The Blue City Lizard of Orf was a marvel of engineering and biology.
Its shimmering blue scales glimmered in the sunlight as it scurried through the streets of the futuristic metropolis. The lizard had been genetically engineered to serve as a living power grid, harnessing energy from the sun and distributing it throughout the city. The people of Orf marveled at the creature's efficiency and ingenuity, and it became a symbol of the city's cutting-edge technology and prosperity.
התמונות לסיפור הזה נעשו בהלחם של הבינה שלי והבינה המלאכותית מידג'ורני.
רוצים גם ליצור עם מידג'ורני? לא יודעים מאיפה להתחיל?
אני שומעת רעש נפילה חזק בסלון. קופצת. מתעלמת. מה שנפל נפל. אראה בבוקר. אני רוצה לישון! נרדמת אבל מתעוררת שוב מחריקות ציפורניים על משקופי הדלת. חריקה חפירה חריקה. עין אחת נשארת לישון והשניה נפתחת בעייפות. אני מסתכלת לתןך עיניה של החתולה. היא מפסיקה לחפור במשקוף הדלת הפתוחה ונעה בכבדות למסדרון. אני גוררת רגליים בעייפות בעקבותיה. החתולה נשכבת פרושת איברים באמצע דרכי. אני מסרבת להדליק אור, מסרבת להתעורר. ארבע בבוקר! בחיאת! על השטיח בסלון דוגר החתול. ראית את הירח אתמול, הוא שואל. ראיתי, ענק, צהוב ומקושט רעמת תלתלים. ירח שנראה כמוני. נו. נו מה, חתול? למה אני צריך להעיר אותך כל בוקר? אני מפהקת ובוהה בו. הנשמה שלי עדיין ישנה. בשביל מה אתה והחתולה מעירים אותי לפנות בוקר באמת? בשבילך. כדי שתיהי מכשפה טובה יותר, אומר החתול ומסתכל עלי בהבעה משועשעת. חצוף! מה השעשוע בכלל? ולמה אתה חושב שזה עושה אותי מכשפה טובה יותר? להיפך, אני עצבנית יותר! ובגללך! אתה יודע כמה קשה לי השינה המפורקת הזו? ומה היה הבום קודם? מה הפלתם? רגע רגע, אומר החתול. את יודעת כמה קשה להעיר אותך בארבע בבוקר? נדרש פה שיתוף פעולה מורכב של החתולה ושלי ואם זה לא עובד אנחנו מפעילים גם את הכלבה. אנחנו חייבים להיות יצירתיים כדי להצליח. ולפעמים את ישנה עם חסת המצפן או ולריאן ולא מתעוררת בכלל! והבום, הבום היה אמור להעיר אותך ולהביא אותך לסלון! אני מביטה בחתול ונעשית עצבנית יותר ויותר. התעוררתי לגמרי. אני כל כך עצבנית שהמטאטא, השוכב על הרצפה… אהה! זה היה הבום! הפלתם את המטאטא! יופי, גאונה, מפטיר החתול. המטאטא. זה הרמז שלך. ותגידי תודה שאנחנו מטעינים אותך באנרגיית עצבים. זו האנרגיה הכי חזקה בעולם ובארבע בבוקר את גם יכולה לנצל אותה. אני ניגשת אל המטאטא ומתחילה לטאטא את הרצפה, החתולים והשטיח. גיצים עולים מקצות אצבעותיי ומקצות הסיבים של המטאטא. אני מפוצצת אנרגיה. לוקחת את המטאטא הטעון ויוצאת החוצה. באויר הקר אני רוכבת על המטאטא ועפה בצרחות מעל הקיבוץ. שבעה סיבובים ואני חוזרת למיטה. נו, אומר החתול, את לא מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו? לא, אני נובחת עליו, נכנסת למיטה ושוקעת לשינה עמוקה וחזקה. לא שומעת את הנער קם ומתארגן, לא שומעת את הכלבה נובחת, שום דבר לא יעיר אותי.
הכסא המתכתי, המעוצב, לחץ לה על הירכיים. אין לנו כסאות אחרים, אמר המלצר, אנשים עם תחת גדול הם לא הבעיה שלנו. האשה עם התחת הגדול מתחה חיוך על השפתיים בעוד העלבון והכעס מפעפעים בגופה, הגדול, ומפעילים מנגנון הגנה מתוחכם שאמור להשאיר אותה רגועה להפליא. הדמעות פרצו ושטפו את פניה, המליחו את הקפה היפה ואת פאי התפוחים ואת גלידת הווניל המפונפנת עם שבבים שחורים של צנובר קלוי. גלידת הוניל נמסה ראשונה. אז הבחין המלצר שהאשה עם התלונות על הכסא כבר לא שם. היא הלכה בלי לשלם את החשבון, חשב. וגם בלי לגעת באוכל. מה זה עושה, שאלה האשה והצביעה על אקדח לייזר באגף כלי העבודה בשזר. אוה, התרגש המוכרן, זה חותך מתכת, עץ, פלסטיק כמו חמאה! אפשר לנסות? אני כבר חוזרת, אמרה ויצאה והשאירה אותו פעור פה בעת שצפה בה נכנסת לבית הקפה ממול ויוצאת ממנו, מחזירה את אקדח הלייזר למקומו ומשאירה בידיו שטר של 100 שקלים. תודה, אמרה האשה וחזרה לבית הקפה ממול. היא התיישבה על הכסא, שהיה כעת נוח והכיל את ישבנה באופן מוצלח, לגמה מגלידת הוניל המפונפנת עם שבבי הצנובר הקלוי, התענגה על פאי התפוחים העסיסי. רק אם אפשר לחמם לי את הקפה, אמרה למלצר ההמום. והוא החזיר לה לשולחן קפה חדש במאג גדול עם עוגייה בצד.
תופרת חלומות 