על הכריכה, ציור צילום של שמואל מזר, בעיבוד של אוריין שביט, מופיעה דמות גננת במעיל אדום באחו ירוק, הולכת עם פעוטות. לדעתי, הדמות דומה שתי טיפות מים לענת גביש.
ענת,שגידלה את ילדיה בחינוך ביתי ובכלל לא בגנים, מוצאת את עצמה גננת בפעוטון. הילדים, בגילאי שנתיים שלוש, בראשית תקופת החיברות שלהם. עוד אין להם את כל המילים, הם מדברים עם אוצר מילים מצומצם, ועם הקולות, והבכי, והעיניים. וענת קוראת אותם, היא שומעת את השתיקות שלהם, את העיניים הנתלות בה בכל מיני סיטואציות ובאמנות של אמא עם המון ניסיון והמון פתיחות ואהבה, היא מספרת להם על אנחנו. זו הבקשה שלהם. תספרי על אנחנו.
מי זה אנחנו? מה קרה לנו? ומה היה שם? הסיפור על אנחנו הוא תרפויתי ממש. הרי גם אנחנו, המבוגרים הקוראים .את הספר, מוצאים נחמה ברוך וההכלה והחמלה העולים ממנו
המילים שלך, הן לא רק מעניקות נחמה לילדי הגן. גם לאמהות הקוראות אותן. גם אם האמא הזו, גידלה את הפעוטות שלה בבית ולא בגן. גם אם האמא הזו בדיוק עכשיו נורא מתגעגעת לבת שלה שהיא חיילת בצבא ולבן שלה שבבית ספר בכיתה י"ב והיא מבינה שהגעגועים לילדים רק ילכו ויגדלו עם השנים, עם יציאתם לעולם. אז המילים שלך, ב"תספרי על אנחנו" הן כמו מקום בטוח לבכות בו בסיפורים של אחרים. תודה על המקום הזה."
אני ממליצה על הספר הזה, "תספרי על אנחנו" לכל אמא, לכל סבתא, לכל גננת וגנן, לכל איש חינוך. לספר על אנחנו זו מיומנות שכל מטפל ומטפלת צריכים להכיר. גם אנחנו, אנשים בוגרים, זקוקים לסיפורים כדי להבין מה אנחנו מרגישים, מה קורה לנו, ואיך יכול הסיפור להסתיים אחרת. המיומנות הזו, מוגשת דרך סיפורים קצרים ומקסימים שמעוררים השתאות, תום ילדי קל ומשמח וחשק לאכול כרוב טרי, עלה עלה.
אביב בת התשע, שלומדת בכתה ג', אוהבת לקרוא, כותבת יומן והיא ילדה חכמה ורגישה.
לידה בכתה יושב אוהד פרידמן, שרוכב על חד אופן ומתנהג כאילו הוא יודע הכל באופן מעצבן ביותר.
אחיה עמרי בן ה16, מזמין משהו בלתי נראה להכנס הביתה. אביב לא רואה אף אחד לידו, ובדיוק כשהיא מדמיינת רוח רפאים, משהו מתחכך בה.
חרדה גדולה אוחזת בה, וגם ביצור האפור שחומק ומסתתר במטבח.
כשאביב מגלה שמדובר בחתול, היא מחכה שכבר יחזירו אותו, יתנו אותו, לא משנה, העיקר שיצא מהבית.
לצערה הרב, החתול נשאר, וזו בעצם חתולה, שזוכה לשם "ג'ורג'י".
אביב מנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את הוריה ואחיה להפטר מהחתולה, אבל הם מצידם מתעקשים שהיא תתרגל. "אביב לא הצליחה להבין איך יכול להיות שכל הילדים בכתה שלה רוצים חתול או כלב, אבל ההורים אף פעם לא מרשים להם, ודוקא אצלה לא רק שמרשים- אפילו לא שואלים אותה אם היא בכלל רוצה חתולה, ומכריחים אותה לחיות איתה!" ( עמוד 20).
