שעועית הגלידה- זרעים של תקוה

סיפור עץ שעועית הגלידה שפרח לראשונה אמש.
אספתי זרעים בסיור טעימות בבוסתן הכרמל, מעגן מיכאל.

לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.

העציץ הריק
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.

וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק

פסיגים
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.

שעועית הגלידה בעציץ
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!


עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!

שעועית הגלידה ספט 2016

פריחה:

ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?

שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!

 

עינבל

Save

Save

Save

Save

Save

איזבלה

דורבן כרסם לי (לי!) ענף גדול של איזבלה, גפן המנגו שלי.

בבת אחת חצי גפן התייבשה.

שלכת של ענף נגוס

שלכת של ענף נגוס

 

דבר ראשון הוצאתי את הענף הנגוס ואת כל הענפים שהתייבשו ממנו וחתכתי שבע חתיכות עבות ודקות.

הכנתי יחורים ותקעתי בעציצים.

זה היה לפני שבועיים.
במקביל עשינו הגנה לאיזבלה, וגידרנו אותה.

זה פחות יפה, אבל הגדר מגוננת עליה מהדורבן החצוף.
היום אחהצ, בעבודתי בגינה, גיליתי לשמחתי שכל שבעת הענפים שניסיתי לייחר החלו להנץ וללבלב.

שבע איזבלות צעירות!
כמה משמח!

Save

Save

הו כנרת שלי

IW1_7489

נסענו לבקר את אחותי ומשפחתה

אבל נאלצתי לעצור בצד הדרך כי לא יכלתי שלא להתפעם מהכנרת הזו שנשקפה מהדרך המפותלת בין אלומות לכנרת.

נאלצתי?

נו, לא באמת, אבל היופי הזה פשוט היה חד פעמי. למאי. כאלו עננים!

IW1_7478  IW1_7486

פעם, כשגרנו בכפר תבור והינו יורדים פעם בשבוע לכנרת, התרגלתי למראה הזה והוא הפסיק להפעים אותי.

כשאנשים גרים במקום נורא ומלא הוד, ההוד נעשה שקוף, ופחות מרגש.

אבל הנה, עברו 4 שנים, ואני כבר לא רגילה לכנרת הזו. והיא כבר נשקפת אלי אחרת, אפופה השתקפות, זכרונות, ועננים.

איך היינו נוסעים להצגות של אורנה פורת בבית גבריאל, ואדם אהב מאוד את ההצגה "איתמר מטפס על קירות" אז הלכנו אליה פעמיים וגם דיברנו עם השחקנים.

ובמתנ"ס בכנרת, בשנת 2007, היה חוג לילדי החינוך הביתי של תיאטרון בובות, וזה היה חוג נפלא.

בשנת 2010 נדמה לי, היה לילדות חוג בלט בחצרו של בית נחמד במושבת כנרת, עד שהמורה התגייסה לצבא.

וחברים שביקרנו, ומפגשים, ויבנאל, וכפר תבור, וסיפורים.

אחחח… זכרונות.

אלו כבישים שכשאני נוהגת בהם אני מרגישה בבית.

עוד ועוד כבישים בארץ שאני מרגישה לידם בבית.

בכרמיאל, שם הייתי בתחילת הצבא וב12 שנים של ילדותי.

בקריית שמונה, שם סיימתי את שירותי בצבאי (רחוב הירדן , דירת מורות חיילות מול גבעת שחומית שהיתה אז ריקה ופראית)

וכך הלאה. וזה נחמד.

עכשיו כשהשתרשתי לי עמוק באדמת חניתה, טוב לי לטייל ליד הכנרת ולהתפעל. איזה יופי!

IW1_כנרת7479

איזו ארץ יפה וטובה יש לנו.

חג שמח

עינבל

 

 

 

 

 

 

 

 

מרק סרפדים- (ינואר 2012)

פעם כשהדרכתי טיול משפחות בכרמל בעונה הזו, נצמדה אלי אחת הילדות בפחד אמיתי והזהירה ללא הרף את בני משפחתה. "הייתי פה בטיול, ויש פה ערפדים. המדריכה הזהירה אותנו ממש להזהר מערפדים!"

