תגית: שיר

הַכֹּל אֵנֶרְגִּיָּה
זוֹרֶמֶת כְּמוֹ מַיִם
רוֹטֶטֶת
הַחַיִּים הֵם אֵנֶרְגִּיָּה
וְגַם אֵינָם.

בְּלִי גּוּף בְּלִי כְּאֵב
רַק מוֹדָעוֹת צָפָה וְנוֹכַחַת
אֹשֶׁר.
גַּם הַסֵּבֶל הוּא בְּחִירָה
גַּם הַכְּאֵב הוּא חַיִּים.

וְהַכֹּל עָדִיף עַל הַמָּוֶת
וּלְכֵן הַכֹּל טוֹב.
כָּל הַזְּמַן.
וְלֹא אִכְפַּת לִי
הָעִקָּר לִבְחֹר

הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית הָאֱלֹהִית
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִחְיוֹת.
לְהִתְקַיֵּם
בְּהֶתְאֵם לָמָּה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי.

הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית הָאֱלֹהִית
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִחְיוֹת.
לְהִתְקַיֵּם
בְּהֶתְאֵם לָמָּה

שֶׁמִּתְחַשֵּׁק

לִי.

נכתב ב21.9.2015

הפרשנות שלי לשיר תרקדי כאילו אף אחד לא רואה:

תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.

(התמונה מלפני שבוע)

בוא גל

תעצור רגע

קח ספל תה על צלחת יפה.

הכנתי לנו תה ים, עם סוכר חול.

בחשתי בכפית אבן.

על שפת הספל ישבתי. החול לידי מחכה.

בוא גל, שב איתי לתה.

בא גל, שתה ים, מיצמץ ולגם.

ליטף את הצלחת היפה,

דיגדג את כפות רגליי

בואי נשחק תופסת

הוא אומר.

לקח את הצלחת וברח.

רדפתי אחריו, צוחקת,

מושטות קדימה שתי ידיים

והצלחת הורודה

רגע היא כמעט ורגע היא במים

כמעט. תפסתי. רגע.

והרימו אותי מן המים.

ים. מסוכן. מערבולת. סוער.

מילים מעל הראש שלי

ואני עם הגל, והצלחת, במקום אחר.

והצלחת, במקום אחר.

חריצים צורבים של חול יבש

במגבת מתנגבים על הרגליים.

שלא יכנס חול לאוטו. נקי זו מילה כואבת.

בוא גל. זוכר את הצלחת הורודה?

זוכר את המשחק ששיחקנו יחד לא מזמן?

יבשות זזות ביום, אבולוציה בשנה.

הנה הצלחת שלך, ילדה

זה היה לפני דקה.

ואני בת ארבעים ושלוש, מחייכת בתודה.

מחייכת בתודה.

"אתמול היו 100 שנה ללידתו של אמיר גלבוע, אחד המשוררים העבריים המופלאים והאהובים עליי.
אני מצרפת לכבוד זה אחד האוצרות שלי – מכתב שהוא שלח לאבא שלי, ידידו, לכבוד לידתי. מרגש אותי מחדש כל פעם.
וכמובן גם שיר –
*
הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים שֶׁאַתָּה מֵרִים וּמַנִּיחַ בַּצַּד עַל
גָּדֵר, עַל גֶּזַע, עַל אֶדֶן, שֶׁלֹּא יִדְרְכוּ עֲלֵיהֶם,
וּלְעִתִּים מְאַמֵּץ אֶל הַלֵּב, מוֹסִיפִים לִגְדֹּל וְלַעֲלוֹת
וְיוֹם אֶחָד הֵם חוֹמַת מַחְשָׁךְ, עָנָף סְבָכִים, סַף צַלְמָוֶת,
בֵּית כֶּלֶא לַלֵּב. וְיוֹם שִׂחֵק מַזָּלְךָ הֵם חוֹמָה לְמַחֲסֶה,
עָנָף הַפְּרִיחָה, סַף חַיִּים, הֵיכָל לִדְרוֹר הַנֶּפֶשׁ.

הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים אֶפְשָׁר לֹא לִרְאוֹתָם וּלְהוֹסִיף
וְלַעֲבֹר עַל פְּנֵיהֶם וְאֶפְשָׁר לִרְכֹּן וְלַהֲרִימָם.
הַבּוֹחֵר לַהֲרִימָם כְּחַיָּל בִּשְׂדֵה קְרָב
וְלוֹ מְזֻמָּנִים גַּם תְּבוּסָה וְגַם נִצָּחוֹן.
עַל כֵּן כֹּל שֶׁנָּכוֹן נָכוֹן בְּמִדָּה שָׁוָה
לַתְּבוּסָה וְלַנִּצָּחוֹן לַנְּכוֹנִים לִרְכֹּן.

וְאֵין הַבְּרֵרָה בְּיָדִי.
וְאוּלַי אַךְ לְשֶׁכְּמוֹתִי. סְמוּא עַיִן."

נכתב על ידי אמיר גלבוע, משורר שנולד לפני 100 שנים בדיוק.

תודה לחברתי יונת שפירא על שיתוף השיר, המכתב לאביה וההרשאה לפרסם.

ירח עגול וזורח
ניחוח של דבש בחלב
שביל רחב
עץ שיח קרח
פורח
וסבתא אחת
שושנה אחת שלי
עולה ופורחת בין הורדים הקוצניים
טיפת דם נוצצת על עורה הדקיק
"לוורדים יש קוצים"
היא אומרת לי
ובעיניים נוצצות
וידיים עטויות כפפות עור של גננים
היא מניחה על שולחן האוכל
אגרטל עם ורדים טריים
ואומרת
"תריחי, תרגישי. ואיזה ריח טוב הם נותנים".

עינבל 15/2/16

 

עֲלֵי שַׁלֶּכֶת מסתחררים בַּאֲוִיר

  אַט אַט כְּמוֹ פְּתִיתֵי שֶׁלֶג

  פַּרְפָּרִים יְבֵשִׁים שֶׁל קַיִץ

טובלים בְּרֵכוֹת בְּרַכּוּת

  צוֹבְעִים נַחַל

  בַּסְּתָו

נחל כזיב

30.12.15

רְאֵה שֶמֶש / שלמה אבן גבירול
רְאֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה/ כְּאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה
תְפַשֵט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין/ וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָמָן תְכַסֶה,
וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / בְּצֵל הַלַיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכוּסֶה.

אחד השירים האהובים עלי ביותר משירת ימי הביניים.

 

Nikon D7200

20/11/2015

Inbal Weisman

Achziv.

עין החתול שלי

מתבוננת פנימה

אני רואה אותי

צלולה

אמיצה

יוצרת מציאות

בוראת אהבה

אני מציירת את העיניים

כמתבוננת פנימה

אני בוחרת להבריא את עצמי.

אני בוחרת בריאות למשפחתי.

הגינה שלי מלאה הפתעות ועשבים רעים

בידיי החשופות אני ממיינת אותם, מנערת, מפרידה

ככה בחיי.

העשבים הרעים לי יוצאים מכאן

ונשארים רק אלו שמאירים בנוכחותם

את גינתי.

החרדל הצהוב, הפרחוני והיפה הזה,

כמה שריחו מתוק,

כמה שהוא גדול ויפה ,

הוא אשליה.

גבעולו מכוסה קוצים זעירים, זיפים דוקרניים ולבנים

לכן הוא נקרא חרדל לבן.

קוציו חודרים לי את העור,

עורי החשוף מתוך תום ורכות

מתוך אהבה טהורה לחלוטין

והוא מכאיב לי שעות רבות אחרי שנגעתי בו

בזוית הלא נכונה.

אז החלטתי לחתוך אותם

את החרדלים הלבנים

עם כפפה ומזמרה

בכדי להגן עלי,

האוהבת, הגננת, הקשובה

מאהבה אלימה.

ואותם אני הכי אוהבת

התורמוסים הנאמנים

המלטפים, היפים

בסגול וכחול ולבן.

אלו שמלווים אותי מכפר תבור וממשיכים ללוות אותי כאן.

הערוגות וביניהן

מלאות תורמוסים שזרעתי

הגינה מתמלאת בסגול נהדר

ואני ממשיכה

ברגעים קצרים

לעשב בידיים חשופות

(או בכפפה ומזמרה)

את אלו שלא עולים בקנה אחד

עם אהבה טהורה.

עינבל

אשמח לאנרגיות טובות-

לרפואה שלמה ובריאות טובה לאלו שאהבה נפשי. תודה!