Categories
תופרת חלומות

מספרת הסיפורים בציפורי

ברוכים הבאים לביתי שבציפורי, יברכו אתכם האלים, פתחתי וקראתי אל האנשים שהלכו לתוך החושך והגשרים שסביב פסיפס דיוניסוס בתוך הוילה. הקהל היה נעתר, נעצר, מתיישב, מקשיב.

סיפרתי על הדרך הקשה שעברתי (באפיריון שנישא על ידי שני עבדים, לא פחות! ) מרומא לציפורי. על השידוך, והפסיפס עם המדליון הריק שהמתין כאן רק לי.

אמן הפסיפס המתין לי בכדי לשבץ את פניי במרכז הטרקליניום, ואיזו עבודה משובחת שהוא עשה!

תמונה שלי שותה מים מכד חרס, לבושה מחצלאות בסגנון רומי, הופיעה בעיתון משנת 1997.
תמונת פניי מופיעה על הספר עשו מאת מאיר שלו

עשו, מאיר שלו, הוצאת עם עובד


פעם, כל סוכות ופסח הייתי גבירת הוילה בציפורי.


אחר כך אסור היה לדרוך על הפסיפס והייתי בכניסה לוילה בסוכה. אני מספרת הסיפורים בציפורי.
ואז נולדה בכורתי ב2003.
מאז אני מתגעגעת לוילה היפהפה ולתפקיד מספרת הסיפורים בציפורי.

אני מספרת הסיפורים מציפורי.

יבוא יום ואשוב לספר, בינתיים מספרת ב"ברוכה", הספר. שלי

הספר: ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי

באהבה

עינבל

Categories
תופרת חלומות

הצלחתי!

https://toferethalomot.com/shop/תופרת חלומות היא כעת גם חנות וגם בלוג!

.הכנתי מחדש את הצללית של התופרת,עם תווי פני מצויירים לתוכה, ותלתלי על ראשה.

ערכתי באנר חדש ולוגו חדש – את הפס הצהוב ציירתי במכחול מים דיגיטלי.

בואו להתרשם מהחנות החדשה!לחנות תופרת חלומות

כרגע במוצרים:

ספר, ברוכה את וגלויה תואמת

בקרוב במוצרים

ערכת ליקוט – לקטי לך

ערכת מעבדת מטבח- רקחי לך

סנאות אונליין שנתיות

סיורים

טיולים- טיולי ליקוט, טיולי צילום, סדנאות צילום אפל וצילום פטריות

מפגשי אונליין ללימוד הידע הסודי והעמקה

מגדיר צמחי מרפא מהספר להורדה ולהדפסה עצמית

…מחברות מעוצבות של שורה אחת בכריכה רכה וקשה ועוד

החנות בהרצה, אשמח ממש לקרוא רעיונות והצעות
כמו כן אודה לכם על שיתוף הפוסט – לפייסבוק, אינסטגרם, וטספ וכו!

שנה טובה!

עינבל

Categories
תופרת חלומות

שנה הלכה שנה באה

ערב ראש השנה, החצבים כבר מקשטים את הגינה
אור זהוב מטפטף טל
הקיץ תם.

תמונות מערב ראש השנה קהילתי ב5-9-21 בקיבוץ חניתה. צילום: עינבל ויסמן

כיפור
בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.האוטובוסים חדלו לגנוח במעלה רחוב פינסקי …
ספר על מכשפה עבריה
ברוכה את, כריכת הספר אוטו עמוס בספרים בבית דפוס קורדובה עם הספר …
Categories
תופרת חלומות

פרפרים בזריחה

ב13.8 השתתפתי בסדנת צילום פרפרים בזריחה עם אלון מאיר דרך פורום פוטוטיפס. לשם כך השכמתי בארבע בבוקר והגעתי למקום המפגש, תחנת דלק בכניסה ליסעור, ברבע לחמש. במקום עמדו כמה אנשים ערים, ובין המכוניות חתלתול פיצי צרח שהוא רעב.
נכנסתי לחנות שבתחנה וקניתי גבינה לבנה, שהיתה הדבר הכי הגיוני באותו רגע. שפכתי ליצור הרעב את הגבינה על המדרכה רחוק מהכביש וקויוויתי שהוא יאכל לשובע וירגע וירדם. נסענו משם לעבר בריכות הדגים, לחפש דנאיות ישנות.

הגענו בחושך, והאופק הלך והתגבש מתוך החשכה. אלון הסביר על פני השטח, היכן נמצא את הפרפרים הישנים ומה יקרה כשהשמש תעלה. התחלתי בצילום שנת הלילה.

ואז עלתה השמש והם פרשו כנפיים והתחממו, ועלו לעופף סביב החנק המחודד, שזה הצמח הפונדקאי שלהם. ציינתי לעצמי שבכל מקום בו יהיה חנק מחודד יהיו גם דנאיות.

