אוקיי, תקציר ההיסטוריה היהודית בתמונות, את התמונות יצרתי עם מידג'ורני, אתגר ההיסטוריה, הסבר מתחת לכל תמונה.
מגדל בבל, הפעם הראשונה שבני האדם חשבו שהם יכולים להגיע לאלוהים. העונש: בליל שפות, לא יכולים להבין אחד את השני, הבניה נפסקה. דג בבילון של דאגלס אדמס: דג שנכנס לאוזן ולוחש לך את התרגום לשפה שלך. מכל שפה.
חורבן בית ראשון, בית המקדש הראשון הוחרב בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים. השנה נקבעה על סמך מחקרים היסטוריים הלוקחים בחשבון את השנים החסרות. אמנם על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון עמד על תילו 410 שנים,[1] ונחרב בחודש אב שנת ג'של"ח לאדם הראשון (422 לפנה"ס). לאחר חורבן בית ראשון התרחשה גלות בבל.
הקמת בית שני, מקדש הורדוס הוא כינוי לבית המקדש השני שהורדוס מלך יהודה בנה מחדש ברוב פאר והדר, תוך הרחבת שטח הר הבית, במאה הראשונה לפנה"ס. על מקדש זה אמרו חז"ל: ”מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו”.
חורבן בית המקדש השני. בית המקדש השני נבנה על ידי הורדוס אחרי שיבת עולי בבל בחסות הצהרת כורש, ונחרב בשנת 70 לספירה על ידי הרומאים.
נקפוץ קצת קשימה בזמן, נניח, תחילת מלחמת העולם השניה.
היהודים נרדפים ומפונים לרכבות ומשם, למחנות הריכוז וההשמדה. נדלג לסוף מלחמת העולם השנייה, שחרור הגטאות ויציאה לחופשי
שחרור ממחנה ריכוז
והנה מחנה מעפילים בריטי , הבריטים לא יודעים מה חעשות עם כל העולים החדשים, שורדי המלחמה, שעברו את הנאצים ועכשיו הם צריכים גם לשרוד בתנאים קשים בארץ ישראל, או בקפריסין
ואז הכרזת העצמאות, ריקודים ברחובות העיר
העליה ממשיכה, מוקמות המעברות, בחלקן משמשים מחנות המעפילים הבריטים כבסיס
מלחמת השחרור פורצת מיד בתום הכרזת העצמאות.
במלחמה זו ,סבתא שלי שושנה מאבדת את אהוב ליבה, ורק שנתיים אחרי המלחמה מגלה שהיא אלמנה. התקווה שהוא שבוי וישוב משאירה אותה בחיים, אמא לתינוק, שנולד ומעוחם לא פגש את אביו.
רק ב7 ביוני, משוחררת ירושלים בתום מלחמת ששת הימים, ודגל ישראל מונף ברובע היהודי
וכיום אני מדברת על מנועי הבינה המלאכותית כתת מודע קולקטיבי, Collective unconscious (לא-מודע קולקטיבי)
והיצירות כאן הן מה שהפקנו, אני והתת מודע הקולקטיבי של מידג'ורני.
The Blue City Lizard of Orf was a marvel of engineering and biology.
Its shimmering blue scales glimmered in the sunlight as it scurried through the streets of the futuristic metropolis. The lizard had been genetically engineered to serve as a living power grid, harnessing energy from the sun and distributing it throughout the city. The people of Orf marveled at the creature's efficiency and ingenuity, and it became a symbol of the city's cutting-edge technology and prosperity.
התמונות לסיפור הזה נעשו בהלחם של הבינה שלי והבינה המלאכותית מידג'ורני.
רוצים גם ליצור עם מידג'ורני? לא יודעים מאיפה להתחיל?
