פרק ראשון: אוכל.
קויה הכלבה עמדה ליד הדלת וביקשה לצאת ביללות התרגשות.
פתחתי לה ויצאתי אחריה לקבל את פני הבאים אך היא רצה לחצר והתנהגה כאילו יש לה אוכל שם.
התקרבתי בסקרנות.
ראיתי צבון קטן, בגודל אגוז מלך, לא יותר. הוא בחן את הצמחיה היבשה שסביבו.
קויה התרגשה.
אוכל אוכל אוכל
היא התנשפה בהתלהבות.
אוי לא, חשבתי. היא תאכל אותו בלי מלח!
אבל כל הרחוב מלא כלבים, רובם מסתובבים חופשי. אני רוצה להגן על הצב הקטן הזה!
פרק שני: חסה
אני חייבת להגן על הקטנטנה הזו, החלטתי שזו צבה. אני יודעת שיש דרך להבחין, בעזרת שיפועי השריון אצל הבוגרים. זו קטנה, רכה, אולי צב ואולי צבה.
הרעיון למצוא אותה עוד כמה ימים אכולה מזעזע אותי עד שאני מכריחה את קויה להכנס הביתה ולהשאר במקום.
קודם כל אוכל לצבה. חסה לאליק הידרופונית?
שמה לה חסה.
הצבה הקטנה מתלהבת ואוכלת.
אני מרוצה. כאילו הנקתי בהצלחה, וצב זה בכלל זוחל. לא יונק. אבל הסיפוק. אולי זה צורך אימהי כללי להאכיל? לא יודעת.
פרק 3: רט"ג
כותבת הודעה בקבוצת החרקים בוטסאפ. מי יודע מה כדאי לעשות?
להתערב? לא להתערב?
מציעים לי לצלצל לרט"ג(רשות טבע והגנים), ואני מצלצלת. דיווח על חיית בר פגועה, למרות שהיא לא פגועה, עונה לי בחור נחמד.
"קחי אותו לחורשה, יער, אפילו גינה ציבורית ".
פרק 4: הדרך לעין אדר
אני מחליטה להכניס את הצבה לארגז ולקחת אותה לדרך לעין אדר.
לפני שאני יוצאת לדרך, אני מכינה צידה לדרך. עוד חסה, מלפפון, תפוח. לצבה. שיהיה לה להתחלה בwildness.
בקיצור
נכנסתי לעומק הטבע, מצאתי מקום עם צל ושמש, הנחתי את הצבה וערימת הכיבוד וישבתי איתה שם עשר דקות עד שהיא יצאה לסיבובים וחזרה לחסה.
זהו, תסתדרי, ברוכה את.
הסיפור הזה טרי טרי וקרה אתמול, באמת, בדיוק כמו כל הסיפורים בספר שלי,
ברוכה את. ברוכה את
לרכישה
https://toferethalomot.com/buy-my-book/
תופרת חלומות 