Categories
סיפורים תופרת חלומות

הבגרות האחרונה

דלת הכתה פתוחה, אור צהוב של קיץ מלבין את הנוף ואת השולחנות המבהיקים בירוק. הלב שלי פועם עד האוזניים, הגרון שלי יבש ואני מחפשת בעיני מקום לשבת. השולחנות בסוף כבר מלאים. עיני בוחנות את המקומות התפוסים. התלמידים נראים צעירים ורעננים, בני שבע עשרה שמונה עשרה גג. חריקת כסא מעבירה בי צמרמורת ואני מגלה לחרדתי שנותרו מקומות רק בשולחנות הקדמיים ביותר, אלו שבהם יושבים התלמידים הכי פחות מקובלים. אני מחבקת את הקלסר והקלמר שלי וצועדת למקומי בנחישות.

בשעה שמונה וחמש דקות נכנס הבוחן. הוא מתחיל מהסוף ומחלק לתלמידים מחברות בחינה ודפים. תחושת מחנק עזה לופתת את גרוני. מבחן? איזה מבחן? לא ידעתי!

אני שואלת את התלמידים שסביבי- רגע- איזה מבחן זה? כמה זוגות מבטים , מופתעים מביטים בי כאילו הרגע ראו אותי לראשונה. היסטוריה, בגרות, עולים מלמולים סביבי. ששש… נוזף הבוחן. לא לדבר! בגרות!

האצבעות שלי רועדות. העפרון נופל לי מהידיים, אני מביטה בידי בתמהון ומבחינה בהן. טבעת נישואים זהובה על הקמיצה, צמיד שקיבלתי מבתי על האמה. רגע אחד, אני קוראת בקול, נשמעת באזני כמו סבתא שושנה כשהיתה מקבלת פתאום זכרון חשוב. רגע אחד, אני חוזרת ואומרת. אני לא צריכה לעשות בגרות בהיסטוריה!

למה לא, תוהה הבוחן בקול, מביט בי בתמהון וסקרנות. את לא רוצה להצליח בחיים? לא תקבלי תעודת בגרות בלי בגרות בהיסטוריה, זה המבחן האחרון, מוסיפה נערה משמאלי.

אני צריכה? למה אני צריכה? אני מנסה להזכר, יש לי ערפל במוח והלב שלי פועם כמו מטורף. אני מנסה לדבר ולא מוצאת את הקול שלי. הבוחן סיים לחלק את הטפסים והמחברות ומודיע להתחיל.

אני מסתכלת על המבחן, ומתחילה מוכנית למלא את הפרטים שלי. תעודת זהות. כותבת אותה. תאריך. ראשון לספטמבר 2021. שם. שם משפחה. רגע אחד, אני נזכרת פתאום. ובהקלה קמה. אוספת את החפצים שלי ופונה לצאת מהכתה.

את בטוחה שאת לא צריכה את הבגרות האחרונה, שואל הבוחן. גל של זעה שוטף את עורפי. אני בטוחה? אני מסתכלת על חבריי לכתה, הם יפים, צעירים, ורעננים. בהצלחה לכולכם, אני אומרת לכתה והנערה שישבה לשמאלי עוצרת מכתיבתה ושואלת למה אני מוותרת. המבחן יחסית קל, היא מוסיפה. נכון, אני אומרת, המבחן לא קשה, ואין לי בעיה לכתוב אותו, אבל אני לא צריכה?

אבל למה לא? מרימים כל שאר התלמידים את עיניהם בתקווה. אולי גם הם לא צריכים. הבוחן נעמד וחוסם לי את הדרך. את חייבת לנסות, הוא אומר. את לא יכולה לוותר ככה בלי לנסות, ואני שומעת את הדחיפות בקולו. אם אצא, הוא יחשוב שזה כשלון אישי שלו כמורה. אבל אני לא צריכה, אני אומרת לאט ולא בטוחה שזה נכון, כבר יש לי בגרות!

זהו! יש לי בגרות! אני לא צריכה ללכת לבית ספר ולא צריכה להיבחן, אני נזכרת, נרגעת ומתעוררת במיטתי. שוב חלום לכבוד האחד בסםטמבר. אני חולמת אותם כבר כמעט ארבעים שנה. האם לעולם יישארו?

שיט, שכחתי את הנסיעה המתוכננת למרכז! מציצה לחדר של המתבגר ורואה שצרור המפתחות שלו נשכח על השולחן. אוי, איך הוא יכנס כשלא אהיה?

ממהרת ונוסעת לחטיבה העליונה. איפה הכתה שלו? האם זו הכתה? אני מציצה לכתתו, ובלוריתו הבהירה של בני תופסת את מבטי. אני נאנחת בהקלה. שכחתי לתת לך את המפתחות הביתה, ואני נוסעת היום לתל אביב. שלא תיתקע מחוץ לבית. הוא מתחיל כתה י"א הבוקר. הבן שלי מחייך במבוכה, אני מחליקה אליו את הצרור ויוצאת. אמא, חכי רגע, הוא קורא מאחורי. המסדרון ריק. תודה, קולו העמוק שהתבגר מתרכך באזניי. ליבי עולה על גדותיו, אני תופסת אותו בין זרועותיי לחיבוק. להפתעתי הוא משיב לי בחיבוק אמיץ ואז מצחקק במבוכה ונעלם בחזרה לכתה.

שנת לימודים טובה, אני קוראת אחריו. תודה, עונה לי מקהלת קולות מהכתה.