בוא גל
תעצור רגע
קח ספל תה על צלחת יפה.
הכנתי לנו תה ים, עם סוכר חול.
בחשתי בכפית אבן.
על שפת הספל ישבתי. החול לידי מחכה.
בוא גל, שב איתי לתה.
בא גל, שתה ים, מיצמץ ולגם.
ליטף את הצלחת היפה,
דיגדג את כפות רגליי
בואי נשחק תופסת
הוא אומר.
לקח את הצלחת וברח.
רדפתי אחריו, צוחקת,
מושטות קדימה שתי ידיים
והצלחת הורודה
רגע היא כמעט ורגע היא במים
כמעט. תפסתי. רגע.
והרימו אותי מן המים.
ים. מסוכן. מערבולת. סוער.
מילים מעל הראש שלי
ואני עם הגל, והצלחת, במקום אחר.
והצלחת, במקום אחר.
חריצים צורבים של חול יבש
במגבת מתנגבים על הרגליים.
שלא יכנס חול לאוטו. נקי זו מילה כואבת.
בוא גל. זוכר את הצלחת הורודה?
זוכר את המשחק ששיחקנו יחד לא מזמן?
יבשות זזות ביום, אבולוציה בשנה.
הנה הצלחת שלך, ילדה
זה היה לפני דקה.
ואני בת ארבעים ושלוש, מחייכת בתודה.
מחייכת בתודה.