שום דבר לא עוזר. החתולה הזו נוגעת בה, הפרווה שלה מעצבנת אותה, העיניים הצהובות מפחידות אותה. אביב לא אוהבת חיות. ולא אוהבת איך שדחפו לה חיה למשפחה, ואבא כבר לא צוחק מהבדיחות של אביב, ואת כל תשומת הלב מקבלת החתולה הזאת. במקום אביב. מעצבן.
אבל בשביל לקבל יחס טוב מהוריה, אביב מחליטה להעמיד פנים שהיא חברה של החתולה. היא כותבת ביומן, הקטעים של היומן הם באיור של אילנה זפרן, נראים באמת כמו דף מחברת עם ציורים של ילדה. נהדר.
"איך להתנהג כדי שלא יחשבו שאני מוזרה:
1. ללטף אותה ולחייך תוך כדי- אפילו אם זה עושה לי צמרמורת"
2. לזרק לה כדורי צמר וכדורים בכלל, אפילו אם זה מטופש
3. לקרוא לה בשמות חמודים- אפילו אם זה מגעיל אותי בלב! “(עמוד 32).
כמה כבר יהיה קשה להעמיד פנים?
היא מלטפת אותה, אבל בלב מחכה שזה יגמר. היא מעמידה פנים שהיא אוהבת אותה, ובני המשפחה מאמינים לה ושמחים.
אבל אוהד פרידמן, שאתה בכיתה וגר בשכונה, לא מאמין. הוא מזהה שהיא מפחדת מהחתולה שלה, ושהיא בורחת ממנה כל יום כשהיא עולה להסעה לבית הספר. הם מתווכחים, ואז הוא מאתגר אותה- לחבק את החתולה שלה.
אין ברירה, אביב לובשת סוודר (למרות שחם), וכפפות (למרות שלא קר בכלל, בשביל שלא תצטרך לגעת בפרווה ולהרגיש שהיא מגעילה), ויורדת עם ג'ורג'י למטה.
אחרי שהיא מחבקת אותה (במאמץ אדיר) בשביל להוכיח לילד הזה שהיא דווקא כן אוהבת את החתולה שלה, הוא מבקש ממנה לתת לחתולה נשיקה.
מחושים של עכביש בתוך האף שלה. כך מתוארת בספר החוויה הנוראית של אביב כשהיא מנשקת את החתולה, רק בשביל להוכיח שהיא אוהבת אותה.
קשה לי עם סיטואציה שילדה נאלצת להוכיח אהבה, לא משנה למי, בעזרת נשיקה. אני מקווה לחנך את הילדים שלי, בכלל לא לשתף פעולה עם הוכחות כאלו, להיות נאמנים לעצמם ולהגיד לא אם לא מתאים להם לנשק. אבל נחזור לספר.
הנשיקה הזו הרגישה כמו מחושים של עכביש (אין מחושים לעכביש, אבל זה הדימיון של אביב והוא עושה מה שהוא רוצה, מפחיד ומזוויע ככל שתרצה) בתוך האף שלה. ואביב נבהלה עד מוות וצרחה. וברחה לחדר, ונכנסה מתחת למיטה, וכולה בוכה ורועדת שם מתחת למיטה, ברגעים האומללים והמפחידים ביותר הללו, שם מתרחש הנס.
לידה, רוטטת מפחד, חתולה קטנה, ג'ורג'י. שם בדיוק אביב נוגעת בה בלי כפפות, מרגיעה אותה ומגלה שהיא מפוחדת יותר ממנה אפילו.
אחר כך הן נהיות חברות טובות, בלי עוד העמדת פנים. ג'ורג'י, כדרכן של חתולות, מעדיפה לישון עם הצעירה של המשפחה, ויש תחושה כללית שהנה סוף טוב והכל טוב, אלא שעוד לא מלאה מחצית לספר, וג'ורג'י נעלמה.