קויה הכלבה עמדה ליד הדלת וביקשה לצאת ביללות התרגשות. פתחתי לה ויצאתי אחריה לקבל את פני הבאים אך היא רצה לחצר והתנהגה כאילו יש לה אוכל שם. התקרבתי בסקרנות. ראיתי צבון קטן, בגודל אגוז מלך, לא יותר. הוא בחן את הצמחיה היבשה שסביבו. קויה התרגשה. אוכל אוכל אוכל היא התנשפה בהתלהבות. אוי לא, חשבתי. היא תאכל אותו בלי מלח! אבל כל הרחוב מלא כלבים, רובם מסתובבים חופשי. אני רוצה להגן על הצב הקטן הזה!
פרק שני: חסה
אני חייבת להגן על הקטנטנה הזו, החלטתי שזו צבה. אני יודעת שיש דרך להבחין, בעזרת שיפועי השריון אצל הבוגרים. זו קטנה, רכה, אולי צב ואולי צבה. הרעיון למצוא אותה עוד כמה ימים אכולה מזעזע אותי עד שאני מכריחה את קויה להכנס הביתה ולהשאר במקום. קודם כל אוכל לצבה. חסה לאליק הידרופונית? שמה לה חסה. הצבה הקטנה מתלהבת ואוכלת. אני מרוצה. כאילו הנקתי בהצלחה, וצב זה בכלל זוחל. לא יונק. אבל הסיפוק. אולי זה צורך אימהי כללי להאכיל? לא יודעת.
פרק 3: רט"ג
כותבת הודעה בקבוצת החרקים בוטסאפ. מי יודע מה כדאי לעשות? להתערב? לא להתערב? מציעים לי לצלצל לרט"ג(רשות טבע והגנים), ואני מצלצלת. דיווח על חיית בר פגועה, למרות שהיא לא פגועה, עונה לי בחור נחמד. "קחי אותו לחורשה, יער, אפילו גינה ציבורית ".
פרק 4: הדרך לעין אדר
אני מחליטה להכניס את הצבה לארגז ולקחת אותה לדרך לעין אדר. לפני שאני יוצאת לדרך, אני מכינה צידה לדרך. עוד חסה, מלפפון, תפוח. לצבה. שיהיה לה להתחלה בwildness. בקיצור נכנסתי לעומק הטבע, מצאתי מקום עם צל ושמש, הנחתי את הצבה וערימת הכיבוד וישבתי איתה שם עשר דקות עד שהיא יצאה לסיבובים וחזרה לחסה. זהו, תסתדרי, ברוכה את. הסיפור הזה טרי טרי וקרה אתמול, באמת, בדיוק כמו כל הסיפורים בספר שלי, ברוכה את. ברוכה את לרכישה https://toferethalomot.com/buy-my-book/
אני מכשפה, ברוכה. התעוררתי בבוקר עם חלום על שמלת וינטאז מהממת. פתחתי את הארון, הבנתי שהשמלה מהחלום מחכה לי במקום אחר. חיכיתי. ידעתי שהיא תגיע. עברנו בגשר הזיו, לקנות לחמים ולשבת לכריך וקפה וקרואסון ב"לחם טנא". אחרי זה, נכנסתי לשני'לה, חנות יד דמיה קהילתית צמודה לבית קפה. עברתי על השמלות, ידעתי שאני אמצא את השמלה מהחלום. היא הסתתרה בין שתיים שחורות, ובאמת שאני לא לוקחת שמלות שחורות. אבל הייתי חייבת לחפש טוב טוב. ומצאתי! מיד כשראיתי אותה ידעתי שהיא הגיעה בשבילי. מדדתי. נוחה. יפה. כיסים! 20 שח. כי ככה זה בחנויות יד שניה הקהילתיות פה באזור.
אמאאאאא, לאאאא, נשמעת צרחה עולה ויורדת מכיון המדרגות של בריכת השחיה הקיבוצית. הצווחה קורעת את השקט, אותו שקט שאני מבכרת על פני רעש, כל רעש.
הקול דומה קצת לאזעקה, ולכן תכף ומיד מעיר בי את התשוקה לקום ולברוח. איזה לקום? לעוף!
אבל אני שוחה.
זה סוף העונה. המים קרים, אין כבר שמש, רק עננים. הבריכה התפנתה מצהלות ילדי הגנים, צעקות ילדי היסודי וקולותיהם העזים והנמוכים מדי של נוער הקיבוץ. שקט. רק אנחנו, השחיינים, חוצים את גב המין בתנועות חלקות, והגלים הדקיקים משתברים בעדינות ויוצרים תלתלי אור שנעלמים לתוך עצמם.
