חלום על שמלה

אני מכשפה, ברוכה.
התעוררתי בבוקר עם חלום על שמלת וינטאז מהממת.
פתחתי את הארון, הבנתי שהשמלה מהחלום מחכה לי במקום אחר.
חיכיתי. ידעתי שהיא תגיע.
עברנו בגשר הזיו, לקנות לחמים ולשבת לכריך וקפה וקרואסון ב"לחם טנא". אחרי זה, נכנסתי לשני'לה, חנות יד דמיה קהילתית צמודה לבית קפה.
עברתי על השמלות, ידעתי שאני אמצא את השמלה מהחלום.
היא הסתתרה בין שתיים שחורות, ובאמת שאני לא לוקחת שמלות שחורות. אבל הייתי חייבת לחפש טוב טוב.
ומצאתי!
מיד כשראיתי אותה ידעתי שהיא הגיעה בשבילי. מדדתי. נוחה. יפה. כיסים!
20 שח.
כי ככה זה בחנויות יד שניה הקהילתיות פה באזור.

שנילה, גשר הזיו

הנה, תראו!
תופרת חלומות, חולמת ומגשימה.
שבת שלום

סליחה

אמאאאאא, לאאאא, נשמעת צרחה עולה ויורדת מכיון המדרגות של בריכת השחיה הקיבוצית. הצווחה קורעת את השקט, אותו שקט שאני מבכרת על פני רעש, כל רעש.

הקול דומה קצת לאזעקה, ולכן תכף ומיד מעיר בי את התשוקה לקום ולברוח. איזה לקום? לעוף!

אבל אני שוחה.

זה סוף העונה. המים קרים, אין כבר שמש, רק עננים. הבריכה התפנתה מצהלות ילדי הגנים, צעקות ילדי היסודי וקולותיהם העזים והנמוכים מדי של נוער הקיבוץ. שקט. רק אנחנו, השחיינים, חוצים את גב המין בתנועות חלקות, והגלים הדקיקים משתברים בעדינות ויוצרים תלתלי אור שנעלמים לתוך עצמם.

אני שותקת. שוחה. מנסה לסלוח לזרים המרעישים שחיסלו לי את השקט. עוד בריכה עברה.

אי השקט מתגנב לתוך תנועותיי והשחיה שלי הופכת משקטה ורכה לתוקפנית, נזעמת. כבר אין בי שקט. התינוק בוכה. הילדים רבים. ההורים צועקים עליהם. אני טובלת את הראש במים ובולעת את לשוני. שותקת.

אבא עם תינוק בגלגל ברווז צהוב עובר את המצוף, החבל שתוחם בין מסלול השחיינים לחלק "של כולם". לאאא, נשמעת זעקה גם מהמסלול שלי! אוי לא, אוי לא. אני עדיין לא אומרת כלום. ממשיכה לשחות, בתנועות התקיפות שלי, אלו שהכעס מפעפע דרכן אל המים.

המציל שם לב, אני אומרת לעצמי, אלו לא מקומיים. אחד, המקומיים לא מכריחים ילדים להכנס למים. שתיים, המקומיים לא עוברים לתוך מסלול השחיה. זו עבירה בלתי נסלחת!

המציל המקומי אומר משהו לאבא הלא מקומי, וזה עובר לשאר הבריכה ומשאיר לי, סופסוף, את המסלול שלי. אני נושמת לרווחה אבל הצווחות ממשיכות. הלך השקט.

אני נועצת מבט זועף בלא מקומיים והם בכלל לא רואים. יוצאת מהמים, מקלחת, מתלבשת במלתחה, עדיין שומעת את הצרחות, אפילו פה אין לי שלווה. יוצאת הביתה. ג'יזס, זו היתה שחיה בלתי נסבלת.

בבית אני מבינה שהייתי צריכה.

היית צריכה לבקש מהם שקט, להסביר שהבריכה בתוך שכונת מגורים, שהשקט הוא חלק מהעניין ושאם הם לא יכולים להוריד ווליום, שילכו. הייתי צריכה. אני מבינה. העדפתי לכעוס בלי לדבר. אני סולחת לעצמי, ומחליטה שבפעם הבאה אדבר.

ההחלטה הזו מבוצעת היום, כשבני נוער עבי קול ויפי בלורית יושבים לצד הבריכה ומדברים בקול. ואני, אני רק רוצה לשחות. בשקט שלי. לצלוח את המים, לנשום, לשמוע את המחשבות הפנימיות שלי, למצוא את הרעיונות הצפים ואת אלו שנועדו לשקוע. למיין את תוכנית המתאר השנתית שלי, שבוע לפני ראש השנה, להגשמה ונשימה.

אז יצאתי מהמים ובאתי אל הנוער וביקשתי. בעדינות, סיפרתי על המחשבות, והמיון תוך כדי שחיה, והדיבור שלהם בקול שמוציא אותי מהריכוז. ואין לי בעיה ללכת, פשוט אם תסכימו לדבר בשקט אני אמשיך לשחות. אם לא, הכל בסדר, אני מתקלחת והולכת.

אין בעיה, נדבר בשקט, הם אומרים. המוזרה הזו שרוצה לשחות בשקט. הם אולי חושבים. ואני קופצת שוב לאגם הקר של הבריכה. ושוחה. ורוקמת חלומות, ותופרת חלומות, ומטליאה רעיונות ומתכננת תוכניות. שישים בריכות. זה שיא אישי חדש. שישים. פעם ראשונה.

סליחה היא הנושא בשרביט החם השבוע.

תספרי על אנחנו של ענת גביש

על הכריכה, ציור צילום של שמואל מזר, בעיבוד של אוריין שביט, מופיעה דמות גננת במעיל אדום באחו ירוק, הולכת עם פעוטות. לדעתי, הדמות דומה שתי טיפות מים לענת גביש.

ענת,שגידלה את ילדיה בחינוך ביתי ובכלל לא בגנים, מוצאת את עצמה גננת בפעוטון. הילדים, בגילאי שנתיים שלוש, בראשית תקופת החיברות שלהם. עוד אין להם את כל המילים, הם מדברים עם אוצר מילים מצומצם, ועם הקולות, והבכי, והעיניים. וענת קוראת אותם, היא שומעת את השתיקות שלהם, את העיניים הנתלות בה בכל מיני סיטואציות ובאמנות של אמא עם המון ניסיון והמון פתיחות ואהבה, היא מספרת להם על אנחנו. זו הבקשה שלהם. תספרי על אנחנו.

מי זה אנחנו? מה קרה לנו? ומה היה שם? הסיפור על אנחנו הוא תרפויתי ממש. הרי גם אנחנו, המבוגרים הקוראים .את הספר, מוצאים נחמה ברוך וההכלה והחמלה העולים ממנו

המילים שלך, הן לא רק מעניקות נחמה לילדי הגן. גם לאמהות הקוראות אותן. גם אם האמא הזו, גידלה את הפעוטות שלה בבית ולא בגן.
גם אם האמא הזו בדיוק עכשיו נורא מתגעגעת לבת שלה שהיא חיילת בצבא ולבן שלה שבבית ספר בכיתה י"ב והיא מבינה שהגעגועים לילדים רק ילכו ויגדלו עם השנים, עם יציאתם לעולם.
אז המילים שלך, ב"תספרי על אנחנו" הן כמו מקום בטוח לבכות בו בסיפורים של אחרים. תודה על המקום הזה."

אני ממליצה על הספר הזה, "תספרי על אנחנו" לכל אמא, לכל סבתא, לכל גננת וגנן, לכל איש חינוך. לספר על אנחנו זו מיומנות שכל מטפל ומטפלת צריכים להכיר. גם אנחנו, אנשים בוגרים, זקוקים לסיפורים כדי להבין מה אנחנו מרגישים, מה קורה לנו, ואיך יכול הסיפור להסתיים אחרת. המיומנות הזו, מוגשת דרך סיפורים קצרים ומקסימים שמעוררים השתאות, תום ילדי קל ומשמח וחשק לאכול כרוב טרי, עלה עלה.

מי, מה, איפה

"תספרי על אנחנו",

סיפורים מעיני גננת.

עריכה: אביבית משמרי

צילום העטיפה: שמואל מזר

עיצוב העטיפה: אוריין שביט

פרק לקריאה

לעותק דיגיטלי, "תספרי על אנחנו" בחנות "עברית" האינטרנטית

למידע על הספר ורכישה

ציון: 10. רוצו להזמין

העוגיות של הגר

ביוני אנחנו נפגשות. את מגיעה אלי עם הקלנועית, מפרגנת לגינה הסוערת שלי בחיוך ועיניים צוחקות. זה היה עוד לפני שנמלת האש הקטנה הופיעה כאן. נעים אבל לח, ככה זה יוני. את מעדיפה מזגן, אז אנחנו מתיישבות מסביב לשולחן המשושה ואני מכינה לנו קפה. הקפה המפונפן, את מעדיפה את הפשוט, המגורען. 

הקפה זה רק תירוץ, ואנחנו יושבות ומדברות, ומשחקות, כהרגלנו. זה העניין. לשחק ביצירה כשאת מבקרת. כל פעם משהו אחר, חוטים ומילים וחותמות. זו הרקמה האנושית שמתחברת.

ביולי אנחנו מתכננות, אני מבקרת אותך פעם אחת. אבל מתכתבות יומיום. 

באוגוסט אנחנו נפגשות בתערוכה שלי, ובסוף אותו שבוע את נהרגת בתאונת דרכים. 

בספטמבר אני עולה לקבר שלך. עדת צרעות מגרשת אותי משם. עולה לעמוד ליד האנדרטה וזוכרת בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל שבו השתתפת בחולצה לבנה של אחו. שעזרתי לך להשיג אותה. 

שוב מגיע נחיל של צרעות, הן מסתובבות סביבי ודוחפות אותי ללכת משם. שלחת לי את הצרעות. לכי מכאן, את אומרת. אני מבינה את הרמז והולכת הביתה.

בלילה אני חולמת, אנחנו נפגשות ליד האנדרטה. הבאת לי קופסא קטנה עם עוגיות לטעום. אני הבאתי תרמוס עם קפה נס מגורען. אנחנו יושבות, אוכלות ושותות, מדברות. שיחה כרגיל, את אומרת לי ש————-

———

ואחר כך מספרת לי על העוגיות המיוחדות והטעימות שלך, כאלו עם חמאה וריבה באמצע, ואני פתאום מודעת לזה שזו פעם אחרונה וכבר מצטערת שלא אטעם שוב את העוגיות המיוחדות של הגר.

כי אז, בשבוע הראשון של אוגוסט את מתה. 

מה עוגיות עכשיו?

והנה אשה שחורת שיער שאני לא מכירה, שואלת אותי אם אסכים לקחת ממנה שקית. שקית עוגיות של הגר. אני לא יכולה לראות אותן, היא אומרת. זה ישר מביא לי דמעות. אני שמחה. זה בדיוק מה שרציתי. לשבת עם כוס קפה פשוט, מגורען, ועוגיות של הגר, וככה לטעום את המתוק הזה בין המלוח של הדמעות.

מיד אחרי שמתת, התחלתי לאסוף מדף הבית שלך בפייסבוק את ההספדים שכתבו, גם את מה שנאמר בהלוויה עצמה. הקצבתי שבועיים. אני יודעת שימשיכו לכתוב לך שנים קדימה. החוברת הזו היא ההספדים שכתבו לך בשבועיים הראשונים. כשההלם עוד היה ככ חזק שהתעוררנו שטופי זיעה משינה הלומה ואמרנו- לא יכול להיות, זה בטח רק חלום רע. אז הנה, זו החוברת הוירטואלית לזכר הגר איתן.


