הדבר היה ככה, לזכרו של מאיר שלו

בזמנו, כשיצא "הדבר היה ככה" הקראתי אותו למשפחה, הילדים ואבא שלהם, כל ערב.
כל ערב הקראתי עוד מהספר עד שכולנו היינו משפחה, אנחנו והמשפחה של מאיר שלו וסבתא שלו ואמא שלו וכל השאר.
כשהגענו לחניתה, הדבר הראשון ששימח את המשפחה הגרעינית שלי היה שאח של אמא של מאיר שלו היה מחניתה, ודי מהר גילינו שהמדריך של אדם לכדורסל הוא הנכד של אח של אמא של מאיר שלו, ושהוא זה (ואת זה למדנו מהספר עצמו) היה הנוי'ניק המהולל שיצר מכל חניתה גינת בר טבעית ויפה.
לימים דיברתי עם בתו, כלומר בת דודתו של מאיר שלו, שסיפרה לי איך היתה הולכת עם אביה, דודו של מאיר, להביא צמחי בר ולשתול בקיבוץ.
ככה, כל ההווי של חניתה התחבר לנו טוב טוב עם הספר שאהבנו ןלא במקרה, הדבר היה ככה.
עוד לפני שעברנו לכאן, היתה שיחה בבית התרבות של מושב ארבל, אי אז כשהילדים היו קטנטנים, עם מאיר שלו, על הדבר היה ככה.
והדבר שהיה הספר החביב עלינו, מיד אחרי "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", אז לקחתי את הילדים איתי לשיחה ההיא בארבל.
הם ישבו וציירו בסבלנות בזמן שמאיר שלו דיבר על הספר והסיפורים האמיתיים שבו, והם הקשיבו כי הם הכירו את הסיפורים האמיתיים שבו ואת ההומור והעברית והשפה.
אז בסוף כשכל האנשים ניגשו למאיר שלו להודות לו ולבקש חתימה, קמו הילדים שלי עם הקבב הרומני ועם הדבר היה ככה וביקשו גם, והאיש הזה ביקש עוד ברמקול סליחב מכל האנשים ואמר, יש פה שני ילדים, כל הקהל פה מבוגרים, אבל יש פה שני ילדים שבסבלנות הקשיבו לכל ההרצאה הלא לילדים בכלל שנתתי פה וציירו והקשיבו בשקט ואני קודם כל אגש אליהם ורק אחרכך אתייחס למבוגרים.
הוא אמר את זה ברמקול והילדים שלי הזדקפו וחייכו ושמחו ובאו ואמרו לו כמה הם אוהבים את הספרים שלו.
הם כתבו לו מכתב וציורים ונתנו לו במעטפה, והוא ביקש את הכתובת שלנו והצעיר דיקלם וענה.
מאיר שלו התנצל ואמר להם, אני מצטער אם היה לכם משעמם.
והילדים ענו, לא היה משעמם, אמא מקריאה לנו את הספר שלך.
באמת, התפלא מאיר שלו. זה לא ספר לילדים. ואתם נהנים?
כן, אמרו הילדים, אבל אנחנו יותר אוהבים את "איך האדם הקדמון…"
אה, צחק מאיר שלו. גם אני יותר אוהב אותו.
וזה בכלל סיפור מהצד של אישתי.
אז…
כשנודע לנו דבר מותו,
נפל על כולנו אבל.
יהי זכרו ברוך.
נמרח לק אדום על הציפרניים ברגליים ונאכל קבב רומני.

מספרת הסיפורים בציפורי

ברוכים הבאים לביתי שבציפורי, יברכו אתכם האלים, פתחתי וקראתי אל האנשים שהלכו לתוך החושך והגשרים שסביב פסיפס דיוניסוס בתוך הוילה. הקהל היה נעתר, נעצר, מתיישב, מקשיב.

סיפרתי על הדרך הקשה שעברתי (באפיריון שנישא על ידי שני עבדים, לא פחות! ) מרומא לציפורי. על השידוך, והפסיפס עם המדליון הריק שהמתין כאן רק לי.

אמן הפסיפס המתין לי בכדי לשבץ את פניי במרכז הטרקליניום, ואיזו עבודה משובחת שהוא עשה!

תמונה שלי שותה מים מכד חרס, לבושה מחצלאות בסגנון רומי, הופיעה בעיתון משנת 1997.
תמונת פניי מופיעה על הספר עשו מאת מאיר שלו

עשו, מאיר שלו, הוצאת עם עובד


פעם, כל סוכות ופסח הייתי גבירת הוילה בציפורי.


אחר כך אסור היה לדרוך על הפסיפס והייתי בכניסה לוילה בסוכה. אני מספרת הסיפורים בציפורי.
ואז נולדה בכורתי ב2003.
מאז אני מתגעגעת לוילה היפהפה ולתפקיד מספרת הסיפורים בציפורי.

אני מספרת הסיפורים מציפורי.

יבוא יום ואשוב לספר, בינתיים מספרת ב"ברוכה", הספר. שלי

הספר: ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

באהבה

עינבל