליד חדר האוכל.

הצטרפתי לפעילות חץ וקשת שהיתה נחמדה, ואחותי ואמי היו בפעילויות נוספות.

בערב יש קונצרטים והופעות בכל מיני מקומות קבועים במלון- רחוק מהחדרים שלנו. אז הרעש לא הפריע אבל אפשר היה לשבת ולהנות מהמוזיקה.

האוכל היה מטריף. לא כשר. מגוון ענק. אני עם תזונה מאוד סלקטיבית ותמיד מצאתי מה לאכול.

בבוקר המשקאות כלולים. בערב הם בתשלום, גם המים. אנחנו התכוננו והבאנו בתיק בקבוק מים מינרלים (0.3 יורו במינימרקט מול המלון, אגב המזכרות שם זולות והצוות שם מקסים מקסים) ושתינו ממנו.

החוף נהדר, ויש כמה בריכות שחיה והרבה מרחבים לטייל בהם. רק להצטייד בציטרונלה נגד יתושות כי היתושות ברתימנו שמו פס על סנודיי.

ברתימנו. מחוץ לעיר העתיקה. מאפיית מיתוס. לא לפספס, בעיקר בגלל הארנב של אליס והדרקון בדשא.

ליד המינימרקט שמול המלון יש קפה וגלידה מצוינת. מחלב כבשים ועיזים.

הקפה במלון היה היחיד שהיו לי תלונות עליו. לא טעים.

אז ממול למלון שתיתי קפה מצוין, וגם בלמונוקיפוס, מסעדה מקסימה בצל עצי לימון ורימון בסמטא ליד המסגד הגדול בעיר רתימנו.

שירותים:

בכל בית קפה ומסעדה.

המסעדות בנמל לא נותנים להשתמש בשירותים אם לא יושבים שם. האוכל לא משהו. שילמתי 8 יורו לצלחת ירקות קלויים מאכזבת מאוד. גם הקפה היה מתחת לכל ביקורת.

לעומת זאת באמצע הגן המוניציפלי יש בית קפה טעים ונעים והם נותנים להשתמש בשירותים גם בלי לקנות שם. הגן נמצא ממש ליד תחנת האוטובוס (1.3 יורו מהמלון לעיר).

קניתי שם גלידה (טעמתי קודם) שאלתי מאיזה חלב. וככה הלכה השיחה:

ש: איז איט קאו מילק?

ת: נו. נו קאו.

ש: איז איט גואוט מילק?

ת: נו. נוט גואוט.

ש: שיפס מילק?

ת: נו. נו שיפ.

ש: סו, סויה מילק?

ת: סיפ מילק.

אני: ???

ת: סיפ.יו נואו. לייק גואוט. ויס הייר.

אני- שיפ?

הוא- נו. נו שיפ. סיפ מילק.

אני- אוקיי. אפחריסטו (- תודה ביוונית).

אז אכלתי גלידה מסיפ מילק. היה טעים. לקחתי פיסטוק. הטעם שאני טועמת בכול הגלידריות. לאחותי קניתי סורבה תות טעים. עוד טעם שאני טועמת תמיד.

לסיכום?

חופשה בת חמישה ימים ברוטו. נהדרת. עם אמי ואחותי. פינוק אדיר.

תודה!

נכתב ב21.9.2015

הפרשנות שלי לשיר תרקדי כאילו אף אחד לא רואה:

תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.

(התמונה מלפני שבוע)

גלויות

כשהייתי ילדה, הרבה לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אספתי גלויות של מקומות יפים בנכר.

סבא וסבתא שלי תמיד שלחו לי גלויות מכל עיר וכפר שהיו בהם בחו"ל.

היו לי גלויות מקנדה, שוויץ, אמריקה ועוד.

לרוב הגיעו הגלויות לפני שהם חזרו, אבל עם השנים התהפך הסדר וקודם הם חזרו ואחר כך הגיעה הגלויה.

שלום לענבל נכדתנו האהובה,

אנחנו מבלים באלפים.

נשיקות ודש להורים

סבתא וסבא.

עם הכתב היפה של סבתא, עם השם שלי בנמען, ועם נוף מרגש של חוצלארץ. הר מושלג, בקתת עץ קטנה, עצים וריח של חו"ל.

תמיד ביחד עם הגלויה היה מגיע איזה ניחוח של מקום אחר. אויר קר, מבושם בחוצלארץ.

גם אם הגלויה הגיעה אחרי שהם כבר חזרו היה הריגוש אותו ריגוש. אפילו יותר. ככה הייתי מצלצלת מיד לסבתא וסבא בשיחה מקומית (שיחת חוץ לארץ היתה יקרה ומותרת רק בימי הולדת) ומודה על הגלויה.

החברות שלי הכירו את אוסף הגלויות שלי.

היינו יושבות יחד וחולמות.

על אלפים מושלגים, על בקתות מעוטרות גרניום, על אגמים קנדיים עם השתקפויות של עצים תמירים.

אנשים סמוקי לחיים, וריח. ריח של חוצלארץ.

בחופש בין כתה יא ליב, נסעה חברתי הטובה אודליה להולנד.

והבטיחה לי גלויה. לאוסף.

אודליה חזרה כבר ואמרה ששלחה לי משם גלויה.

בקוצר רוח חיכיתי לגלויה מהולנד. השתוקקתי לראות מה יפה ההולנד הזו.

דימיינתי את הגלויה.

האם יהיו בה שדות של צבעונים רו צבעוני בודד על רקע תחנת רוח?

האם תחוג בה נערה לבושה בתלבושת מסורתית, וקבקבי עץ לרגליה?

האם תיהיה שם תעלה ולאורכה תחנות רוח המשתקפות במים?

חכי, חייכה חברתי הטובה.

חודש אחרי תחילת הלימודים הגיעה הגלויה.

קודם הסתכלתי על הצד הכתוב. כי ככה מתחילים. שומרים את הנוף לסוף.

עינבל חברתי האהובה,

אני מבלה עם המשפחה בהולנד.

חיפשתי לך גלויה מיוחדת ומצאתי.

מקווה שתאהבי אותה.

נתראה בארץ.

לא הצצתי בצד השני. חיכיתי קצת. הרי חיכיתי חודשיים לגלויה.

בינתיים פתחתי את אלבום הגלויות שלי.

ואז, נכנעתי לסקרנות והפכתי את הגלויה מהולנד לצד המצולם.

שם היתה הכותרת המתארת את התמונה. הולנד ביי נייט.

הולנד בלילה.

מלבן שחור קידם את פניי, וכל מה שדמיינתי שיהיה שם, קבור תחתיו.

ביי נייט.

אה.

זה מצחיק. אז תצחקי.

30.8.18