זוכרת, אוהבת, מתגעגעת

עינבל

Inside God's head

נניח שהיינו יכולים לברוא. כל דבר, כל רעיון. הבריאה היתה במילים. ויאמר אלוהים… בריאה בעזרת דיבור, מילים.

איך אפשר לברוא מה שעוד לא קיים? הרי אין מילים לתאר את מה שטרם נברא?

כל דבר שיש לו מילים כבר קיים, גם אינו קיים. כלומר, החלקים שלו קיימים, רק לא יחד. חיבורים, יצירת יצורים חדשים מחיבורים.

חתול פיל. כמה ואריאציות יכולות להיות לחתול פיל ואיך הוא עשוי להראות?

ומה לגבי טעויות? הלא האבולוציה מבוססת על טעויות. מה אם במקום חתול פיל, נבקש חתול אלמנט?

יאמר אלוהים element cat ? כי אז יווצרו יצורים חדשים, אחרים לגמרי, חתולי יסודות (אויר אש אדמה ומים?) ומהם התכונות של חתולי היסודות? מה הסיפור של כל חתול וחתולה? מה הכוח שלהם? מהם החולשות? איך הם מתרבים?

זה חתול אלמנט האש. כדי להתרבות, הוא חייב חושך מוחלט עם להבה בודדת של אש. שני חתולי אש צריכים לנפנף בזנבם מעל הלהבה והופ, פורצת להבה מקצה הזנב. כשהלהבה מתנערת ונופלת אל רצפת המערה, מתהווה שם חתלתול אש צעיר. אם הלהבה מתנערת ונופלת אל הבריכה הטורקיזית שבאמצע המערה, נוצרת חתלתולה של אש ומים. היא יכולה לבחור אם היא של אש או של מים.

זה חתול אלמנט האש. כדי להתרבות, הוא חייב חושך מוחלט עם להבה בודדת של אש. שני חתולי אש צריכים לנפנף בזנבם מעל הלהבה והופ, פורצת להבה מקצה הזנב. כשהלהבה מתנערת ונופלת אל רצפת המערה, מתהווה שם חתלתול אש צעיר. אם הלהבה מתנערת ונופלת אל הבריכה הטורקיזית שבאמצע המערה, נוצרת חתלתולה של אש ומים. היא יכולה לבחור אם היא של אש או של מים.
זו חתולת אויר ואש.

זו חתולת אויר ואש.

זו חתלתולת אש ומים. הבחירה בידה.

חדוות הבריאה, בריאה בעזרת מילים, מציפה אותי כעת.

איך?

ומה עם זכויות יוצרים? בדקתי את זה. כל הזכויות על היצירה שנוצרה מהמילים שלך הן של יוצר המילים. כלומר, כמו אלוהים. המילים שלך, הבריאה שלך, הבוט הוא רק הכלי להפקת היצירה. אני רשאית להדפיס ולפרסם ולעשות כל העולה על דעתי מחתולי הפילים שלי, חתולי היסודות וכל מה שאני ממציאה בימים האחרונים.

כמה אפשר לברוא? אינסוף מוגבל באוצר מילים ובואריאציות של טעויות. ובשביל מה? בשביל הרעיונות, ההשראה, המחשבה ויצר ההמצאה.

מחוללי יצירות באינטיליגנציה מלאכותית, הנה אלו שאני בדקתי: כולל לינק הזמנה לדיסקורד של מידג'ורני, המנוע החביב עלי

midjourney https://www.midjourney.com/home/ invite on Discord: https://discord.com/invite/midjourney

המפורסם מכולם הוא Dall-E ,
משחק מילים מכוון. צריך הזמנה כדי ליצור בו, אבל מרגע שמבקשים להכנס יש תוך כמה שעות אישור. כמות הקרדיטים, כלומר הואריאציות שזה נותן לעשות, מוגבלת. וכדי לעשות עוד צריך לקנות מנוי. לטלפון יש את Dall-E mini שלוקח לו 2 דקות שלמות לייצר תמונה, אבל הוא חינמי ולא דורש הרשמה.

nightcafe – https://creator.nightcafe.studio/my-creations

Starryai https://www.starryai.com/

מאוד נחמד וחינמי גם. אפליקציה לטלפון, ויש גם חיבור לדיסקורד שטרם פיצחתי.

הנה יצירה שעשיתי בעזרת הסטאריאי. אני מאוד אוהבת את הבריאה הזו. היא מסעירה ממש

wolf and woman and woods, Inbal Weisman
watermelon bedroom,Inbal Weisman. This artwork was created with the help of Artificial Intelligence. Create your own AI-generated artworks using NightCafe Creator.

מנוע נוסף וחינמי הוא Dream, שדורש הרשמה ויש כל מיני דברים שמעניקים קרדיטים. הקרדיטים מתחדשים כל כמה שעות. הוא מהנה מאוד אבל הפרופורציות של היצירה קבועות. גם הסגנון קצת מוגבל, עדיין כלי ממש נחמד למשחק. https://app.wombo.art/

המילים שבראו את היצירה הזו הן Two friends at tea time

יש עוד די הרבה מנועי AI. כתבתי רק על אלו שניסיתי. וכאמור נדלקתי על אחד מהם ועשיתי מנוי. כשכל הסיפור בעיני זה הסיפור. לכתוב סיפורים זה לברוא. לצייר זה לברוא. והשראה מגיעה ממקומות שונים. מוצא חן בעיני ליצור את ההשראה בעזרת אינטליגנציה מלאכותית. ידעתם שיש אינטליגנציות מלאכותיות שכותבות ספרים שלמים, שירים ועבודות אקדמיות?

איך השתמשתי אתמול בשיטת הבריאה בשביל ההשראה ליצירה שלי
יצרתי שורת דימיון של ענבים, השתקפות ודלעות. הבוט האינטילגנט, כדרכו, בחר באופן אקראי כל מיני דברים ויצר את הסט הבא

היצירה הזו הדליקה אותי. הרקע הירקרק טורקיזי, הגוונים, החמים והקרים יחד. החלטתי לנסות.
וככה עובדת השראה. הרקע מצויר ביד, גואש ואקריליק בגווני ירוק וכחול ליצירת האוירה הטורקיזית. כסא שניגר סבא ישראל, שתי דלעות מיוחדות במתנה מלילי וענת, ועציץ סנסיוורה שאני אוהבת.

וככה עובדת השראה. הרקע מצויר ביד, גואש ואקריליק בגווני ירוק וכחול ליצירת האוירה הטורקיזית. כסא שניגר סבא ישראל, שתי דלעות מיוחדות במתנה מלילי וענת, ועציץ סנסיוורה שאני אוהבת.

ואז גם החתולה נהייתה סקרנית ויצא הצילום הזה שאני ממש אוהבת.

אלו כל מיני תרגילים, נסיונות, בריאות, שעשיתי בימים האחרונים במידג'ורני. למשל אחרי שחזרתי מבית הקברות, ביקשתי אשה בבית קברות. מעניין אם תצליחו לנחש איזו הגדרה הפיקה את החתולה עם הפאה והקקטוסים… חחחח יש דברים מפתיעים בדרך שבה האינטיליגנציה המלאכותית יוצרת דברים.

שבת של בריאה, יצירה, שלווה פנימית והרבה אמנות

עינבל ויסמן

הידע הסודי

לכתב היד הראשוני שלי קראתי "הידע הסודי ".
הידע הסודי של סבתא כלל את תה הצמחים שאשה תגיש לבעלה בערב כשהיא לא רוצה סקס, ואת תה הצמחים שהיא תגיש לו כשהיא כן.
הידע הסודי של סבתא הכיל את חליטת הצמחים שתפסיק הריון לא רצוי ואת חליטת הצמחים שתקצר את הווסת לשלושה ימים.
זה היה הידע הסודי. הוא באמת היה סודי, אבל הגיעה העת שהידע הזה יהיה זמין לכל אשה ולא רק לנכדה של סבתא שלי.
כך שכתבתי את הידע הסודי ואפילו הכנתי לו כריכה קסומה וחורפית.
כל פעם אחרי עריכה משמעותית, שמרתי את כתב היד בשם חדש, כדי לא להתבלבל עם הקודם. השם של עותק העריכה הבא אחרי הידע הסודי היה "אוטוביוגרפיה של מכשפה ישראלית" ואז גם אמרה לי נועה שהכריכה שציירתי היא בכלל של מכשפה אירופאית וזה לא ישראלית בכלל.  אז שמרתי את הציור למזכרת. ועדיין תכננתי לקרוא לספר הידע הסודי.  אבל אז בשחיית בוקר מוקדמת בבריכת הקיבוץ, הבנתי שזה ספר נשי, מחברת סודית, ואני רוצה שם אחר. שם נשי. שם שיכיל כבר את הברכה בתוכו.
מכירות את הביטוי "ישנתי על זה"?
אז אני "שחיתי על זה" בערך 45 בריכות. השחיה היא תהליך מזקק מחשבה. כמו מדיטציה עמוקה.  שאיפה נשיפה התקדמות.

השם "ברוכה את"  הגיע ככה. תוך כדי שחיה. הפכתי בו מצד לצד,  השתקפות העננים על המים הצלולים והמחשבות שלי בין שאיפה לנשיפה.
יצאתי וידעתי.
הידע הסודי הפך לברוכה את. ברוכה את מכילה בתוכה את הידע הסודי,  את המחברת הסודית של סבתא ושלי,  את חליטות הצמחים הסודיות וגם אוטוביוגרפיה של מכשפה ישראלית. 
אם משהו מכל אלו מעניין אותך, נותרו ברשותי כמה ספרים.
אני עדיין בהתלבטות אם להדפיס מהדורה נוספת או שלא.

מתוך 500 נותרו ברשותי 20 ספרים למכירה.
אני עוצרת, נושמת, מתבוננת.

האם אדפיס עוד מהדורה או שלא?

שבוע טוב

עינבל

ראיון עם עינבל ויסמן

17.5.22 18:00
שיח גלריה בתאטרון ירושלים
 בתערוכת חיסון לקיץ הישראלי
אוצרת התערוכה: ד"ר בת שבע אידה
חיסון לקיץ הישראלי, 17.4.22 עד 31.5.22 , גלריית הסלון, תאטרון ירושלים 

?מה המסר מאחורי היצירות שלך בתערוכת חיסון לקיץ הישראלי

היצירות שלי מדגישות את החיבור האנושי והמשפחתי לחפצים ולזכרונות. קערת נחושת מבהיקה ובה תפוזים סינים כתומים וריחניים. קערת קריסטל ובה ענבים, מונחת על מפות מהמאה הקודמת. אנחנו עשויים מהחיים שלנו ומהחיים של ההורים שלנו, הסיפורים על הסבתות והסבים שלנו, בעצם, המוות אינו הסוף.

אנחנו עשויים מזכרונות. הזכרונות אותם נשאיר ואותם ליקטנו בדרכנו. בתמונות התלויות נמצאים חפצים שמעירים זכרונות בכל אחד ואחת מהצופים. אם זו מפת קרושה שמזכירה את סבתא שושנה, או שרפרף עץ מתקפל שהכין סבא ישראל. החיבור בין החושך והאור, הפירות והחפצים, מחדד את הזכרון, המודעות לערכים שגדלנו עליהם והכבוד לפיסות הזכרון שלקחנו איתנו לדרך.

לעיתים רחוקות אנחנו מקדישים זמן לחפצים ולזכרונות האלו, ומתבוננים בהם באמת. מבחינים כיצד האור משתקף בהם, איך נראה הצל המוטל מהם בקרן שמש יחידה, וכיצד משתקפים דרכם הענבים הטריים של הקיץ. 

