מסיכות משפחתיות

מסיכות משפחתיות, אנחנו מסתכלות ביחד בתמונות, את מספרת לי על הורייך ואחייך ואחיותייך, ועל איך הצוררים הפרידו בין אם לילד, ואיך האם הלכה אחרי הילדה כי מיאנה להפרד, ושניהם נשרפו אחר כך.

בהתחלה סבתא סרבה לספר לי את הסיפורים האישיים, אבל אחרי שראתה שאת כל ספרי השואה שהיו – השאלתי מהספריה, וקראתי את כל בשביס זינגר, וכל חוברת זכרון שהיתה בספריה, ניאותה לספר לי את זכרונותיה.

אני לא רוצה שיהיו לך חלומות רעים, אמרה סבתא פרידה.
ממילא יש לי חלומות רעים, הבטחתי לה. מכל הספרים שקראתי.

ובאמת, היו לי חלומות. אבל אחרי ששמעתי את הזכרונות של סבתא, הפכו החלומות לאישיים יותר. מחרידים יותר.
מלאי יגון.

מסיכות של פנים שלא הכרתי, ערבוב של סרטים, טקסים וסיפורים.

ביום השואה אני נזכרת סבתא פרידה, שכל לילה התעוררה מחלומות רעים, בוכה, מחובקת בזרועותיו האוהבות של סבא בנימין, וכל יום האירה פנים אלי והיתה אשה מכילה, מבינה, חכמה ויוצרת. איך השכילה להפריד בין הלילה ליום, בין העבר להיום, בין האיין ליש.
האם עטית מסכה שהסתירה את עברך, וכך תיפקדת כאם ורעיה ועובדת ויעילה?
האם המסכות נשרו בלילה בזמן שישנת?