כשהשמש, כדור דחוס של אנרגיה, עוברת למימד הבא
או להאיר בארץ אחרת,
נפתח שער בין מימדי, לשעה הכחולה.
השעה הכחולה מתחילה עם השקיעה, ומסתיימת בתום האור, כשעה אחרי השקיעה.
כשמצלמים בשעה הכחולה, עם חצובה, וחשיפה ארוכה (רבע שניה – 30 שניות לחשיפה)
הגלים הפועמים אל החוף יראו כענן, או עשן.
וכל מה שקבוע- יראה חד.
אין אור בשעה הזו, העין האנושית רואה חושך.
אך בחשיפה הארוכה, נכנס אור במשך X שניות אל החיישן.
כל מה שנכנס ב30 שניות נצרב על החיישן.
ואז- המים הזזים נראים כעשן.
והמים הקבועים, בשלוליות חלקות, נשארים מים קבועים, חדים, בשלוליות חלקות.
בשל החושך, והרוח, והערפל, הדמיון שלי עובד שעות נוספות, ואני מדמיינת תנין משחר העולם מגיח שם בתמונה מבעד לערפל.
או הר אולימפוס המציץ מבעד לעננים, ומדמיינת שזו תמונה שאני מצלמת מחלון המטוס, ולא מחוף הים.
בסופו של יום, מתחיל לילה. ואז גם חשיפה של 30 שניות מניבה תמונה מסתורית וחשוכה. כזו
זה היה האות שלי, לאסוף את הדברים, ולאור הירח למצוא את העקבות שיובילו אותי בחזרה אל המכונית.
היה זה זמן שקט. רוח, ים, רוח ים, וזמן. זמן שמתנפנף לאט לאט, במרווחים של 30 שניות המתנה בין תמונה לתמונה.
נשימה עמוקה.
תודה.
תופרת חלומות 