דיברנו לנו שתינו , הילדה ואני. ניסיתי לברר אם היא ראתה ערפדים ואיך הם נראים. אמה סיפרה שעברו מספר ימים מהטיול ההוא והילדה נורא חוששת מערפדים. "מה חשבה לעצמה המדריכה, להפחיד ככה ילדים בכתה ב!".

ובכן, ראיתם ערפדים בטיול פה?

כן, עונה הילדה, בעצמי ראיתי.

ואיך נראו הערפדים, התעניינתי.

הם נראים כמו סתם צמח, ענתה לי. אבל יש להם שיערות צורבות וזה מאוד כואב למי שנוגע בהם.

אההה, הנהנתי במרץ. זה בדיוק התיאור הנכון של סירפדים.

כן! זהו! קיפצה הילדה בשמחה. זאת המילה הנכונה!

ואז רצה בחזרה למשפחתה והתריעה: תיזהרו מהסירפדים! יש פה סירפדים, והם נראים כמו סתם צמח אבל יש לו שיערות צורבות.

אח"כ האם התקרבה קדימה ואמרה לי, שנגד סרפדים זה דווקא בסדר להפחיד ילדים.

אבל אני עצרתי את הקבוצה מול שדה סרפדים מרשים והסברתי להם על תכונות המרפא של הסרפד. התוצאה היתה ששלושה אנשים מהם שתי סבתות ואבא אחד, בחרו לצעוד בתוך שדה הסרפדים כשמכנסיהם מופשלים מעלה והם נעקצים בברכיהם היטב היטב מהצורב נורא הזה.

עוד תוצאה היתה שכמה משפחות וגם המדריכה, יצאו מהשדה עם צרורות סרפדים בשקיות ניילון. בשביל לקחת הביתה.

אז רק שתדעו שסבתא שלי היתה מספרת שבימי הצנע, הכינו מרקים וקציצות מכל מיני דברים. אבל הכי טעים היה מרק סרפדים.

צורב? אין בעיה. מלבישים את היד בשקית וקוטפים גבעולים עם כל מה שיש עליהם. אוספים צרור יפה.

אבל למה?

כי סרפדים הם מקור מצוין לברזל זמין, וחוץ מזה שהם בריאים הם מאוד מאוד מאוד טעימים. מאוד.

תה סרפדים מצוין להגברת ספיגת הברזל בתקופת ההריון וההנקה וגם אח"כ. בכל גיל. אבל מרק. גם מגביר ספיגת ברזל, גם עשיר במינרלים וגם. נו. תנסו ותהנו.

מרק סרפדים מכפתור

המתכון פשוט מאוד. דומה למרק מכפתור, או מרק מסירפד. אותו דבר מלבד האלמנט החשוב. סירפד.

מניחים צרור סרפדים במסננת

שוטפים תחת זרם מיים בכדי להפטר מאדמה (נדירים החרקים על הסרפדים, מעניין למה?)

ירקות:

בצל

שום

גזר, שומר, ארטישוק ירושלמי, תפו"א, מה שיש בבית

סלרי

 

חותכים את הבצל

מטגנים על מעט שמן זית וחותכים 2 שיני שום

כשהבצל נהיה שקוף מוסיפים את השום, מטגנים מעט ומוסיפים את הסרפדים, כמו שהם לתוך הסיר

מטגנים מעט ממש ומוסיפים מים ואת שאר הירקות החתוכים

איזה יפה הירוק סרפד!

ואת שאר הירקות ומים לכיסוי

ומבשלים עד שכל הירקות הקשים רכים. אפשר להוסיף כף מלח לתבשיל או יותר, לפי הטעם.

מגישים.

והכי חשוב. אומרים שזה מרק ירקות. אף מילה על הערפדים!

בתיאבון

עינבל

שלושה אווזים

 

כשהייתי בת עשרים, מיד אחרי הצבא, לא יצאתי לטיול ארוך במזרח.

