אחר צהריים אחד, בו לקראטיסט היה צפוי אימון עם סנסיי מיפן, ליוויתי אותו לגן השעשועים המכונה "השומשומית" בחניתה.
כינוי זה בא לו על שום גרגרי החצץ הזעיר (חול חתולים ממש) המשמש כמילוי למתקני השעשועים. חצץ זה מכונה "שומשום".
בעוד הקראטיסט משחק עם חברים, הלכתי חזרה אל הבית והבחנתי בכלבה מרוטה, רזה באופן בולט ולוהטת (היה יום חם מאוד) שמגיעה ברגל מכיון הכביש.
היא היתה מותשת, וראיתי שהיא הרימה ידיים לחלוטין. כפות רגליה היו אדומות, לוהטות, לשון אדומה ויבשה השתרבבה מקצה פיה.
צילמתי אותה בסלולרי ושלחתי לדף "אבדות ומציאות בעלי חיים" בפייסבוק,
וגם ל"נהריה אוהבת חיות".
הכלבה התישבה בשמש, כאילו לא חשה את השמש הלוהטת.
הבטחתי לה שאביא לה מים ומזון וכך עשיתי.
לאחר ששתתה המון מים, ואכלה מהמזון היבש, נשכבה בצל, ועקבה אחרי בעיניה.
לקחתי את הבן לאימון עם הסנסיי היפני
וכשחזרתי הלכתי לבקר אותה, היא כשכשה בזנב לקראתי ושמחה.
ואז הגיעה חברתי (ושכנתי) רוני לקחת את הכלבה העזובה לחצר ביתה ולטפל בה כאומנה. הכלבה הלכה אחריה, מלאה באמון ואמונה, ובכלל קצת מאוששת יותר.
רוני לקחה את הכלבה לבדיקת שבב, אבל קורא השבבים של העמותה לא מצא שבב. למרות שבעצם היה שבב.
יום למחרת סיפרה לי רוני שזיהו את הכלבה בזכות התמונות בפייסבוק, ומגיעה מישהי שאולי זו הכלבה שלה.
הגעתי גם אני עם הקראטיסט הצעיר למפגש המרגש.
קוראים לה מלאני, סיפרה מיכל, הבעלים שלה.
"לקחתי אותה מכלביית עין איילה לפני 7 שנים, היא כבר היתה בת 4 בערך ואמרו לי שהיא כבר יותר משנה שם ואף אחד לא מאמץ אותה. אז אימצתי אותה. היא
היתה איתי במשך כשש שנים בביתי שבבית אורן, עד שעברתי דירה- ובאותו שבוע, של המעבר לגליל המערבי- היא יצאה לסיבוב במושב- ולא חזרה.
חיפשתי אותה חודשיים עד שאמרו לי שאבוד, והתאבלתי עליה המון המון זמן.
אני לא מאמינה אבל זו באמת היא. עם הכרבולת על הגב, הכל הכל! רזה, מאוד רזה, אבל מלאני. כלבה בת 11 וחצי, שנעלמה לי לפני שנה וחצי"
מיכל חיבקה את מלאני עם דמעות בעיניים, וגם אני הצטרפתי לדמעות.
מלאני בתחילה קצת ליקקה את מיכל אבל אחרי כמה דקות היא קיפצה סביבה בהתרגשות כמו גורה ולא כלבה בת 11 וחצי.
אח"כ נשכבה על הדשא עם הבעה עצובה. אני חושבת שהיא נזכרה בכל מה שהיא עברה עד האיחוד המרגש.
חבל שהיא לא יכלה לספר!
אז כמו שאני רואה את זה, יש יתרון לפייסבוק ולדרך ההפצה שבו.
מישהי שיש לה חברה משותפת עם הבעלים- ראתה את הצילום שהעלתי ל"אבדות ומציאות" בפייסבוק- והתמונה של מלאני האבודה היתה ברורה לה- והיא יצרה קשר עם מיכל וכך נסגר המעגל הזה, מעגל הנדודים של מלאני.
והנה הסטטוס שפרסמה מיכל ביום בו מלאני חזרה אליה:
"מלאני חזרה הביתה!!!!!!
אחרי שנה וחצי בגלות, קבלתי הודעה שיש כלבה דומה לשלי ושאני יבוא לבדוק.
בקיצור קרה הלא יאמן וזאת מלאני! קצת רזה, קצת חיוורת אבל זאת היא!
מהיום שמה בישראל מלאני רמבו מזרחי"
ובכן… מה שנאמר- אנשים טובים באמצע הדרך. ברור שמלאני שרדה שנה וחצי מחוץ לבית בזכות הרבה מאוד אנשים טובים שנקרו בדרכה.
הנה תמונה שמיכל צילמה, בבית: כאן מלאני נראית לי שמחה.
ולכל אלו שיגידו שבב שבב?
יש לה שבב. אבל כלב שעבר רעב גדול – יש סיכוי שהשבב ינדוד לו למקום אחר, וגם שבב בן 8 שנים מסתבר צריך קורא אחר מהקורא שיש לעמותה. אז יחדשו לה בשבב חדש, והכי חשוב שהן מצאו זו את זו.
אז מה אתם אומרים? מישהו יכול לספר את הסיפור שלה עד שהגיעה לחניתה? אולי לנחש?
עינבל
זה החזיק אותם בערך רבע שעה ואז הם עזבו את המפה ואת הטושים. אבל אני נשארתי. והתמסרתי לעניין בערך שעתיים.
והשקעתי באלמנט אחד עם כל הלב וככה הוא נראה ומתקדם:
גיליתי שהכי כייף להתחיל עם האדום ואז לעבור לצהוב ואיתו למרוח את האדום ולייצר המון גווני ביניים. וגם עם הירוק הבהיר והכהה. משחקי קווים, נקודות וגוונים.-
וזהו בינתיים, גם לי החשק לצבוע מגיע והולך.
1
אבא שלי שנים עשה קולאז'ים בצילום, ציור, ועוד