היצירות מאפשרות את האתנחתא הזו. את ההזכרות, האהבה והערכה למשפחה, ליופי שביום יום, במזון על הצלחת ובכלים הנאים שעל המזנון. 

?מה הרקע שלך ואיך צללת לתוך הצד האמנותי שבך

נולתי בשנת 1975 למשפחה אמנותית. מיכאל קארו, אבא שלי, יצר קולאז'ים ופסלים בחדר העבודה שלו, מחסן בטון בפינת החצר. אמי, אורה קארו, רקמה, סרגה וציירה, סבתי שושנה גל נור ציירה רקמה, תפרה, סרגה, ציירה בשמן ופיסלה בקרמיקה וסבא שלי בנימין קארו יצר בקרמיקה, ברזל ועוד. בחרתי ללמוד ביולוגיה והוראה לתואר ראשון ועבורי האמנות היתה כאסקפיזם מהיום יום, כלי למנוחה וביטוי עצמי.

התחלתי לצלם בגיל שתים עשרה אך רק לפני שבע שנים, ליום הולדתי הארבעים, קיבלתי מבעלי מצלמת רפלקס דיגיטלית. למדתי בקורס של צילום למתקדמים אצל המורה יוחנן קישון באקדמיה לנוער שבנהריה ולמדתי להשתמש במצלמה כדי להגשים את הרעיונות האמנותיים שלי. צילום הפך לתרפיה עצמית, וגם היום קורה שאני רואה איך האור עובר דרך עץ בגינה ורצה לקחת את המצלמה כדי להעביר את היופי הזה הלאה.

אני חובבת תערוכות ומוזיאונים, וכל ביקור בגלריות מעורר בי השראה ותשוקה ליצירה. כך אחרי ביקור מרהיב בנשיונל גלרי בלונדון, יצרתי סדרת צילומי כדים עם פרחים בטבע דומם.

מהם הטרנדים האמנותיים שמלהיבים אותם כיום ומה הפרויקט האמנותי הבא שלך

אמנות צבעונית מאוד, רפטטיבית ומטורפת כיצירותיה של יאיו קוסמה, מעוררת בי תשוקה ושמחת חיים. וגם צילומי משפחה בגוונים חמים, הנגלים ביצירתה של האמנית אליענה אלון ושלישית, פורטרטים נשיים בסגנון ורמיר והבארוק. זהו גם הפרויקט האמנותי הבא שלי. שילוב של פירות, כלים אור טבעי ודמויות נשיות בוגרות באור טבעי בביתן.

?האם את מתכננת את היצירה שלך מראש או שזה אילתור

בחירת החפצים, הפירות והעמדתם בהרמוניה אלו עם אלו ועם מקור האור הטבעי בו אני משתמשת (כלומר שמש בשעות מסוימות של היממה) היא אחד היסודות החשובים בתהליך האמנותי שלי. תכנון צילום נמשך בין שבועות לחודשים, החל מסקיצות ראשוניות ועד הצילום הסופי. אני משקיעה תשומת לב מוקפדת ומיוחדת בכל פרט ופרט, במשחקי אור וצל, והכל בכדי שביצירה הסופית תופיע המהות שהניעה אותי ליצור מלכתחילה

סקיצה ממחברת הסקיצות שלי
סקיצה, מרץ 2022

ספרי מעט על הטכניקות, החומרים והתהליכים שאת משמשת בהם כדי ליצור את האמנות שלך

אני חושבת על כל קומפוזיציה לעומק ולעיתים קרובות יוצרת סקיצות מקדימות וקלילות, מחקרי צבע עם כלים שונים, דרגות שקיפות שונות והשתקפויות בזכוכית, כלי קריסטל, כסף, נחושת ואלומיניום. אני עושה סדרה של צילומי ניסיון בעזרת הטלפון הנייד ובעזרת המצלמה המקצועית, לפני שאני יוצרת את העבודה הגדולה.

החומרים שלי מסורתיים. פירות וירקות טריים מהשוק או מעצי הפרי בגינה. כלים נאים, מפות ומפיות מכותנה, פשתן ועבודות יד של רקמה וסריגה שעברו אלי בירושה מהסבתות של המשפחה.

צילומים מפתיחת התערוכה "חיסון לקיץ הישראלי" בתאטרון ירושלים, אפריל 2022


?מה נגלה עליך מהתבוננות ביצירות שלך

אני מושפעת מהאמנים ההולנדים של המאה השבע עשרה ומהציורים הריאליסטים מלאי הסמלים והמשמעות שלהם. אני נפעמת מהיופי שבפשטות. המאכלים הנאים, הפירות הטריים, האופן בו האור מוחזר מפירות שונים, כלים שונים, שקיפות ואטימות. ההתיחסות שלי לפרטים הטבעיים והביתיים הללו משקפת את היחס שלי לגינה, לבית ולמשפחה. בעיני, היצירה שלי היא חגיגה של החיים.


ספריעל עוד על ההשראה והאמנים שהשפיעו עליך

אני מושפעת מיצירות טבע דומם של האמנים הפלמים במאה ה 17 ומחגיגת החיים היומיומית הבאה לידי ביטוי ביצירות הללו. למצוא יופי בכל דבר, לראות את האסתטיקה שבפרח הנובל כמו גם באשכול הענבים ופטוטרות הענבים שנקטפו

טבע דומם, ארוחות בוקר, זרי פרחים וסצנות ואניטאס

פיטר קלאש (1567-1660)

פיטר קלאש , ואניטאס (1630)
2018, ואניטאס, עינבל ויסמן

קלרה פיטרס (1607–1621)

טבע דומם עם גבינות, שקדים ופרצעל, קלרה פיטרס, 1615
ארוחת הבוקר של קלרה, 2018, במחווה לקלרה פיטרס

התינוקת בת עשר

לפני עשר שנים ושבעה ימים, היא הגיעה אלינו.  בגיל יום, אפאטית, מורעבת, זעירה וחסרת אונים.
שום דבר לא העיר את אינסטינקט היניקה שלה, חוץ מקנגורו עור לעור איתי. ואז היא הסכימה לבלוע קצת ממזרק עם תמ"ל לחתלתולים (זה מנ שעמותת נהריה אוהבת חיות נתנה לי).
הייתי בית אומנה, אמא אומנה וכלבה מחליפה.
עם צמר גפן לח וחם ניגבתי את הבטן והטוסיק שלה עד ששיחררה את הצרכים
בבקבוק עם פטמה קטנטנה האכלתי אותה עד שנגמלה.
אני זוכרת איך עמדתי בתור לקופה בסופר עם הפטמה הכי זולה והבקבוק הכי זול כי המזרק לא עמד בקצב ההאכלה שלה.
האיש שעמד מאחורי ציקצק בלשונו. זה מה שאת קונה לתינוקת שלך, הוא הצביע על המנשא.
כן, אמרתי. רוצה לראות אותה?
הוא הציץ לתוך המנשא והגורה הרימה את עיניה אליו.
האיש כמעט נחנק.
זה…זה… זה תינוק?
הוא שאל, נבוך להודות שהתינוק שלי נראה כמו חיה.
כן. אמרתי. זו כלבה זעירה בת שבוע. היא אוכלת ממזרק ואני רוצה לנסות בקבוק עם פטמה. יהיה לי יותר קל לטפל בה ככה.
אוה… האיש גנח בהקלה. חשבתי שמשהו לא בסדר בתינוק שלך.
הכל בסדר, הרגעתי אותו. חוץ מזה שאני על תקן כלבה מחליפה.

כאן קויה בגיל חודש מדגימה יניקה מבקבוק
לפני עשר שנים

קרן השפע והיציבות

אתמול נפתחה בתאטרון ירושלים תערוכת הצילומים שלי, חיסון לקיץ הישראלי.

על קירות גלריית הסלון והקיר שממול, תלויות ארבע עשר תמונות ובכולן הפירוש הויזואלי לתפישת עולמי. דבר אחד בטוח וודאי בחיים. הם נגמרים, הם סופיים. המוות יגיע, במוקדם או במאוחר.

הידיעה כי החיים חולפים מנתבת שתי דרכים. לחיות בפחד מתמיד, לשבת בבית ולהזהר מכל סכנה, ובכך להחמיץ את החיים עצמם ולהפוך למתה בעודי בחיים. או, לצאת. לטעום. להגיע. להריח. לחיות בעוצמה ולא לוותר. לא לתת לפחד, לחושך, להטביע אותנו.

יש ערך לכל רגע בחיים. גם לעצב. האפלה מייצגת את העצב והאובדן. וכדי לא לטבוע בחושך ובעצב, בתוך כל יצירה נמצא האור. אור רך, של זריחות ושקיעות, מאיר בעדינות את מה שטוב ויפה בחיינו.

קערת נחושת מבהיקה ובה תפוזים סינים כתומים וריחניים. קערת קריסטל ובה ענבים, מונחת על מפות מהמאה הקודמת. אנחנו עשויים מהחיים שלנו ומהחיים של ההורים שלנו, הסיפורים על הסבתות והסבים שלנו, בעצם, המוות אינו הסוף.

אנחנו עשויים מזכרונות. הזכרונות אותם נשאיר ואותם ליקטנו בדרכנו. בתמונות התלויות נמצאים חפצים שמעירים זכרונות בכל אחד ואחת מהצופים. אם זו מפת קרושה שמזכירה את סבתא, או שרפרף עץ מתקפל שמזכיר ארוע מהילדות. החיבור בין החושך והאור, הפירות והחפצים, מחדד את הזכרון, המודעות לבחירה הכי חשובה בחיים.

צילום: נטשה שקנס, אפריל 2022, פרט מתוך היצירה "לימונדה" מאת עינבל ויסמן

אני בוחרת. אני בוחרת לחיות. אני בוחרת לזכור

על תהליך היצירה

ציור-צילום, אני קוראת ליצירות הללו. אני מצלמת את הציור כצילום. זהו צילום. צילום שמתחיל בסקיצה, בציור שיש לי בראש ולאט לאט קורם עור וגידים והופך מחזון ומרעיון לתמונה אמיתית.

אחרי שציירתי סקיצות, ואספתי חלקים ואלמנטים מתוך הסצנה, אני יוצרת בצביעה עצמית את הרקעים לצילום. יש שאני משתמשת בחומרים בולעים אור, כדי להגביר את האפלה בתמונה. יש שאני משתמשת בשילוב של חומרים בולעי אור וחומרים מחזירי אור, כדי להגביר את נוכחות הרקע. לפעמים נגיעות של זהב משובבות נפש ומאירות בנוכחותן את הצילום. שמתי לב, שכאשר הרקע בכלל אינו נוכח, עוצמת האור מתגברת. בתמונות בהן הרקע אפל לחלוטין, החיים העולים מהפירות מתחזקים. כמו אחרי שאנו חווים עצב גדול, כשמגיע אושר הוא מסנוור ממש.

התמונות בהן הרקע נוכח, נראה לעין, כמו ביצירה "לימונדה", מרגיעות. אנחנו יודעות מה מסתתר מאחורי הסיבוב, יודעים מה יקרה. האפלה פחות נוכחת אך ידועה. אני יודעת שבסוף כל יום יגיע לילה. יש מוות, יש גם חיים. עכשיו. ולכן, זוהי תזכורת. לחיות את החיים. לראות, לטעום, להגיע, להגשים.

