סבתא שלי ז"ל נולדה וגדלה במונקאץ'.
להוריה היתה מאפיה.
כשהיתה בגיל 15 החלה המלחמה.
שרדנו בזכות העוגות, סיפרה סבתא.
היינו בצריף, על דרגש, צפופות צפופות, 13 נערות, קרובות משפחה וחברות ממונקאטץ, על דרגש אחד.
איך בזכות העוגות?
אילו עוגות?
לחשנו זו לזו (היה אסור לדבר)
מתכונים של עוגות.
סיפרנו בדיוק. כמה סוכר, כמה קמח, דובדבנים, ריבה, אגוזים, איך ללוש, איך לבחוש, איך לרדד, תיארנו זו לזו לפרטי פרטים את העוגה שאנחנו מכינות.
כל עוגה לקחה כמה ימים להכין, שכבה שכבה, שלב שלב, וכולנו היינו מרותקות. פרידה הוציאה את השטרודל מהתנור והניחה אותו על השולחן. זה השטרודל של מגדה, היא אמרה.
הבטחנו זו לזו לזכור את העוגות שלה.
אני זוכרת את העוגות ומכינה אותן, ואני זוכרת את חברותיי.
לזכרה, לזכרן.
ואגב, בזכות העוגות, למעט אחת, כל חבורת העוגות שרדה את פרק טרזינשטט.
שתיים מהן הכרתי כ"הנכדה של פרידדקה".
את מגדה, ששטרודל הריבה שלה היה החביב עלי.
את מרים ארד, שהיתה לי כסבתא שניה ואירחה אותי בביתה הקטן בקיבוץ יסעור לכמה ימים כל קיץ.
כולן כבר אינן
אבל הסיפור שלהן עדיין כאן.
לסבתא פרידה (ותודה על הגלויה ליום ההולדת) וחברותייך.
אני כאן ואני זוכרת.
עינבל
תופרת חלומות 