ביוני אנחנו נפגשות. את מגיעה אלי עם הקלנועית, מפרגנת לגינה הסוערת שלי בחיוך ועיניים צוחקות. זה היה עוד לפני שנמלת האש הקטנה הופיעה כאן. נעים אבל לח, ככה זה יוני. את מעדיפה מזגן, אז אנחנו מתיישבות מסביב לשולחן המשושה ואני מכינה לנו קפה. הקפה המפונפן, את מעדיפה את הפשוט, המגורען.
הקפה זה רק תירוץ, ואנחנו יושבות ומדברות, ומשחקות, כהרגלנו. זה העניין. לשחק ביצירה כשאת מבקרת. כל פעם משהו אחר, חוטים ומילים וחותמות. זו הרקמה האנושית שמתחברת.
ביולי אנחנו מתכננות, אני מבקרת אותך פעם אחת. אבל מתכתבות יומיום.
באוגוסט אנחנו נפגשות בתערוכה שלי, ובסוף אותו שבוע את נהרגת בתאונת דרכים.
בספטמבר אני עולה לקבר שלך. עדת צרעות מגרשת אותי משם. עולה לעמוד ליד האנדרטה וזוכרת בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל שבו השתתפת בחולצה לבנה של אחו. שעזרתי לך להשיג אותה.
שוב מגיע נחיל של צרעות, הן מסתובבות סביבי ודוחפות אותי ללכת משם. שלחת לי את הצרעות. לכי מכאן, את אומרת. אני מבינה את הרמז והולכת הביתה.
בלילה אני חולמת, אנחנו נפגשות ליד האנדרטה. הבאת לי קופסא קטנה עם עוגיות לטעום. אני הבאתי תרמוס עם קפה נס מגורען. אנחנו יושבות, אוכלות ושותות, מדברות. שיחה כרגיל, את אומרת לי ש————-
———
ואחר כך מספרת לי על העוגיות המיוחדות והטעימות שלך, כאלו עם חמאה וריבה באמצע, ואני פתאום מודעת לזה שזו פעם אחרונה וכבר מצטערת שלא אטעם שוב את העוגיות המיוחדות של הגר.
כי אז, בשבוע הראשון של אוגוסט את מתה.
מה עוגיות עכשיו?
והנה אשה שחורת שיער שאני לא מכירה, שואלת אותי אם אסכים לקחת ממנה שקית. שקית עוגיות של הגר. אני לא יכולה לראות אותן, היא אומרת. זה ישר מביא לי דמעות. אני שמחה. זה בדיוק מה שרציתי. לשבת עם כוס קפה פשוט, מגורען, ועוגיות של הגר, וככה לטעום את המתוק הזה בין המלוח של הדמעות.
מיד אחרי שמתת, התחלתי לאסוף מדף הבית שלך בפייסבוק את ההספדים שכתבו, גם את מה שנאמר בהלוויה עצמה. הקצבתי שבועיים. אני יודעת שימשיכו לכתוב לך שנים קדימה. החוברת הזו היא ההספדים שכתבו לך בשבועיים הראשונים. כשההלם עוד היה ככ חזק שהתעוררנו שטופי זיעה משינה הלומה ואמרנו- לא יכול להיות, זה בטח רק חלום רע. אז הנה, זו החוברת הוירטואלית לזכר הגר איתן.
זוכרת, אוהבת, מתגעגעת
עינבל
1046P
תופרת חלומות 