לימונדה, עינבל ויסמן, נגיעות זהב ברקע

יש סצנות שלוקח לי ימים ושבועות עד שאני מגיעה לצילום "הנכון" זה שבו הקומפוזיציה נכונה, האור נכון, הכל במקום. ימים בהם אני מזיזה את הסצנה, מחפשת כלים מדויקים על פי הסקיצה, פירות, רודפת אחרי זריחות ושקיעות בבית ובגינה. עוקבת אחרי הזמן והאור כדי ללכוד את הרגע הנכון.

כאשר הדברים מסתדרים, אני מרגישה שהגשמתי את היצירה. זה קורה ברגע. כבר לפני שאני לוחצת ומצלמת, האור פתאום מגיע כמו שדמיינתי, משהו באנרגיה העולה מעורר בי את תחושת החיוניות. אני קוראת- הו! זהו! זה מה שרציתי. לנגד עיני עולים החיים מתוך האפלה. ואז אני נרגעת, מתמלאת שמחה וסיפוק.

את היצירה "קרן השפע" הכנתי במשך ימים רבים. ימים רבים חיפשתי את האור הנכון, זה שיראה את שפע הירקות והפירות אך גם ישאיר את המסתורין של האפלה. צילמתי בשעות שונות, כולל בצילומי לילה עד שבוקר אחד, הקצתי לפני הזריחה ורצתי את הסצנה, בדיוק כדי ללכוד את האור הראשון, את סומק הזריחה, המשתקף בכלי הזכוכית. הו, קראתי בשמחה. זה בדיוק מה שחיפשתי.

האור הסמוק של הזריחה משתקף. צילום: נטשה שקנס, מתוך היצירה "קרן השפע" מאת עינבל ויסמן

חיסון לקיץ הישראלי הוא ההגנה האולטמטיבית מהחמסין והשמש המסנוורת. תמונות אפלוליות, מלאות פירות עסיסיים שמעודדים אותנו לצאת ולחיות את החיים. יש לנו חיסון לקיץ. החום לא יוכל לנו. דבר לא יעצור אותנו. אנחנו כאן ואנחנו בחיים. ואחרי הכל, כל רגע חשוב.

בואו לראות את התערוכה

17.4.22 – 31.5.22 גלריית הסלון תאטרון ירושלים

התערוכה פתוחה לקהל הרחב – ללא תשלום 

א'-ה' 16:00-21:00
ו' 10:00-14:00
מוצ"ש –  משעת פתיחת המתחם ועד 21:30

אוצרת התערוכה: ד"ר בת שבע אידה

להאזנה לפרק וקצת בונוסים- לחצו כאן

העגור שהביא את השמש

היה קר. אמצע פברואר 2022. חמש בבוקר.

עננים כבדים נחו על העמק ויצרו רסס תמידי של קור ולחות.
היה חושך, וערפל כבד מילא את האויר, האדמה והשמים.
ואז, עגלת המסתור, הראשונה שיצאה מאז נסגר האגמון בגלל שפעת העופות באמצע דצמבר 21,

נעצרה בשטח D.
שטח זה נמצא סמוך לאגם, ובו מתבצעת ההאכלה של 26 אלף העגורים ששרדו את המגיפה.

מעל 5000 עגורים מתו במגיפת שפעת העופות שהתפרצה בהחולה


גוזלים חומי ראש מסתובבים בלי הורים.
הורים בוגרים מסתובבים בלי גוזלים.
כל משפחה איבדה מישהו.
זוג עגורים, הוא רוקד בפניה. ריקוד חיזור. היא מגיבה בקפיצות התרגשות ומחיאות כנף. שאר העגורים מרכלים והומים סביב.


מוזיקה של מסיבת יער מתקרבת, כל העגורים מתחילים לצעוד כאחד לכיון המסיבה.

אוטו גלידה


זהו טרקטור מחובר לעגלה מלאה גרעיני תירס?

העגורים הולכים מהר יותר לכיון האוטו-גלידה שלהם, חלק מאבדים סבלנות ועפים מעל התור.
השמש עלתה לאט, מוסתרת ברובה בענני הבוקר הלחים.
עגור אחד הגיע פתאום משום מקום, נושא את השמש בקצה מקורו.
ויהי ערב ויהי בוקר. ויהי אור.

העגור שהביא את השנש

מקווה שאהבתם את התמונות, צולם בסדנת צילום עגורים באגמון החולה מבית פוטוטיפס.

עינבל

תתבגרי ותפסיקי להגיד שאת מכשפה

את צריכה להתבגר, אמר ה"חבר". שהיה חבר בפייסבוק והיא אפילו לא זכרה מתי ולמה אישרה לו חברות.

לא, זה לא מתאים לי, אמרה המכשפה.

את חייבת. הוא אמר. נראה לי שאת מאמינה במכשפות. תתבגרי כבר.

לא, זה לא מתאים לי, אמרה המכשפה.

אבל את בת יותר משש. הוא אמר. וגיחך. אני בת ארבעים ושש, היא אמרה ולחצה על כפתור האנפריינד.

היא נטלה את המטאטא החדש עפה בסיבובים הולכים וגדלים שעוררו סערת ברקים בשמיים.

צלם אחד ראה אותה, בין ברק לברק, וחשב שהוא הוזה.
דבר זה גרם לו לקפל את הציוד ולחזור לביתו החמים, להכין לעצמו כוס חלב חם עם דבש ולבהות בחיוך מטופש בתמונות בלייטרום בעודו מחפש בין הברקים צללית של מכשפה על מטאטא.

#סיפוראדרת

הודעה של כלבה

הכלבה נבחה את הודעת ה"יש דורבן בגינה" היחודי שלה. מוזר, חשבתי אני יודעת לשמוע בשיר הנביחות שלה בדיוק על מה היא נובחת.

אם זה שליח ברחוב עולה הודעת נביחות שנמשכת מתחילת הרחוב ועד קצהו. אם נחש או לטאה, נביחותיה צווחניות.

יצאתי אל הגינה והדורבן הסתכל עלי ואל הכלבה במבט מאיים.

תעזבו אותו, צעק החתול.

הדורבן הפנה את הראש אל החלון ולא זז. עמדנו תקועים במקום. החתול על החלון, אני ליד מתקן הכביסה והכלבה ליד הנדנדה החלודה. והדורבן, ליד עץ התפוחים הסינים

אמרתי לו, אל תחזור לכאן, דורבן

זה השטח שלי, הוא אמר

זה השטח שלי, נבחה הכלבה

זו הגינה שלי. אמרתי

שטויות, אמר החתול

הכל שלי. הגינה, הכלבה והמכשפה,

לך, דורבן, ואל תחזור

שמע הדורבן ויצא. עקבתי אחריו וסגרתי את החור בגדר בסלעים ואבנים. מאז הוא לא חזר. הכלבה אמנם שולחת לי הודעות קוליות בנביחות. אבל מי שבאמת מנהל פה הכל זה החתול

מזרח ומערב

ספר הבישול האהוב על סבתא שושנה היה הבישול הטוב מזרח ומערב של ליליאן קורנפלד. ספר עב כרס שעמד בארון הגדול בסלון. אחרי שסבתא מתה, וכל ילדיה סיימו ללקט את זכרונותיהם ואוצרותיהם מביתה, הגענו אחותי ואני.
בחדר השינה של סבתא, עמדנו ומדדנו שמלות. סבתא שושנה היתה נמוכה ורחבה. ויפה. כמה יפה היא היתה.
חלקנו את השמלות הכי מיוחדות, אלו שתפרה בעצמה.
מארון הספרים הגדול לקחתי את מזרח ומערב.
בבית, הנחתי אותו אחר כבוד בין ספרי הבישול שלי.
פתחתי את הספר בעמוד אקראי.
בעמוד שנפתח, היה נייר מקופל. כזה שנראה לי מוכר.
ציור בטוש.
והציור הזה, פתח את ברז הדמעות, זה שהיה תקוע לחלוטין.
נרדמתי בוכה, מקופלת בתנוחה עוברית.
קולה של סבתא העיר אותי.
עינבלי, היא לחשה ברוך.
אני איתך. אני תמיד איתך.

סיפורונובמבר

ברוכה_את

ברוכה את מהמחברת הסודית של סבתא ושלי, הספר

קליפת אגוז

אני אוספת את המחציות.
חג פסח, הבית של סבתא מלא אורחים וכולם יושבים במרפסת, מפצחים אגוזי מלך ואוכלים גלידת פונץ' בננה, הגלידה האהובה על סבתא שושנה.
מחצית קליפת אגוז מלך צפה כמו סירה בכיור מלא מים.
מחצית אחרת עומדת כמטריה על קיסם שיניים שאני תוקעת באדמה.
אני יוצרת מהמחציות עולם קטנטן ונפלא.
גוזרת פיסת בד קטיפה ומרפדת מחצית במזרון רך וזעיר.
תופרת בחוט ומחט שמיכה קטנטנה, מחצית קליפת אגוז מלך היא מיטת נדנדה.
מעניין איך זה לישון במיטת נדנדה?
סבתא עסוקה באורחים, אני לוקחת את מיטת האגוז לחדר של סבתא, ומקטינה את עצמי.
מיטת מחצית האגוז בדיוק בשבילי. אני נשכבת על מצע הקטיפה, מתכסה בשמיכה שתפרתי ונרדמת.
"עינבלי!"
אני מתעוררת ושומעת את סבתא קוראת לי. יוצאת ממיטתי המאולתרת, חוזרת לגודל הרגיל שלי. אולי הפעם אגדיל את עצמי כבר יותר ולא אהיה הכי נמוכה בכיתה?
אך לא, אני שומעת את סבתא קוראת לי שנית, והפעם דאגה נמהלת בצליל.
אני חוזרת לעצמי ויוצאת אל סבתא.
איפה היית, היא שואלת.
נרדמתי על המיטה שלך, אני עונה ליד כל האורחים שאני לא מכירה. שבר של אמת עדיף על האמת כולה, ברוכה צריכה לשמור על סודותיה בתוך המשפחה.
סבתא בוחנת אותי בחיבה.
בואי, הוצאתי את העוגה.

סיפורונובמבר

אגוז

10.11.21

@toferethalomot

שבוע הבא יבוא הגשם ואיתו ישובו טיולי צמחי מרפא שלי.

אילו חלקים לאסוף, וכמה,

איך להכין ואיך לצרוך?

מתי כן ומתי לא?

מהי שיטת הממר"ט?

מה כדאי ללקט למאכל ומה כדאי ללקט למרפא?

וגם

גינת המרפא שלי, מפגש בגינתי .

מתכננת, נושמת, נינוחה.

הספר ברוכה את ממתין לקוראותיו וקוראיו.

הכסא

סיפורונובמבר 6.11.21

הכסא המתכתי, המעוצב, לחץ לה על הירכיים.
אין לנו כסאות אחרים, אמר המלצר, אנשים עם תחת גדול הם לא הבעיה שלנו.
האשה עם התחת הגדול מתחה חיוך על השפתיים בעוד העלבון והכעס מפעפעים בגופה, הגדול, ומפעילים מנגנון הגנה מתוחכם שאמור להשאיר אותה רגועה להפליא.
הדמעות פרצו ושטפו את פניה, המליחו את הקפה היפה ואת פאי התפוחים ואת גלידת הווניל המפונפנת עם שבבים שחורים של צנובר קלוי.
גלידת הוניל נמסה ראשונה.
אז הבחין המלצר שהאשה עם התלונות על הכסא כבר לא שם. היא הלכה בלי לשלם את החשבון, חשב. וגם בלי לגעת באוכל.
מה זה עושה, שאלה האשה והצביעה על אקדח לייזר באגף כלי העבודה בשזר.
אוה, התרגש המוכרן, זה חותך מתכת, עץ, פלסטיק כמו חמאה!
אפשר לנסות?
אני כבר חוזרת, אמרה ויצאה והשאירה אותו פעור פה בעת שצפה בה נכנסת לבית הקפה ממול ויוצאת ממנו, מחזירה את אקדח הלייזר למקומו ומשאירה בידיו שטר של 100 שקלים. תודה, אמרה האשה וחזרה לבית הקפה ממול.
היא התיישבה על הכסא, שהיה כעת נוח והכיל את ישבנה באופן מוצלח,
לגמה מגלידת הוניל המפונפנת עם שבבי הצנובר הקלוי, התענגה על פאי התפוחים העסיסי.
רק אם אפשר לחמם לי את הקפה, אמרה למלצר ההמום.
והוא החזיר לה לשולחן קפה חדש במאג גדול עם עוגייה בצד.