אני יודעת שאני תמימה, גם בגילי, 41, אני מצפה לסוף טוב. במיוחד עם נשארו כמאה עמודים עד סופו של הספר.
יש לנו ניסיון, אצלנו במשפחה, עם חתולים שנעלמים.
כשמוהוק היה בן כשנה, נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.
חזרנו הביתה, ורק גארפילד בבית. עומד על המעקה במרפסת ומסתכל למטה. ישר הבנתי. גארפילד רומז, שמוהוק נפל למטה.
מוהוק , 31/12/12 בסוף ימיו, בגיל 18.
חיפשנו אותו למטה, קראנו לו שוב ושוב. לרגע היה נדמה שראינו חתול לבן דומה לו באחת החצרות, אבל כשהתקרבנו גילינו שזו חתולה בכלל. הוא לא בא. הוא בטח היה מבועת, חתול צעיר ברחוב רועש בלב העיר.
הלכנו לישון בלב כבד מאוד. בלילה חזר אלי אותו החלום שוב ושוב. מוהוק בתוך שיח, עיניו פעורות לעיגולים כעיני ינשוף, והוא קופא ורועד. “בואי אלי" הוא אמר לי בחלום. “בואי אלי, אני מפחד".
קמתי אליו, בפיג'מה הדקה שלי, והחבר שלי בעקבותי, מתפלא עלי. יוצאת לחדר המדרגות בבית המשותף, ופיג'מה אפסית לגופי, מדברת במילים קצרות, חצי חולמת חצי ערה. "לאן את הולכת”, שואל החבר שלי.
"לקחת את מוהוק. מצאתי אותו.” אני עונה מתוך שינה.
יורדת במדרגות, נדחפת לתוך השיח הקוצני שבחצר המשותפת. עורי נקרע, פני נשרטות, בעיניים עצומות למחצה אני נכנסת פנימה לתוכו, מושיטה ידיים, מגששת בין הקוצים והעלים היבשים, לא מרגישה כלום, זאת אומרת מרגישה רק עלים יבשים וקוצים. לא פרווה רכה.
צאי משם, אומר החבר. רגע, אני אומרת, אני צריכה למצוא את מוהוק. ואני נכנסת עוד יותר עמוק, עיוורת מדחיסות העלים, מהחושך של הלילה, והידיים שלי ממשיכות, ואני קוראת בשקט- “בוא מוהוק, בוא חתול שלי, בוא אלי". ולפתע, פעיה קטנה. הוא היה חתול לבן כמו כבשה והוא ילל מעט מאוד ובעיקר פעה. ואני לא יודעת אם זה הדימיון שלי שהשמיע לי את הפעיה, אבל בכוחות מחודשים אני מגששת עם הידיים רחוק יותר ככול שהשיח מאפשר לי, ומרגישה פתאום פרווה רכה, ויודעת שהיא לבנה, ויודעת שזה מוהוק שלי.
משכתי אותו בקושי רב מהשיח, לקחתי אותו הביתה. ובאותו לילה קרו שני דברים. מצאתי את מוהוק, והחבר שלי למד להאמין לחלומות שלי.
מוהוק, 2009, כפר תבור
היו עוד כמה אירועים כאלו, בהם החתולים שלנו נפלו למטה, ניסו לצוד יונה ועפו בעצמם לחצר המשותפת, נעלמו לנו לכמה שעות או יותר. ותמיד הגיע חלום בלילה, ותמיד אחר כך נמצא החתול החסר.
בגלל זה, כשג'ורג'י נעלמה, ידעתי שימצאו אותה. כי ככה זה עם חתולים. הם נמצאים ומחכים שימצאו אותם. מניסיון.
אז קראתי מהר מהר את החיפושים של ג'ורג'י, ואת המכתבים הנהדרים שאביב כתבה לג'ורג'י, ואיך שאוהד פרידמן עזר לצייר אותה בשביל המודעה.
