על הכריכה, ציור צילום של שמואל מזר, בעיבוד של אוריין שביט, מופיעה דמות גננת במעיל אדום באחו ירוק, הולכת עם פעוטות. לדעתי, הדמות דומה שתי טיפות מים לענת גביש.
ענת,שגידלה את ילדיה בחינוך ביתי ובכלל לא בגנים, מוצאת את עצמה גננת בפעוטון. הילדים, בגילאי שנתיים שלוש, בראשית תקופת החיברות שלהם. עוד אין להם את כל המילים, הם מדברים עם אוצר מילים מצומצם, ועם הקולות, והבכי, והעיניים. וענת קוראת אותם, היא שומעת את השתיקות שלהם, את העיניים הנתלות בה בכל מיני סיטואציות ובאמנות של אמא עם המון ניסיון והמון פתיחות ואהבה, היא מספרת להם על אנחנו. זו הבקשה שלהם. תספרי על אנחנו.
מי זה אנחנו? מה קרה לנו? ומה היה שם? הסיפור על אנחנו הוא תרפויתי ממש. הרי גם אנחנו, המבוגרים הקוראים .את הספר, מוצאים נחמה ברוך וההכלה והחמלה העולים ממנו
המילים שלך, הן לא רק מעניקות נחמה לילדי הגן. גם לאמהות הקוראות אותן. גם אם האמא הזו, גידלה את הפעוטות שלה בבית ולא בגן.
גם אם האמא הזו בדיוק עכשיו נורא מתגעגעת לבת שלה שהיא חיילת בצבא ולבן שלה שבבית ספר בכיתה י"ב והיא מבינה שהגעגועים לילדים רק ילכו ויגדלו עם השנים, עם יציאתם לעולם.
אז המילים שלך, ב"תספרי על אנחנו" הן כמו מקום בטוח לבכות בו בסיפורים של אחרים. תודה על המקום הזה."
אני ממליצה על הספר הזה, "תספרי על אנחנו" לכל אמא, לכל סבתא, לכל גננת וגנן, לכל איש חינוך. לספר על אנחנו זו מיומנות שכל מטפל ומטפלת צריכים להכיר. גם אנחנו, אנשים בוגרים, זקוקים לסיפורים כדי להבין מה אנחנו מרגישים, מה קורה לנו, ואיך יכול הסיפור להסתיים אחרת. המיומנות הזו, מוגשת דרך סיפורים קצרים ומקסימים שמעוררים השתאות, תום ילדי קל ומשמח וחשק לאכול כרוב טרי, עלה עלה.
מי, מה, איפה
"תספרי על אנחנו",
סיפורים מעיני גננת.
צילום העטיפה: שמואל מזר
עיצוב העטיפה: אוריין שביט
לעותק דיגיטלי, "תספרי על אנחנו" בחנות "עברית" האינטרנטית
ציון: 10. רוצו להזמין
העוגיות עצמן- פריכות במידה הנכונה, אווריריות, מושלמות.
תופרת חלומות 