לייזר#

סיפור לחמישי בנובמבר

סיפורונובמבר

איפה האפיקומן?
האם מתחת לכריות הספה כמו שהיה בשנה שעברה?
לא!
האם מאחורי מסגרות התמונות על הקיר כמו שהיה לפני שנתיים?
לא!
איפה האפיקומן?
אי אפשר לסיים את הסדר, הארוך, המייגע, בלי האפיקומן.
השנה לא אחזיר את האפיקומן. השנה אחרי האוכל אלך לישון וזהו וכולם יתייאשו וזהו.
תחבתי את האפיקומן, עטוף במפית הרקומה של פסח, לתוך ציפית של כרית ובין המצעים הריחניים בארון הגדול של סבתא.
אין להם סיכוי!
כולם מתרוצצים בבית ומחפשים. הופכים כריות שוב ושוב, מסירים את התמונות מהקירות, שולפים ספרים ומציצים בין החרכים.
אפילו מתחת לשטיח חיפשו!
אפילו בתנור!
איפה האפיקומן! נו!
סבתא מתחילה להתרגז,
אבא כבר סיים לשטוף את הכלים של הארוחה והדודים שלי כבר הפכו את הבית כולו אבל לא את ארון המצעים הגדול ואני יודעת שאין להם סיכוי.
איזו מתנה תרצי כדי להחזיר לנו את האפיקומן, שואל הדוד החמוד ומחייך.
בשנה אחת ביקשתי טושים בריח פירות כמו שיש לטלי.
בשנה אחרת ביקשתי דובי גדול.
נו, איפה האפיקומן?
נו, מה את רוצה תמורתו?
קדימה, שנים עשר זוגות עיניים מאיצים בי לענות.
אבל תבטיחו שאני אקבל!
מבטיחים, מבטיחים, נו!

פוני.
אני רוצה סוס פוני!

בסדר, תקבלי סוס פוני, הם אומרים ואני רצה לארון ומוציאה את הציפית, את המפית, את המחצית.
הסדר ממשיך ואני נזכרת.
את הטושים לא קיבלתי
גם לא את הדובי הענק.
אוף, אני עצובה.
חלפה שמחת הפוני.
תם סדר פסח כהלכתו.
שום פוני לא יהיה פה.

חלמוניות חלומיות

שמעת, אמרו לי חברים. החלמוניות בהר מירון כבר פורחות! שמעתי ומהרתי לקבוע עם חברים נוספים לעלות ולצלם את הצהוב העסיסי והיפה של הגיאופיט הכי מרגש בסתיו.

הגעתי מוקדם, התחלתי בנקודת החלמוניות שסמוכה לתצפית. המתלול נראה יבש מהרגיל, ובמבט מקרוב ראיתי ניצני חלמוניות עולים כאצבעות צהבהבות מתוך האדמה הסדוקה מצמא.

נו, שאלו מטיילים מהשביל שמעל המתלול, נו, מצאת משהו? יש ניצנים, הודתי. המטיילים הלכו להם ואני שוטטתי לבד ונתתי לחוש ולרגש ולריח להוביל את צעדי, ממש כמו כשאני מחפשת פטריות. אבל הפעם, חלמוניות.
שקעתי בשרעפים, הקשבתי לפצפוצי העלים היבשים תחת כפות רגליי והיתה זו מנגינה רוגעת שהעניקה לי שלווה.
בזווית עיני קלטתי ברק, להבה, כתמי צבע צהובים מציצים אלי.

בין העצים על מתלול צרוב שמש, הציצה חבורת חלמוניות

התכופפתי מתחת לענפי האלונים וטיפסתי אל החבורה הצוחקת של הצהובות הללו.

אלו שעברו בשביל בכלל לא ראו אותי, נסתרות דרכי היער. התיישבתי על הקרקע והתחלתי לצלם. שורת עננים חלפו בשמיים ושיחקו עימי ועם השמש במחבואים.

השמש והצל יצקו גוונים של חום וקור לסירוגין לתוך התמונות המתהוות.

לאחר שחשבתי ש"מיציתי" את הצילומים לחלמוניות, הרמתי את עיני ואור השמש חלף מבעד לעלי אלה ארץ ישראל בגווני אדום-צהוב-כתום ורוד. מול האור, עם הצללת עננים ובלעדיה, השמש והצל יצרו ריקוד סתווי נפלא לעיני המשתאות.

בתמונות מופיעה חלמונית גדולה ואלה ארץ ישראלית. התמונות צולמו ב18 לאוקטובר בשעות הבוקר בשביל הפסגה של הר מירון בעזרת עדשת מאקרו 105 ממ במצלמת ניקון D7200

חלמונית גדולה Sternbergia clusiana

אhttps://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=32

אלה ארץ ישראלית Pistacia palaestina
https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=228

דרישות שלום בתמונות


כאשר סבתא שושנה היתה בחיים, היא היתה גוף הידע שלי. אם הייתי עצובה או סבלתי מכאבי מחזור איומים, או אם הייתי צריכה להתרכז לקראת מבחן והיו לי "קוצים בטוסיק", תמיד ידעתי שאפשר לבוא אל סבתא או לצלצל אליה ויהיה לה סיפור בשבילי, סיפור ועצה טובה.


שמעתי את אותו הסיפור הרבה פעמים ועדיין בכל פעם הבנתי ממנו מסר אחר, כמו הביטוי "אין אדם חוצה פעמיים את אותו נהר" ככה עם הסיפורים של סבתא, אין אדם שומע פעמיים את אותו סיפור. כי האדם השתנה, הסיפור גם הוא קצת משתנה עם השנים. והעצה הטובה היתה מלאת אהבה, אהבה לילדה, לנערה, לאשה, לטבע שסביב, למקום ולעולם.


אחרי שסבתא נפטרה, המשכתי לספר לעצמי ולמי שסביבי את הסיפורים שלה, הוספתי עליהם גם את הסיפורים שלי וסיפרתי גם אותם.

סיפורים ועצות טובות, הרבה אהבה וחמלה. כך המשכתי את דרכה. דרך הברוכה.
מעין רוגל ש"פיצחה" את הספר הזה, הגדירה אותו היטב. סבתא כיס, היא אמרה. כל שאלה, כל משאלה, כל מחשבה, מיד פתחי את הכיס והוציאי לך את סבתא כיס, עם כל הסיפורים והעצות וחוכמה שתזכיר לך מי את ומה את ומה התפקיד שלך בעולם.

בחיי שסבתא כיס זה רעיון אדיר, והספר ברוכה את הוא יותר מסבתא כיס. הוא גם ברכה אמיתית. משהו מתחיל לזוז, הטוב מתחיל להתגלגל, משהו טוב קורה…. למי שקורא.

.

לאט לאט נאספות עדויות של א.נשים שקראו את "ברוכה את".

ניסים קטנים מתממשים ומתרחשים.אנשים נזכרים, נשים נזכרות, כולנו הברוכות.

*ברוכה – giftet

מחוננת במתת, מתת החיבור לאהבה, לחמלה ולטבע. ברוכה כמו מכשפה,

אבל כזו של ריפוי ושל אור.


המחברת הזו היא מתנה, מתנת האהבה לעצמך, לאשתך,לבתך, נכדתך, לכלתך ולאמך

מתנה לכל אלו שחפצים להתמלא אהבה ולעורר את הזכרונות הטובים שלהם. להעביר את הטוב הלאה, לקבל את הספר ולקרוא אותו, לתת לקסם הזה להדהד את הטוב בחייך. באהבה גדולה

עבר חודש מאז אספתי אותה, את ברוכה את, מבית הדפוס. כל יום שעובר מחזק בי את ההרגשה שבחרתי להביא הרבה אהבה וטוב לעולם.

עינבל

כיפור

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
האוטובוסים חדלו לגנוח במעלה רחוב פינסקי לתוך חדר השינה שלי, הזמזום המתמיד של רחוב פרויד נדם ברקע סלון בית הוריי. שמענו ציוץ ציפורים והעורבים היו עפים וצועקים
מה קרה? מה קרההה?
בצאת יום הכיפורים חזרו האוטובוסים לרוקן אגזוזים לתוך ביתי, חזר כביש פרויד להמהם מנועים לסלון הוריי ונשתתקו העורבים.

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
וכאן על הגבול, אין הבדל. רק ריח המנגלים נעדר מהאויר בחג הזה, וקולות הילדים על הכבישים שנעשים הומים, וקול השופר העולה כאדווה של תפילה בינות לקהל לבוש לבן ולילדים על הגלגלים בין השבילים והכבישים.
צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה.
עינבל

צילום אפל בהשראת קלרה פיטרס

מספרת הסיפורים בציפורי

ברוכים הבאים לביתי שבציפורי, יברכו אתכם האלים, פתחתי וקראתי אל האנשים שהלכו לתוך החושך והגשרים שסביב פסיפס דיוניסוס בתוך הוילה. הקהל היה נעתר, נעצר, מתיישב, מקשיב.

סיפרתי על הדרך הקשה שעברתי (באפיריון שנישא על ידי שני עבדים, לא פחות! ) מרומא לציפורי. על השידוך, והפסיפס עם המדליון הריק שהמתין כאן רק לי.

אמן הפסיפס המתין לי בכדי לשבץ את פניי במרכז הטרקליניום, ואיזו עבודה משובחת שהוא עשה!

תמונה שלי שותה מים מכד חרס, לבושה מחצלאות בסגנון רומי, הופיעה בעיתון משנת 1997.
תמונת פניי מופיעה על הספר עשו מאת מאיר שלו

עשו, מאיר שלו, הוצאת עם עובד


פעם, כל סוכות ופסח הייתי גבירת הוילה בציפורי.


אחר כך אסור היה לדרוך על הפסיפס והייתי בכניסה לוילה בסוכה. אני מספרת הסיפורים בציפורי.
ואז נולדה בכורתי ב2003.
מאז אני מתגעגעת לוילה היפהפה ולתפקיד מספרת הסיפורים בציפורי.

אני מספרת הסיפורים מציפורי.

יבוא יום ואשוב לספר, בינתיים מספרת ב"ברוכה", הספר. שלי

הספר: ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

באהבה

עינבל

הבגרות האחרונה

דלת הכתה פתוחה, אור צהוב של קיץ מלבין את הנוף ואת השולחנות המבהיקים בירוק. הלב שלי פועם עד האוזניים, הגרון שלי יבש ואני מחפשת בעיני מקום לשבת. השולחנות בסוף כבר מלאים. עיני בוחנות את המקומות התפוסים. התלמידים נראים צעירים ורעננים, בני שבע עשרה שמונה עשרה גג. חריקת כסא מעבירה בי צמרמורת ואני מגלה לחרדתי שנותרו מקומות רק בשולחנות הקדמיים ביותר, אלו שבהם יושבים התלמידים הכי פחות מקובלים. אני מחבקת את הקלסר והקלמר שלי וצועדת למקומי בנחישות.