אמרתי בליבי לאביב- תעברו בחצרות, תקראו לה, היא הרי מסתובבת שם, היא תבוא אליכם.
אבל ג'ורג'י לא באה. ועברו חודשים. הייתי שבורת לב, כי ג'ורג'י ואביב נכנסו לי חזק ללב.
ויום אחד הם הלכו, כל המשפחה, כדי לאמץ כלב, ובדרך אביב הבחינה בזנב אפור שהיא מכירה היטב, ואחרי מרדף מותח מאוד נתפסה החתולה האפורה על גג המכולת, והובאה אחר כבוד הביתה.
חצי שנה? חצי שנה חתולת רחוב? וכמה היא השתנתה! וכמה אמיצה היא נהייתה, כבר לא קופצת מכל רעש, ומפילה אינספור דברים בבית, ואין לה סבלנות להקשיב לאביב ולהתפנק כמו פעם…
אבל אז מגיעה נקודת מפנה בסיפור. הפתעה. אמרתי כבר שאני תמימה. ושאני רוצה סוף טוב. וסוף טוב זה ג'ורג'י ואביב נרדמות יחד מתחת לשמיכה בחורף.
אשאיר לכם לגלות את נקודת המפנה ואת דעתכם עליה.
השפה עשירה וקולחת, הציורים הם חלק מהסיפור ומוסיפים הרבה הומור לעלילה, ניכר שהסופרת והמאיירת עבדו ביחד ויצרו יצירה נפלאה יחדיו.
אני ממליצה על הספר לכל גיל, לכל מי שאוהב חתולים. לילדים בגילי ולילדים בגיל של בני, אדם, שקרא את הספר גם הוא בהנאה רבה.
ציף (החתולה בת ה16 שלי) ואני, קראנו בספר כשציף מכורבלת עלי, והיו קטעים שהקראתי לציף והיא גירגרה בתגובה, כי חתולים מרגישים כשמשהו נכתב באהבה וכזה הוא הספר הזה. ספר שנכתב באהבה.
תודה רבה, עינבל ויסמן 12/2016
גם אדם(11) בני קרא, והנה מה שהוא כתב.
ג'ורג'י מאת דקלה קידר, ציורים אילנה זפרן
בסיפור ג'ורג'י, מסופר על ילדה בשם אביב ששנאה חתולים ויום אחד אחיה הביא לביתם חתולה.
בני המשפחה שמחו ופינקו את החתולה אך לא הבינו שאביב סבלה.
בני המשפחה קראו לחתולה ג'ורג'י מכיון שברחוב המלך ג'ורג', עמרי האח הבכור, מצא אותה.
לקח זמן (אני לא אספר לכם איך זה קרה) אבל בסופו של דבר ג'ורג'י ואביב נעשו החברות הכי טובות.
נהנתי מאוד מהסיפור, השפה נעימה לקריאה, הסיפור עצמו מרגש ויפה, הספר מאוד קריא, הציורים מקסימים ורואים שמי שציירה אותם אוהבת ומכירה חתולים ממש טוב. אבל היתי שמח אם היה סוף יותר טוב.
זהו סיפור אהבה לנשים וגברים, סיפור אהבה עם חיים מפורטים, עם הרבה תיאורים עסיסיים ויפים, כאלו שלא משאירים תחושת מבוכה אלא מעלים בי חיוך ושמחה.
יערה כוכבי, מעצבת פנים מצליחה, בת 40 ונשואה באהבה למנתח פלסטי מצליח, מובילה את עצמה לרומן עם גבר צעיר בן 25. הספר, הכתוב בגוף שני, מתאר את חייה בצורה הכנה ביותר, הנפלאה ביותר והשגרתית ביותר.