עד היום, המזרח המלוכלך לא מושך אותי.

סיפורי העוני והג'יפה ברחובות, שסיפרו החוזרים, פשוט הרתיעו אותי.

אני רציתי- אירופה. רציתי אירופה בטיול עם סבתא וסבא. רציתי צ'כיה.

וכך היה.

ובאחד המקומות שהיינו בהם, טיילנו סבתא פרידה ואני בין החצרות הנחמדות, ולפתע הגיעו מולי שלושה אווזים. גדולים. בהירים, תוקפנים.

הם שירבבו מקורם, והשמיעו קול מאיים. אילו היו כלבים הייתי אומרת שחשפו מולי שיניים. אך הם היו אווזים.

אחוזת בהלה קראתי לעבר סבתא שלי- מה עושים?

סבתא אמרה, תתנהגי כאילו הם כלבים.

אז כך עשיתי.

נזפתי בהם בטון ששמור לכלבים-

מה זה? מיד למקום.

בעברית, בטח בעברית. לא ידעתי להגיד את זה בצ'כית. חוץ מזה אווזים וכלבים וחתולים מבינים עברית. זו שפת הקודש! מה, לא?

בכול מקרה, האווזים בצ'כיה הבינו יפה מאוד למה התכוונתי.

הם סתמו את המקור המאיים (ואילו היו כלבים היו מכניסים זנב בין הרגליים) ופנו הצידה, מעמידים פנים שהם חייבים ממש עכשיו לנקות את נוצותיהם.

 

עברו כמה שנים. בשבת האחרונה ביקרתי במקום בו היו שלושה אווזים, שהתנהלו גם הם ככלבי השמירה.

כשהתקרבתי הם שעטו אלי בהבעה מאיימת-

IW1_3279

אבל את השיעור מסבתא פרידה לא שכחתי.

"מה זה? נזפתי בהם. "

"מיד למקום. תתביישו!"

אז הם התביישו, והלכו הצידה להסתודד כאילו לא קרה כלום

avazimוהקפידו לא ליצור עימי קשר עין.  כמו שנאמר, עם כבוד.

 

אחרי כמה דקות חזרתי לשם שוב, ואיך שהם הבחינו בי הם הורידו ראש והפנו מבט. לאווזים יש זכרון טוב. הם שומרים מצויינים. מי שמפחד וחושש- בורח. ככה גם כלבים.

הגיע אחד האנשים מהחווה, וראה את האווזים מתעלמים ממני בהפגנתיות (הייתי שם בסיור, והתרחקתי מהקבוצה בשביל לצלם). מוזר, אמר האיש הנחמד. אפילו אני קצת מפחד מהם.

ניסיתי לספר לו על אילוף אווזים אבל הוא נאלץ ללכת, וכך נשארתי עם הסיפור ועם האווזים. אז הרווחתם סיפור.

דש חמה מיוחדת למיתר ואלעד. הסיפור הזה במיוחד בשבילכם.

עינבל

מדברת עם פרפרים

מדברת עם פרפרים, עינבלית 2008

פורסם ב-17 בפברואר 2011, 15:27 במדור מספרת הסיפורים

המקום: צומת ספרים בצמח.
הזמן: מתישהו בשעות הצהריים. בחוץ לוהט אש. בפנים גם מבצעים וגם שני הילדים עסוקים בפינת הצביעה הסימפטית. אני בוחנת בסבלנות את הספרים המושכים, מעבירה דף פה דף שם, מתרגשת ממילים בשחור על גבי לבן.
פתאום הבן שלי רץ בצווחות ונצמד אלי בבהלה.
מה קרה?
יש שם פרפר שחור ומפחיד (מעניין איך כל מה ששחור ישר נכנס אצלו לקטגוריית המפחיד).
מתקרבת בחשש ורואה על הזכוכית פרפר כהה מחפש דרך החוצה. הזכוכית זכה ונקייה, ללא רבב והפרפר מעופף בהתמדה לאורכה ולרוחבה של פינת השמשה בה בחר (זו שאינה מכוסה בכרזות על מבצעים וספרים חדשים).
הוא שם מהבוקר, אומרת לי המוכרת המקסימה בעודה עוקבת בזווית העין על ההתרחשות כולה.
כל הילדים (עוד 2 הצטרפו) ואני והפרפר.
זו נמפית הסרפד, אומרת המוכרת באדיבות.
אפשר להוציא אותו החוצה, אני מחליטה בליבי.
בוא אלי פרפר נחמד שב אצלי על כף היד
אני לוחשת לו מחשבה. בוא, בוא אל האצבעות שלי ואשחרר אותך לשמיים התכולים.