בשעה שמונה וחמש דקות נכנס הבוחן. הוא מתחיל מהסוף ומחלק לתלמידים מחברות בחינה ודפים. תחושת מחנק עזה לופתת את גרוני. מבחן? איזה מבחן? לא ידעתי!

אני שואלת את התלמידים שסביבי- רגע- איזה מבחן זה? כמה זוגות מבטים , מופתעים מביטים בי כאילו הרגע ראו אותי לראשונה. היסטוריה, בגרות, עולים מלמולים סביבי. ששש… נוזף הבוחן. לא לדבר! בגרות!

האצבעות שלי רועדות. העפרון נופל לי מהידיים, אני מביטה בידי בתמהון ומבחינה בהן. טבעת נישואים זהובה על הקמיצה, צמיד שקיבלתי מבתי על האמה. רגע אחד, אני קוראת בקול, נשמעת באזני כמו סבתא שושנה כשהיתה מקבלת פתאום זכרון חשוב. רגע אחד, אני חוזרת ואומרת. אני לא צריכה לעשות בגרות בהיסטוריה!

למה לא, תוהה הבוחן בקול, מביט בי בתמהון וסקרנות. את לא רוצה להצליח בחיים? לא תקבלי תעודת בגרות בלי בגרות בהיסטוריה, זה המבחן האחרון, מוסיפה נערה משמאלי.

אני צריכה? למה אני צריכה? אני מנסה להזכר, יש לי ערפל במוח והלב שלי פועם כמו מטורף. אני מנסה לדבר ולא מוצאת את הקול שלי. הבוחן סיים לחלק את הטפסים והמחברות ומודיע להתחיל.

אני מסתכלת על המבחן, ומתחילה מוכנית למלא את הפרטים שלי. תעודת זהות. כותבת אותה. תאריך. ראשון לספטמבר 2021. שם. שם משפחה. רגע אחד, אני נזכרת פתאום. ובהקלה קמה. אוספת את החפצים שלי ופונה לצאת מהכתה.

את בטוחה שאת לא צריכה את הבגרות האחרונה, שואל הבוחן. גל של זעה שוטף את עורפי. אני בטוחה? אני מסתכלת על חבריי לכתה, הם יפים, צעירים, ורעננים. בהצלחה לכולכם, אני אומרת לכתה והנערה שישבה לשמאלי עוצרת מכתיבתה ושואלת למה אני מוותרת. המבחן יחסית קל, היא מוסיפה. נכון, אני אומרת, המבחן לא קשה, ואין לי בעיה לכתוב אותו, אבל אני לא צריכה?

אבל למה לא? מרימים כל שאר התלמידים את עיניהם בתקווה. אולי גם הם לא צריכים. הבוחן נעמד וחוסם לי את הדרך. את חייבת לנסות, הוא אומר. את לא יכולה לוותר ככה בלי לנסות, ואני שומעת את הדחיפות בקולו. אם אצא, הוא יחשוב שזה כשלון אישי שלו כמורה. אבל אני לא צריכה, אני אומרת לאט ולא בטוחה שזה נכון, כבר יש לי בגרות!

זהו! יש לי בגרות! אני לא צריכה ללכת לבית ספר ולא צריכה להיבחן, אני נזכרת, נרגעת ומתעוררת במיטתי. שוב חלום לכבוד האחד בסםטמבר. אני חולמת אותם כבר כמעט ארבעים שנה. האם לעולם יישארו?

שיט, שכחתי את הנסיעה המתוכננת למרכז! מציצה לחדר של המתבגר ורואה שצרור המפתחות שלו נשכח על השולחן. אוי, איך הוא יכנס כשלא אהיה?

ממהרת ונוסעת לחטיבה העליונה. איפה הכתה שלו? האם זו הכתה? אני מציצה לכתתו, ובלוריתו הבהירה של בני תופסת את מבטי. אני נאנחת בהקלה. שכחתי לתת לך את המפתחות הביתה, ואני נוסעת היום לתל אביב. שלא תיתקע מחוץ לבית. הוא מתחיל כתה י"א הבוקר. הבן שלי מחייך במבוכה, אני מחליקה אליו את הצרור ויוצאת. אמא, חכי רגע, הוא קורא מאחורי. המסדרון ריק. תודה, קולו העמוק שהתבגר מתרכך באזניי. ליבי עולה על גדותיו, אני תופסת אותו בין זרועותיי לחיבוק. להפתעתי הוא משיב לי בחיבוק אמיץ ואז מצחקק במבוכה ונעלם בחזרה לכתה.

שנת לימודים טובה, אני קוראת אחריו. תודה, עונה לי מקהלת קולות מהכתה.

Buy my book ברוכה את

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

סבתא לימדה אותי כל הזמן, ערבבה את הידע בכף עץ עם סיפורי מדרש ואגדה, סיפורים מילדותה בצפת ובחיפה, מעגל חיי אישה, חיבורים של אהבה ועוצמה ורוך.

מאז שנולדתי ועד שבגרתי, סבתא טיפלה בי ולימדה אותי לטפל בה בחזרה. כיצד לרקוח לה חליטה מפרחי עוזרר כדי להוריד את לחץ הדם, כמה קוביות שוקולד לתת נגד שיעול ואיזה פרח מהגינה ימלא אותה שמחה.

להזמנה

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

בהוצאת אדמה, בית לחכמה נשית מתחדשת

לרכישה88 שח

בספר ברוכה את תמצאי מידע שימושי על צמחי מרפא, תרגילים לזימון מציאות, כוונות, תפילות וברכות. כל אלו יוכלו לשמש אותך לטיפול בעצמך, במשפחתך ובסביבתך.

לרכישה – 88 שח באיסוף עצמי מחניתה

מכירה המוקדמת – ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

חלומות מתגשמים

עינבל

שמיעה מוסיקלית

השבוע הנער היה בבידוד, היה ברור שמישהו יהיה חיובי והנער יכנס לבידוד.

עם כל הבעסה שבדבר, הבדיקות היו שליליות ובעיקר חברת חבריו וחברותיו היתה חסרה לו מאוד.

הוא מנגן על פסנתר ויוקללי וגיטרה. הוא מנגן כל הזמן. הוא חוקר את המוסיקה, ורעיונות, ומהצד אני שומעת שהוא חוקר ולא מבינה כלום.

אז ביקשתי שיעשה לי שיעורים. והוא הסכים.

הנער המתוק הזה התחיל לתת לי שיעורי מוסיקה. ואני מתמוגגת. ומלאת הערצה. והתפעלות. ואני שתמיד האשמתי את עצמי באפס שמיעה מוסיקלית, מפתחת פה אוזן מוסיקלית כזו שמסוגלת להקשיב לו מנגן את Merited Life ולפרוץ בבכי.

ולשמוח כשהוא מנגן ג׳אז במז׳ור ולהכנס לסטרס מג׳אז במינור.
או לבקש ממנו לנגן לי את הללויה של לאונרד כהן וממש לעוף על הקול שלו שר.
עד שהיה בן 12 אני לימדתי אותו בחינוך ביתי.
ועתה הוא מלמד אותי, והוא מורה יוצא מן הכלל. אני יוצאת מהשיעורים איתו בהתלהבות.
זכיתי. ממש.

איור, אדם מנגן על פסנתר כנף.

טורטיות כוסמת

להפתעתי, מילא שהן טעימות לי להפליא, הנערה התלהבה (ואכלה עם נוטלה – להנמיך ציפיות)

אז ככה.

הנבטתי יומיים כוסמת ירוקה.

רגע רגע. לא לברוח. לא חומה. ירוקה. יש לה טעם אחר מהכוסאמ(ק)ת הרגילה החומה. אחר!

בסוף יצאו שורשונים קטנים.

מצאתי כמה מתכונים, שהכילו סודה לשתיה ושמן וכל מיני. בכל אופן אף אחד מהם לא שמרתי. רק קראתי והרהרתי והכוסמת לקחה את הזמן ונבטה לאט לאט.

הניסיון הראשון של העקשנית שלא הלכה לפתוח אינטרנט ולחפש מתכון אלא החליטה לחלטר לבד, הוציא מין עיסה אפויה למחצה שהחתול אכל בתאווה.

זה סימן טוב, כי מה שהחתול אוכל הוא ככל הנראה טעים. הם חתולים בררנים, אלו.

הניסיון השני התחיל עם מחבת כבדה חמה חמה, ללא שמן, ושלוליות בגודל כף מרק. על חום בינוני, חיכיתי מלא זמן עד שהופיעו בועיות כמו בפאנקייק. ואז הפכתי, ועדיין הן היו לחות ודביקות מבפנים. זה עוד לא היה מה שרציתי.

הניסיון השלישי היה אחרי שהעיסה (במרקם של עיסה לקרפ) שהתה שעה במקרר.

המחבת היתה כבדה וחמה, לא משומנת, והפעם מזגתי את התערובת עם מצקת קטנה וסובבתי את המחבת עד שהעיסה נמשחה על פני השטח כולו.

הנחתי לעניין, בעודו על הכיריים (חום 7, חשמליות) והתחלתי לטפל בכיור. שכחתי את הזמן, וככה הזמן, כששוכחים אותו, עובד אחרת. אבל עובד.

כשסיימתי להטעין למדיח את הכוסות (אני תמיד מתחילה עם הספלים והכוסות. יש אורחים, והכיור מתמלא כוסות בכלום זמן), הצצתי אל המחבת החמה. השוליים של הטורטיה המיועדת התרוממו. בועות זעירות כיסו את השטח כולו, והצבע המבריק והלח נעלם. במרית, הפכתי את הטורטיה. הנחתי לה וחזרתי לכלים.

אספתי את הקעריות והקערות וסידרתי אותן במקומן. הצצתי שוב לטורטיה. היא נראתה מוכנה. הפכתי אותה לצלחת. טעמתי מהשוליים הפריכים והתרגשתי. כזאת! בדיוק כזאת רציתי!

אז יצקתי עוד מצקת למחבת, משחתי אותה בניענוע עדין ומהיר על כל השטח וחזרתי לכיור.

בסוף, לקח לי בערך שעה של ניקיונות – וכעשרים טורטיות. מכוסמת.

הקפאתי 15. שתיים הלכו עם נוטלה והנערה. שתיים עם אבוקדו וירקות. אחת במקרר, סגורה, למחר.

אז לסיכום:

כוס כוסמת ירוקה. להנביט יומיים. יוצאת כמות של כ3 כוסות.

להכניס לבלנדר עם כוס מים (או יותר לפי הצורך) ולטחון לעיסה במרקם של תערובת לקרפים.

להכניס לכלי ולשכוח לשעה במקרר.

ואז לאפות על מחבת כבדה וחמה ללא שמן

בתיאבון!

לאפה/טורטיה/ "חביתה" של חלבון מן הצומח, שיכולה לשמש במעטפת נטולת גלוטן, טבעונית, פליאו וכו.

כל מה שצריך זה כיור מלא סבלנות.

עינבל

הבד הצהוב

חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור

צבי ציפורניים

צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.

#סיפור

בחנות ממתקים בלוינסקי

נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.

גלידת פיסטוק בתל אביב

יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.

בטח, מאשרת אמא שלה.

הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב

כדור בדולח

אני נכנסת לחנות ניו אייג׳
ודבר ראשון מסתלסל אלי ריח הקטורת.
הוא דחוס בבישום שמזכיר לי את הודו, אף שמעולם לא הייתי בהודו.
הקירות לבושים מדפי עץ חשוף, מלאים עד שובע בפיות, מזרקות, טארות וספרי מודעות.
גוף ונפש לנצח,
אתה יכול לרפא את חייך,
אמנות המיתה של אושו
ולצידה הקלפים של אושו, במארז שחור חגיגי.
כמו ממתקים צבעוניים באמצע, אני מוצאת את האבנים היפות במבצע. אחת בעשרה שקלים אבל 5 ב12.
אז אני מלקטת לי טייגר איי, ולאפיס לאזולי, קוורץ סגול, קוורץ ורוד (המוכרת אומרת שזה טוב להנקה) ואבן אחת של זהב השוטים כי אמנם אני לא שוטה אבל המבנה המתכתי קורץ לי.
מאחורי המוכרת, על קטיפה סגולה, מונח כדור בדולח גדול.
אני לוטשת בו מבט ומבינה
שגם הוא לוטש בי.
כמה עולה הכדור, אני שואלת.
הרבה. היא עונה.
ובכל זאת?
מאה שקל, הגדול.
יותר עדיף לך הקטן. זה בחמישים.
אני מוציאה שני שטרות של 50, מפזרת את האבנים בחזרה לתאים שלהן
ויוצאת עם כדור לגילוי עתידות במאה שקלים.
מאוחר יותר יספר לי הכדור שבחרתי היטב, ואראה את העתיד לי מקופל בתוכו כבביצת דרקון.
אבל באותו הערב, ארזתי אותו בשקית קטיפה סגולה והשכבתי אותו לישון.
כל הלילה חלמתי עתידות.

ובבוקר

התחיל העתיד.

הולנד

גלויות

כשהייתי ילדה, הרבה לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אספתי גלויות של מקומות יפים בנכר.

סבא וסבתא שלי תמיד שלחו לי גלויות מכל עיר וכפר שהיו בהם בחו"ל.

היו לי גלויות מקנדה, שוויץ, אמריקה ועוד.

לרוב הגיעו הגלויות לפני שהם חזרו, אבל עם השנים התהפך הסדר וקודם הם חזרו ואחר כך הגיעה הגלויה.

שלום לענבל נכדתנו האהובה,

אנחנו מבלים באלפים.

נשיקות ודש להורים

סבתא וסבא.

עם הכתב היפה של סבתא, עם השם שלי בנמען, ועם נוף מרגש של חוצלארץ. הר מושלג, בקתת עץ קטנה, עצים וריח של חו"ל.

תמיד ביחד עם הגלויה היה מגיע איזה ניחוח של מקום אחר. אויר קר, מבושם בחוצלארץ.

גם אם הגלויה הגיעה אחרי שהם כבר חזרו היה הריגוש אותו ריגוש. אפילו יותר. ככה הייתי מצלצלת מיד לסבתא וסבא בשיחה מקומית (שיחת חוץ לארץ היתה יקרה ומותרת רק בימי הולדת) ומודה על הגלויה.

החברות שלי הכירו את אוסף הגלויות שלי.

היינו יושבות יחד וחולמות.

על אלפים מושלגים, על בקתות מעוטרות גרניום, על אגמים קנדיים עם השתקפויות של עצים תמירים.

אנשים סמוקי לחיים, וריח. ריח של חוצלארץ.

בחופש בין כתה יא ליב, נסעה חברתי הטובה אודליה להולנד.

והבטיחה לי גלויה. לאוסף.

אודליה חזרה כבר ואמרה ששלחה לי משם גלויה.

בקוצר רוח חיכיתי לגלויה מהולנד. השתוקקתי לראות מה יפה ההולנד הזו.

דימיינתי את הגלויה.

האם יהיו בה שדות של צבעונים רו צבעוני בודד על רקע תחנת רוח?

האם תחוג בה נערה לבושה בתלבושת מסורתית, וקבקבי עץ לרגליה?

האם תיהיה שם תעלה ולאורכה תחנות רוח המשתקפות במים?

חכי, חייכה חברתי הטובה.

חודש אחרי תחילת הלימודים הגיעה הגלויה.

קודם הסתכלתי על הצד הכתוב. כי ככה מתחילים. שומרים את הנוף לסוף.

עינבל חברתי האהובה,

אני מבלה עם המשפחה בהולנד.

חיפשתי לך גלויה מיוחדת ומצאתי.

מקווה שתאהבי אותה.

נתראה בארץ.

לא הצצתי בצד השני. חיכיתי קצת. הרי חיכיתי חודשיים לגלויה.

בינתיים פתחתי את אלבום הגלויות שלי.

ואז, נכנעתי לסקרנות והפכתי את הגלויה מהולנד לצד המצולם.

שם היתה הכותרת המתארת את התמונה. הולנד ביי נייט.

הולנד בלילה.

מלבן שחור קידם את פניי, וכל מה שדמיינתי שיהיה שם, קבור תחתיו.

ביי נייט.

אה.

זה מצחיק. אז תצחקי.

30.8.18

תקרה

אני בורחת לתקרה כשהבית לא מסודר.

אני בורחת לתקרה. היא תמיד מסודרת ונקיה.

אני מתלהבת מגופי התאורה שנעוצים לי ברצפה,

מהנברשות שמצליחות לעמוד על חוט דק בכזה שיווי משקל מרהיב.

אני בורחת לתקרה וישר נהיה לי נקי בנשימה.

משם אני צופה ברצפה, בספות, בשטיח. מרחוק הכל נראה הרבה יותר נקי ומסודר.

אני רואה ככה מרחוק כמה קל יהיה לסדר שם. רק לאסוף את הנעליים לארון. רק לקפל את הכביסה ולסדר לארונות.

רק לפנות את השולחן.

רק לטאטא, לשאוב, לשטוף.

ובלי ששמתי לב בכלל, אני כבר באמצע הסדר והניקיון. ברחתי מהתקרה בחזרה, ואני ממהרת להפוך את הרצפה לתקרה.

לרגע אחד, ניצוץ קלוש במרחב הזמן, ותהי הרצפה לתקרה ולהיפך.

ואז החיים חוזרים להתקיים, והרצפה רצפה. וגרביים ופעמונים וכדורים מתגלגלים, ונעליים ופירורים וקצוות של זנבות וצחוק ילדים.

ואני בשקט שלי. צפה על התקרה. נושמת.

משחקת בזמן

בוא גל

תעצור רגע

קח ספל תה על צלחת יפה.

הכנתי לנו תה ים, עם סוכר חול.

בחשתי בכפית אבן.

על שפת הספל ישבתי. החול לידי מחכה.

בוא גל, שב איתי לתה.

בא גל, שתה ים, מיצמץ ולגם.

ליטף את הצלחת היפה,

דיגדג את כפות רגליי

בואי נשחק תופסת

הוא אומר.

לקח את הצלחת וברח.

רדפתי אחריו, צוחקת,

מושטות קדימה שתי ידיים

והצלחת הורודה

רגע היא כמעט ורגע היא במים

כמעט. תפסתי. רגע.

והרימו אותי מן המים.

ים. מסוכן. מערבולת. סוער.

מילים מעל הראש שלי

ואני עם הגל, והצלחת, במקום אחר.

והצלחת, במקום אחר.

חריצים צורבים של חול יבש

במגבת מתנגבים על הרגליים.

שלא יכנס חול לאוטו. נקי זו מילה כואבת.

בוא גל. זוכר את הצלחת הורודה?

זוכר את המשחק ששיחקנו יחד לא מזמן?

יבשות זזות ביום, אבולוציה בשנה.

הנה הצלחת שלך, ילדה

זה היה לפני דקה.

ואני בת ארבעים ושלוש, מחייכת בתודה.

מחייכת בתודה.

סיפור ביער

שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.

שעועית הגלידה- זרעים של תקוה

סיפור עץ שעועית הגלידה שפרח לראשונה אמש.
אספתי זרעים בסיור טעימות בבוסתן הכרמל, מעגן מיכאל.

לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.

העציץ הריק
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.

וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק

פסיגים
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.

שעועית הגלידה בעציץ
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!


עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!

שעועית הגלידה ספט 2016

פריחה:

ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?

שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!

 

עינבל

Save

Save

Save

Save

Save

איזבלה

דורבן כרסם לי (לי!) ענף גדול של איזבלה, גפן המנגו שלי.

בבת אחת חצי גפן התייבשה.

שלכת של ענף נגוס

שלכת של ענף נגוס

 

דבר ראשון הוצאתי את הענף הנגוס ואת כל הענפים שהתייבשו ממנו וחתכתי שבע חתיכות עבות ודקות.

הכנתי יחורים ותקעתי בעציצים.

זה היה לפני שבועיים.
במקביל עשינו הגנה לאיזבלה, וגידרנו אותה.

זה פחות יפה, אבל הגדר מגוננת עליה מהדורבן החצוף.
היום אחהצ, בעבודתי בגינה, גיליתי לשמחתי שכל שבעת הענפים שניסיתי לייחר החלו להנץ וללבלב.

שבע איזבלות צעירות!
כמה משמח!

Save

Save

הו כנרת שלי

IW1_7489

נסענו לבקר את אחותי ומשפחתה

אבל נאלצתי לעצור בצד הדרך כי לא יכלתי שלא להתפעם מהכנרת הזו שנשקפה מהדרך המפותלת בין אלומות לכנרת.

נאלצתי?

נו, לא באמת, אבל היופי הזה פשוט היה חד פעמי. למאי. כאלו עננים!

IW1_7478  IW1_7486

פעם, כשגרנו בכפר תבור והינו יורדים פעם בשבוע לכנרת, התרגלתי למראה הזה והוא הפסיק להפעים אותי.

כשאנשים גרים במקום נורא ומלא הוד, ההוד נעשה שקוף, ופחות מרגש.

אבל הנה, עברו 4 שנים, ואני כבר לא רגילה לכנרת הזו. והיא כבר נשקפת אלי אחרת, אפופה השתקפות, זכרונות, ועננים.

איך היינו נוסעים להצגות של אורנה פורת בבית גבריאל, ואדם אהב מאוד את ההצגה "איתמר מטפס על קירות" אז הלכנו אליה פעמיים וגם דיברנו עם השחקנים.

ובמתנ"ס בכנרת, בשנת 2007, היה חוג לילדי החינוך הביתי של תיאטרון בובות, וזה היה חוג נפלא.

בשנת 2010 נדמה לי, היה לילדות חוג בלט בחצרו של בית נחמד במושבת כנרת, עד שהמורה התגייסה לצבא.

וחברים שביקרנו, ומפגשים, ויבנאל, וכפר תבור, וסיפורים.

אחחח… זכרונות.

אלו כבישים שכשאני נוהגת בהם אני מרגישה בבית.

עוד ועוד כבישים בארץ שאני מרגישה לידם בבית.

בכרמיאל, שם הייתי בתחילת הצבא וב12 שנים של ילדותי.

בקריית שמונה, שם סיימתי את שירותי בצבאי (רחוב הירדן , דירת מורות חיילות מול גבעת שחומית שהיתה אז ריקה ופראית)

וכך הלאה. וזה נחמד.

עכשיו כשהשתרשתי לי עמוק באדמת חניתה, טוב לי לטייל ליד הכנרת ולהתפעל. איזה יופי!

IW1_כנרת7479

איזו ארץ יפה וטובה יש לנו.

חג שמח

עינבל

 

 

 

 

 

 

 

 

מרק סרפדים- (ינואר 2012)

פעם כשהדרכתי טיול משפחות בכרמל בעונה הזו, נצמדה אלי אחת הילדות בפחד אמיתי והזהירה ללא הרף את בני משפחתה. "הייתי פה בטיול, ויש פה ערפדים. המדריכה הזהירה אותנו ממש להזהר מערפדים!"

