כשהייתי ילדה, היה אצל ההורים שלי ספר של אמנות.
היו הרבה. אבל את הספר ההוא אהבתי במיוחד. כי היו בו יצירות עם הרבה סגול וירוק.
ואלו הצבעים שתמיד הכי שימחו אותי כשהם ביחד.
כשתכננתי את הגינה כאן, והגינה עוד היתה עפר ופסולת בניין, אמרתי- אצלי בגינה יהיו פרחים רק בסגול וכחול.
אז אמרתי.
מאז גדלתי.
מאז הבנתי שכל הצבעים משמחים אותי. וכל מה שפורח- פורח לי במנגינות וצהלולים בנשמה.
אבל עכשיו- עכשיו פורחים כאן התורמוסים.
אותם תורמוסים שאת זרעיהם קיבלתי מחברתי שבכנרת.
אותם תורמוסים שפרחו בגינתי בכפר תבור. ופרחו במרחבים שבין צומת נעורה לתמרת. משטחים של סגול וירוק. אלו.
עם גבעוליהם השעירים ועליהם הרכים.
וזו- זו סיבה למסיבה.
אני מתהלכת בגינה,
והיא עולה על גדותיה מרוב אור וירוק
וחורים של שבלולים בעלי החוביזה
ויודעת שאני אעשב ואעשב והידיים שלי יוריקו מכל הירוק הזה, אבל בינתיים
בינתיים אני מריחה וממוללת, קוטפת ומבשלת.
מעלי החוביזה התמימים, אפשר להכין מרק חמים, או להוסיף לפשטידה, וקציצות, ורסק ירוק.
מגבעולי שיבולת השועל הארוכים, אפשר להכין תה נגד דיכאון ועצבים.
ומהתורמוסים- מהם אפשר להנות ולצפות לזרעים, שיעזרו למלא את הגינה במרחבים של ירוק וסגול נפלאים.
שבת שלום אהובים
עינבל
ושאר האדמה שסביב מעושבת היטב 
תופרת חלומות 