ביד אחת אצבעות מושטות בציפיה, ביד השניה מצלמה קטנה. בלב- התרגשות.
מה את עושה, שואלת בתי.
אני מבקשת מהפרפר לשבת על האצבעות שלי, אקח אותו החוצה, אני מסבירה. כל הילדים עוקבים בדריכות.
בוא פרפר, בוא, אני משדלת אותו בקול.
והנה, נס קטן מתרחש, קסם.
הפרפר מתעופף שוב כנגד הספרים שבמבצע ומול השמיים שבחלון ונוחת על האצבעות שלי.

656509_1279

אני שומרת על אצבעותי יציבות עד כמה שאפשר, זה הוא שיושב עלי ולא אני שאוחזת בו. פרפר חופשי.
הוא פורש את כנפיו ואני מצלמת, עם ובלי הבזק הוא נראה ממש אחרת.

פרפרפרפר נמפית הסרפד

לאט, בעקבותיי שיירה של ילדים נפעמים ועיניה של המוכרת, אני יוצאת החוצה.

הפרפר עומד, שקט, נח על אצבעי. אני מנסה לשחרר אותו מעל הספרים והוא ממאן לעוף.

הלכתי עד לשיח פיקוס קטן הנעוץ כמו שיפוד בעציץ, ושם ליד העלים שהילתם משדרת חיים וטבע- אמרתי לו- זהו פרפר, אתה חופשי.

הוא פרש כנפיים ועף גבוה אל השמיים ונעשה נקודה קטנה של חופש במימד הקסום ההוא.

עינבל 9/2008

פסלים אמיתיים

פסלים אמיתיים, סיפור


פורסם ב-22 בספטמבר 2010, 15:41 במדור סיפורים
25.09.2010

פסלים אמיתיים/עינבלית

 

חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים  אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.

הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.

בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-

כלב קוקר ספנייל מבטון

איגואנה ירוקה מגבס

חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.

אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.

גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.


הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"

-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."

האיש הלך.

אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.

קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.

אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.

בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!

עכשיו…

מה עושים?

אם היא תישאר שם היא תמות!

ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?

ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.

ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.

בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.

הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:

"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"

הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.

אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.

בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.

החתולים מרחרחים אבל לא זוכים להציץ באורח המסתורי.

כרית חימום מוכנסת למיקרו, נעטפת בשקיות ומגבת ומוצמדת לחיה האומללה.

אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.

ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.

זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.

לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.

הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-

"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"

ואמר גם

"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".

לקח אותה, ונסע.

נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.

אז ככה.

יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.

התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.

זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.

לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.

אבל אני זוכרת.

5 תגובות לרשומה ( RSS )
פתיחת כל התגובות
מצווה עשית, למרות שהיא לא שרדה, ולא בגללך (:-
חג שמח
מוזהבת
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
עדנה נ ו22/09/2010 21:42
תודה על השיתוף וחג שמח!
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
מגיע לך פרס לא רק על הסיפור
אלא גם על התושייה שלך.
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הצטמררתי כשדמיינתי אותך מחבקתותה במעלית,,,
בררררררר
את מדהימה
הסוף אמנם עצוב אבל נתת לה עוד יומיים של חסד
אני מתכננת [מתישהו] ביקור בחיפה
אוסיף גם את המקום של יושי לביקור מסקרנים אותי הפסלים.
שבוע טוב!
הגב/י לתגובה זו