פסלים אמיתיים/עינבלית

חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים  אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.

הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.

בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-

כלב קוקר ספנייל מבטון

איגואנה ירוקה מגבס

חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.

אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.

גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.

הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"

-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."

האיש הלך.

אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.

קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.

אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.

בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!

עכשיו…

מה עושים?

אם היא תישאר שם היא תמות!

ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?

ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.

ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.

בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.

הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:

"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"

הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.

אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.

בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.

החתולים מרחרחים אבל לא זוכים להציץ באורח המסתורי.

כרית חימום מוכנסת למיקרו, נעטפת בשקיות ומגבת ומוצמדת לחיה האומללה.

אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.

ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.

זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.

לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.

הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-

"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"

ואמר גם

"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".

לקח אותה, ונסע.

נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.

אז ככה.

יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.

התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.

זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.

לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.

אבל אני זוכרת.