נכנסתי לאוטו וההגה ישב בצד שמאל. בצד ימין השתרע מדבר מרווח והרגשתי שלקחו ממני משהו. מה? את השליטה.
האיש נהג, ואני התרעתי כל פעם שהשוליים נסעו לי מתחת לכפות הרגליים כי ככה זה כשהצד של האוטו משמאל לנהג מכיל פתאום עוד מטר וחצי.
הוא התרגל יחסית מהר ושמר על המרכז ונסענו בכבישים בין עירוניים נוחים. עד שבשלב כלשהו טעינו בפניה.
זו היתה טעות גורלית
ירדנו מהM40 לאיזה A2345 וכמו בארץ, כמה שיש יותר ספרות לכביש ככה הוא יותר שביל עזים ופחות כביש.
ואז את 11 הדקות שנשארו מכאן ועד אוניברסיטת בירמינגהם, בילינו בשעה נהיגה בכבישים כפריים, צרים וללא קו הפרדה באמצע.
ובחושך.
כל מכונית שצצה מרחוק ממול נראית לנו כנוסעת מולנו.
סוף סוף הגענו לחניון של המלון. פיוו. השעה היתה שש וחצי בערב
חשבתי שנעשה משהו אבל אחרי מקלחת נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד.
גם לא לנהוג בצד שמאל זה מתיש.
בפרק הבא: חוות הפרפרים בסטרטפורד אפון אבון.
תופרת חלומות 