בגד עשוי סיפורים

פני שמאלה, אמרה לי המפה, אבל בציור ראיתי שזה בכלל ימינה. לרגע אני מתבלבלת. האם היד עם השעון שלי היא היד הנכונה? האם השמאל בצד הזה או בצד השני?

להפתעתי, בדיוק כמו לפני שנה, הדרך מכביש שש לאזור התעשיה חולון היא כמו לבירינת שנפתח. כביש לתוך כביש, מחלף לכאן ולשם, המעקב אחרי ההוראות הקוליות מבלבל ורק להעיף מבט פה ושם למפה עצמה, חוסך לי בפועל בלבולים מיותרים. האמנם?

לבסוף הגעתי, את השער בקצה הרחוב כבר הכרתי, ואת ההוראות השגויות של מפות שמנסות לכוון אותי לפניית פרסה בלי שום סיבה. מזל שיש לי זכרון טוב.

מהדורה שניה, זו חגיגה. באמת. אז למה אני לא חוגגת? אני רוצה לעשות מסיבת השקה. מסיבת ספר. כמו חנוכת בית. רוצה- או לא רוצה?

בגד עשוי סיפורים, הצלחה, ארט נובו, עינבל ויסמן עם מידג'ורני

ההצלחה היא בגד עשוי סיפורים.

הסיפורים שאני מספרת לעצמי. אני לא מדמיינת, את כן מדמיינת. אני מדמיינת אותה יושבת לידי. מדברת איתי. את ההצלחה. היא אומרת- זה שאת קמת בבוקר ונהגת לחולון, זו הצלחה. היא אומרת, זה שאת כותבת, זו הצלחה. ומציירת. ומשחקת בתבונה המלאכותית, ולומדת דברים חדשים. כל נשימה שלך היא הצלחה. כל כוס מים. את בחיים? הצלחה. את מתעוררת? גם. ולמות, אני שואלת אותה. למות זה ההיפך מהצלחה? גם למות זו הצלחה, עונה לי הצלחה. כשתמותי, תדעי שהצלחת לחיות. חיית ויצרת ואהבת. והיית סופרת. איזו סופרת?

אני סופרת. סופרת רגעים. הרגע שבו סיימתי שחיה טובה של 46 בריכות. רגע אחד. הרגע שבו הלכתי לבית הקברות וגירשוני חבורת צרעות. רגע שני. הרגע שבו עברתי בפעם הראשונה מאז התאונה של הגר בצומת נתיב השיירה. שם נהרגה. הרגע שבו התעוררתי בבוקר ושכחתי מכל החברות שלי שמתו בשנה האחרונה. מיכל, הגר. הרגע שבו התעוררתי מחלום טוב, ההבנה שהן נמצאות בכל זמן, בכל מקום, הן נוכחות בערימת המלאכים שלי ושום דבר לא מונע מהן להיות איתי. נוכחות כל עוד אבקש. נחמה.

נהגתי בדרך מחולון לחניתה. בתא המטען שכבו 260 ספרים של המהדורה השניה, יפים ונקיים עם שינוי קטן קטן.

כשעמדו פקקים להתהוות, נופפתי בקצות אצבעותיי. עשיתי קסם, שיחררתי את הפקקים. הצלחה. סיפורים. מציאות. הגעתי הביתה. הצלחה ואני נכנסנו למקלחת, וישר למיטה. עייפות, מרוצות. המסע הוכתר בהצלחה. 260 ספרים חדשים הגיעו הביתה. ועדשה חדשה. כבדה כמו תינוק. שבוע טוב, שנה טובה. הצלחה רבה.

עינבל