דיברנו לנו שתינו , הילדה ואני. ניסיתי לברר אם היא ראתה ערפדים ואיך הם נראים. אמה סיפרה שעברו מספר ימים מהטיול ההוא והילדה נורא חוששת מערפדים. "מה חשבה לעצמה המדריכה, להפחיד ככה ילדים בכתה ב!".

ובכן, ראיתם ערפדים בטיול פה?

כן, עונה הילדה, בעצמי ראיתי.

ואיך נראו הערפדים, התעניינתי.

הם נראים כמו סתם צמח, ענתה לי. אבל יש להם שיערות צורבות וזה מאוד כואב למי שנוגע בהם.

אההה, הנהנתי במרץ. זה בדיוק התיאור הנכון של סירפדים.

כן! זהו! קיפצה הילדה בשמחה. זאת המילה הנכונה!

ואז רצה בחזרה למשפחתה והתריעה: תיזהרו מהסירפדים! יש פה סירפדים, והם נראים כמו סתם צמח אבל יש לו שיערות צורבות.

אח"כ האם התקרבה קדימה ואמרה לי, שנגד סרפדים זה דווקא בסדר להפחיד ילדים.

אבל אני עצרתי את הקבוצה מול שדה סרפדים מרשים והסברתי להם על תכונות המרפא של הסרפד. התוצאה היתה ששלושה אנשים מהם שתי סבתות ואבא אחד, בחרו לצעוד בתוך שדה הסרפדים כשמכנסיהם מופשלים מעלה והם נעקצים בברכיהם היטב היטב מהצורב נורא הזה.

עוד תוצאה היתה שכמה משפחות וגם המדריכה, יצאו מהשדה עם צרורות סרפדים בשקיות ניילון. בשביל לקחת הביתה.

אז רק שתדעו שסבתא שלי היתה מספרת שבימי הצנע, הכינו מרקים וקציצות מכל מיני דברים. אבל הכי טעים היה מרק סרפדים.

צורב? אין בעיה. מלבישים את היד בשקית וקוטפים גבעולים עם כל מה שיש עליהם. אוספים צרור יפה.

אבל למה?

כי סרפדים הם מקור מצוין לברזל זמין, וחוץ מזה שהם בריאים הם מאוד מאוד מאוד טעימים. מאוד.

תה סרפדים מצוין להגברת ספיגת הברזל בתקופת ההריון וההנקה וגם אח"כ. בכל גיל. אבל מרק. גם מגביר ספיגת ברזל, גם עשיר במינרלים וגם. נו. תנסו ותהנו.

מרק סרפדים מכפתור

המתכון פשוט מאוד. דומה למרק מכפתור, או מרק מסירפד. אותו דבר מלבד האלמנט החשוב. סירפד.

מניחים צרור סרפדים במסננת

שוטפים תחת זרם מיים בכדי להפטר מאדמה (נדירים החרקים על הסרפדים, מעניין למה?)

ירקות:

בצל

שום

גזר, שומר, ארטישוק ירושלמי, תפו"א, מה שיש בבית

סלרי

 

חותכים את הבצל

מטגנים על מעט שמן זית וחותכים 2 שיני שום

כשהבצל נהיה שקוף מוסיפים את השום, מטגנים מעט ומוסיפים את הסרפדים, כמו שהם לתוך הסיר

מטגנים מעט ממש ומוסיפים מים ואת שאר הירקות החתוכים

איזה יפה הירוק סרפד!

ואת שאר הירקות ומים לכיסוי

ומבשלים עד שכל הירקות הקשים רכים. אפשר להוסיף כף מלח לתבשיל או יותר, לפי הטעם.

מגישים.

והכי חשוב. אומרים שזה מרק ירקות. אף מילה על הערפדים!

בתיאבון

עינבל

שלושה אווזים

 

כשהייתי בת עשרים, מיד אחרי הצבא, לא יצאתי לטיול ארוך במזרח.

עד היום, המזרח המלוכלך לא מושך אותי.

סיפורי העוני והג'יפה ברחובות, שסיפרו החוזרים, פשוט הרתיעו אותי.

אני רציתי- אירופה. רציתי אירופה בטיול עם סבתא וסבא. רציתי צ'כיה.

וכך היה.

ובאחד המקומות שהיינו בהם, טיילנו סבתא פרידה ואני בין החצרות הנחמדות, ולפתע הגיעו מולי שלושה אווזים. גדולים. בהירים, תוקפנים.

הם שירבבו מקורם, והשמיעו קול מאיים. אילו היו כלבים הייתי אומרת שחשפו מולי שיניים. אך הם היו אווזים.

אחוזת בהלה קראתי לעבר סבתא שלי- מה עושים?

סבתא אמרה, תתנהגי כאילו הם כלבים.

אז כך עשיתי.

נזפתי בהם בטון ששמור לכלבים-

מה זה? מיד למקום.

בעברית, בטח בעברית. לא ידעתי להגיד את זה בצ'כית. חוץ מזה אווזים וכלבים וחתולים מבינים עברית. זו שפת הקודש! מה, לא?

בכול מקרה, האווזים בצ'כיה הבינו יפה מאוד למה התכוונתי.

הם סתמו את המקור המאיים (ואילו היו כלבים היו מכניסים זנב בין הרגליים) ופנו הצידה, מעמידים פנים שהם חייבים ממש עכשיו לנקות את נוצותיהם.

 

עברו כמה שנים. בשבת האחרונה ביקרתי במקום בו היו שלושה אווזים, שהתנהלו גם הם ככלבי השמירה.

כשהתקרבתי הם שעטו אלי בהבעה מאיימת-

IW1_3279

אבל את השיעור מסבתא פרידה לא שכחתי.

"מה זה? נזפתי בהם. "

"מיד למקום. תתביישו!"

אז הם התביישו, והלכו הצידה להסתודד כאילו לא קרה כלום

avazimוהקפידו לא ליצור עימי קשר עין.  כמו שנאמר, עם כבוד.

 

אחרי כמה דקות חזרתי לשם שוב, ואיך שהם הבחינו בי הם הורידו ראש והפנו מבט. לאווזים יש זכרון טוב. הם שומרים מצויינים. מי שמפחד וחושש- בורח. ככה גם כלבים.

הגיע אחד האנשים מהחווה, וראה את האווזים מתעלמים ממני בהפגנתיות (הייתי שם בסיור, והתרחקתי מהקבוצה בשביל לצלם). מוזר, אמר האיש הנחמד. אפילו אני קצת מפחד מהם.

ניסיתי לספר לו על אילוף אווזים אבל הוא נאלץ ללכת, וכך נשארתי עם הסיפור ועם האווזים. אז הרווחתם סיפור.

דש חמה מיוחדת למיתר ואלעד. הסיפור הזה במיוחד בשבילכם.

עינבל

מדברת עם פרפרים

מדברת עם פרפרים, עינבלית 2008

פורסם ב-17 בפברואר 2011, 15:27 במדור מספרת הסיפורים

המקום: צומת ספרים בצמח.
הזמן: מתישהו בשעות הצהריים. בחוץ לוהט אש. בפנים גם מבצעים וגם שני הילדים עסוקים בפינת הצביעה הסימפטית. אני בוחנת בסבלנות את הספרים המושכים, מעבירה דף פה דף שם, מתרגשת ממילים בשחור על גבי לבן.
פתאום הבן שלי רץ בצווחות ונצמד אלי בבהלה.
מה קרה?
יש שם פרפר שחור ומפחיד (מעניין איך כל מה ששחור ישר נכנס אצלו לקטגוריית המפחיד).
מתקרבת בחשש ורואה על הזכוכית פרפר כהה מחפש דרך החוצה. הזכוכית זכה ונקייה, ללא רבב והפרפר מעופף בהתמדה לאורכה ולרוחבה של פינת השמשה בה בחר (זו שאינה מכוסה בכרזות על מבצעים וספרים חדשים).
הוא שם מהבוקר, אומרת לי המוכרת המקסימה בעודה עוקבת בזווית העין על ההתרחשות כולה.
כל הילדים (עוד 2 הצטרפו) ואני והפרפר.
זו נמפית הסרפד, אומרת המוכרת באדיבות.
אפשר להוציא אותו החוצה, אני מחליטה בליבי.
בוא אלי פרפר נחמד שב אצלי על כף היד
אני לוחשת לו מחשבה. בוא, בוא אל האצבעות שלי ואשחרר אותך לשמיים התכולים.

ביד אחת אצבעות מושטות בציפיה, ביד השניה מצלמה קטנה. בלב- התרגשות.
מה את עושה, שואלת בתי.
אני מבקשת מהפרפר לשבת על האצבעות שלי, אקח אותו החוצה, אני מסבירה. כל הילדים עוקבים בדריכות.
בוא פרפר, בוא, אני משדלת אותו בקול.
והנה, נס קטן מתרחש, קסם.
הפרפר מתעופף שוב כנגד הספרים שבמבצע ומול השמיים שבחלון ונוחת על האצבעות שלי.

656509_1279

אני שומרת על אצבעותי יציבות עד כמה שאפשר, זה הוא שיושב עלי ולא אני שאוחזת בו. פרפר חופשי.
הוא פורש את כנפיו ואני מצלמת, עם ובלי הבזק הוא נראה ממש אחרת.

פרפרפרפר נמפית הסרפד

לאט, בעקבותיי שיירה של ילדים נפעמים ועיניה של המוכרת, אני יוצאת החוצה.

הפרפר עומד, שקט, נח על אצבעי. אני מנסה לשחרר אותו מעל הספרים והוא ממאן לעוף.

הלכתי עד לשיח פיקוס קטן הנעוץ כמו שיפוד בעציץ, ושם ליד העלים שהילתם משדרת חיים וטבע- אמרתי לו- זהו פרפר, אתה חופשי.

הוא פרש כנפיים ועף גבוה אל השמיים ונעשה נקודה קטנה של חופש במימד הקסום ההוא.

עינבל 9/2008

פסלים אמיתיים

פסלים אמיתיים, סיפור


פורסם ב-22 בספטמבר 2010, 15:41 במדור סיפורים
25.09.2010

פסלים אמיתיים/עינבלית

 

חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים  אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.

הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.

בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-

כלב קוקר ספנייל מבטון

איגואנה ירוקה מגבס

חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.

אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.

גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.


הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"

-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."

האיש הלך.

אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.

קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.

אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.

בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!

עכשיו…

מה עושים?

אם היא תישאר שם היא תמות!

ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?

ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.

ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.

בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.

הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:

"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"

הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.

אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.

בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.

החתולים מרחרחים אבל לא זוכים להציץ באורח המסתורי.

כרית חימום מוכנסת למיקרו, נעטפת בשקיות ומגבת ומוצמדת לחיה האומללה.

אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.

ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.

זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.

לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.

הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-

"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"

ואמר גם

"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".

לקח אותה, ונסע.

נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.

אז ככה.

יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.

התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.

זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.

לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.

אבל אני זוכרת.

5 תגובות לרשומה ( RSS )
פתיחת כל התגובות
מצווה עשית, למרות שהיא לא שרדה, ולא בגללך (:-
חג שמח
מוזהבת
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
עדנה נ ו22/09/2010 21:42
תודה על השיתוף וחג שמח!
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
מגיע לך פרס לא רק על הסיפור
אלא גם על התושייה שלך.
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הצטמררתי כשדמיינתי אותך מחבקתותה במעלית,,,
בררררררר
את מדהימה
הסוף אמנם עצוב אבל נתת לה עוד יומיים של חסד
אני מתכננת [מתישהו] ביקור בחיפה
אוסיף גם את המקום של יושי לביקור מסקרנים אותי הפסלים.
שבוע טוב!
הגב/י לתגובה זו