"שניהם הופתעו כשנשמע הצלצול וערימות של ילדים בחולצות בשלל צבעי הקשת החלו להשפך מתוך הבניין כאילו נפתחה שקית ענקית של אם אנד אם".
התיאור הזה הזכיר לי את הפעם שטיילתי עם כיתת ילדים במעין של פקיעין, והם התפזרו כמו גולות בתוך הכפר.
למצוא אותם היה כמעט אי אפשר. אני אוהבת משחקי מילים כאלו, וגל ברקן זרמה איתי בהחלט, ונתנה דרור ללשונה ולמשחקי המילים והדימיון הללו. עונג.
גל ברקן לא מכבסת מילים. היא כותבת אותן כשהיא מונעת מתשוקה אמיתית- לחיים, לאמת, למציאות ולאהבה.
המילים בוטות, אך לא מתגרות. הן חיות את הסיפור, סוף סוף סיפור אהבה מוחלט, כזה שנכנס לכל פינה חשוכה ומאיר אותה. איזה אומץ יש לגל ברקן, לכתוב הכל ככה, לשים את כל המילים על השולחן.
אני כל כך רגילה לספרים שכתובים כאילו מנקודת מבט נשית אך למעשה מתארים את חיי האשה מנקודת המבט הגברית, שלקרוא את יערה כוכבי מנקודת מבט נשית- זו עוצמה אחרת.
רוב הסופרות והסופרים, משקפים בכתיבתם את המקובל בתרבות שלנו. תרבות שמעלימה קשיים ומזניחה פינות אפלות. תרבות שמקצרת את מעשה האהבה לשתי שורות. וכשזה יותר משתי שורות, הסופרים בד"כ משאירים הרבה מקום לדימיון. אך לא גל.
גל לא משאירה הרבה מקום לדמיון, ופורמת את המעשים למילים מדויקות, לרגשות והתרגשויות. הספר מלא בתיאורים מפורטים מחד – ובחיי יום יום מאידך.
בכל תחום של חייה של יערה כוכבי, יש לה עוצמה להודות. אנחנו- נשים, וגם כאלו מחשבות לגיטימיות ומצבים שמתרחשים.
"יערה לא תיארה לעצמה מעולם שיגיע היום שבו לא תיהיה לה סבלנות לילדיה, שלא תרצה להמצא במחיצתם"
איך זה שהחברה הישראלית דורשת מאיתנו להיות אמהות מושלמות, כאלו שאפעם לא מאבדות את הסבלנות?
אז זה בסדר. מותר לפעמים לאבד אותה, לרצות מרחב, להיות לבד, להשתחרר. וזה בסדר לכתוב את זה בספר וזה בסדר להגיד בקול רם.
"היא נכנסה לשירותים, סגרה אחריה את הדלת ונתנה לדמעות לבוא. הבכי טלטל את גופה, והיא דחפה אגרוף לפיה כדי לא להשמיע קול…"
כמה פעמים בכיתי בשקט? כמה פעמים הסתרנו את הדמעות?
אני מודה.
קראתי במקומות לא שגרתיים, למרות שגל הורתה לי במפורש לקרוא בבית, לא במסיבה ולא ליד הילדים.
אבל קראתי במקומות לא שגרתיים ונהנתי להעביר את הזמן בדרך אמיצה ומפתיעה, כזו ששמרה לי תשוקות ללילה.
נהנתי מהסיפור ומהתיאורים, מהרעיונות ומהאפשרויות. מהחלום של גל ברקן לכתוב ספר ומהכייף שלי לקרוא אותו.
והאמת- בחיי, לגל ברקן יש אומץ. המון אומץ. ואני גאה בה על האומץ הזה. אנחנו זקוקות לנשים עם אומץ, לספרים כאלו, לאהבה כזו.
לנו הקוראים יש את היכולת להשפיע ולאפשר לגל האמיצה להפוך את הסיפור לספר-
.jpg)
שלישי טוב
תופרת חלומות 