חלומות על פטריות

עליתי במעלה ההר עם חבריי לאהבת הפטריות ופרשתי את החלומות שלי לעונה הקרובה, כי ככה זה חלומות. צריך לפרוש אותם כמו שמיכות לאיוורור, כדי שינשמו ויתגשמו.

"אני רוצה לפגוש השנה משפכנית כחלחלה, משפכנית בשרנית וכישורית מרושתת"
פרשתי את שמיכת החלומות בפטריות שלי.
המשכנו לטפס במעלה ההר, הקרקע בוצית ומחליקה, הענפים מושיטים אלי ידיים להאחז בהם ולהתייצב.
Maya Rechnitzer הובילה אותנו
למעבה יער עם ערימת ענפים נפולים.
יניב אמר שערימת גזעים כזו היא בית גידול נהדר לפטריות. מאיה אמרה שהכל מלא ונכנסנו בזהירות מירבית לתוך הגומחא.
ישבנו מוקפים פטריות. חלב הזאב, יפענית כחולה, פטרה דממנית ועוד קטנטנות מופלאות אחרות.

לשבת על קרקעית היער, על גג ההר, תחת תקרת אלונים ואלות, שתי דקות מגן עדן.
נתתי לעצמי לנשום. לחייך. לשמחה שלי לעלות על גדות ליבי ולזרום בדמי.
עיני נחות תחת בולי העץ עטורי הפטריות, לפתע הבנתי שאני מתבוננת בפטריה טורקיזית יפה.
אולי צעקתי.
הנה משפכנית כחלחלה! צחקתי בשמחה.
ליטפתי. צילמתי. הוצאתי. הרחתי. צילמתי. שתלתי בחזרה.
הריח הנפלא הזה מלווה אותי, טמון בנשמת החורף המשמחת שלי.
פירשו את השמיכות. הכינו את החלומות. אימרו אותם בקול.
הם מתגשמים.

Clitocybe odora

לאוורר את שמיכת החלומות, להגשים חלומות בקול.

בעודך מהלכת

 

בְּעוֹדֵךְ

3.1.2019

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בַּיַּעַר

וַיְהִי הַיַּעַר עִיר

ותהא הֵעִיר

עֵרָה

וְאֶת מִתְהַלֶּכֶת ברחובותיה

שׁוֹמֶרֶת צְעָדַיִךְ

נוֹשֶׁמֶת מַהוּתָהּ.

וְאַתְּ שְׁמוּרָה וּבְטוּחָה

וּצְעָדַיִךְ-פְּעִימָה.

 

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בָּעִיר

ותהא הָעִיר יַעַר

וְהַיַּעַר-בֵּיתֵךְ.

וְאַתְּ דּוֹרֶכֶת חרשׁ

בּזְּהִירוֹת

עַל חֲלָקוֹת הָעֵשֶׂב הַמְּנַצְנֵץ

עַל סְלָעָיו, בֵּין שְׁבִילָיו

אַתְּ בְּטוּחָה וְשֶׁמּוֹרה

וּצְעָדַיִךְ-נְשִׁימָה.

וַהֲיִי תָּמִיד

נוֹשֶׁמֶת וּפוֹעֶמֶת

יַעַר.

iw1_5892

סיפור ביער

שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.