אני שותקת. שוחה. מנסה לסלוח לזרים המרעישים שחיסלו לי את השקט. עוד בריכה עברה.
אי השקט מתגנב לתוך תנועותיי והשחיה שלי הופכת משקטה ורכה לתוקפנית, נזעמת. כבר אין בי שקט. התינוק בוכה. הילדים רבים. ההורים צועקים עליהם. אני טובלת את הראש במים ובולעת את לשוני. שותקת.
אבא עם תינוק בגלגל ברווז צהוב עובר את המצוף, החבל שתוחם בין מסלול השחיינים לחלק "של כולם". לאאא, נשמעת זעקה גם מהמסלול שלי! אוי לא, אוי לא. אני עדיין לא אומרת כלום. ממשיכה לשחות, בתנועות התקיפות שלי, אלו שהכעס מפעפע דרכן אל המים.
המציל שם לב, אני אומרת לעצמי, אלו לא מקומיים. אחד, המקומיים לא מכריחים ילדים להכנס למים. שתיים, המקומיים לא עוברים לתוך מסלול השחיה. זו עבירה בלתי נסלחת!
המציל המקומי אומר משהו לאבא הלא מקומי, וזה עובר לשאר הבריכה ומשאיר לי, סופסוף, את המסלול שלי. אני נושמת לרווחה אבל הצווחות ממשיכות. הלך השקט.
אני נועצת מבט זועף בלא מקומיים והם בכלל לא רואים. יוצאת מהמים, מקלחת, מתלבשת במלתחה, עדיין שומעת את הצרחות, אפילו פה אין לי שלווה. יוצאת הביתה. ג'יזס, זו היתה שחיה בלתי נסבלת.
בבית אני מבינה שהייתי צריכה.
היית צריכה לבקש מהם שקט, להסביר שהבריכה בתוך שכונת מגורים, שהשקט הוא חלק מהעניין ושאם הם לא יכולים להוריד ווליום, שילכו. הייתי צריכה. אני מבינה. העדפתי לכעוס בלי לדבר. אני סולחת לעצמי, ומחליטה שבפעם הבאה אדבר.
ההחלטה הזו מבוצעת היום, כשבני נוער עבי קול ויפי בלורית יושבים לצד הבריכה ומדברים בקול. ואני, אני רק רוצה לשחות. בשקט שלי. לצלוח את המים, לנשום, לשמוע את המחשבות הפנימיות שלי, למצוא את הרעיונות הצפים ואת אלו שנועדו לשקוע. למיין את תוכנית המתאר השנתית שלי, שבוע לפני ראש השנה, להגשמה ונשימה.
אז יצאתי מהמים ובאתי אל הנוער וביקשתי. בעדינות, סיפרתי על המחשבות, והמיון תוך כדי שחיה, והדיבור שלהם בקול שמוציא אותי מהריכוז. ואין לי בעיה ללכת, פשוט אם תסכימו לדבר בשקט אני אמשיך לשחות. אם לא, הכל בסדר, אני מתקלחת והולכת.
אין בעיה, נדבר בשקט, הם אומרים. המוזרה הזו שרוצה לשחות בשקט. הם אולי חושבים. ואני קופצת שוב לאגם הקר של הבריכה. ושוחה. ורוקמת חלומות, ותופרת חלומות, ומטליאה רעיונות ומתכננת תוכניות. שישים בריכות. זה שיא אישי חדש. שישים. פעם ראשונה.
את צריכה להתבגר, אמר ה"חבר". שהיה חבר בפייסבוק והיא אפילו לא זכרה מתי ולמה אישרה לו חברות.
לא, זה לא מתאים לי, אמרה המכשפה.
את חייבת. הוא אמר. נראה לי שאת מאמינה במכשפות. תתבגרי כבר.
לא, זה לא מתאים לי, אמרה המכשפה.
אבל את בת יותר משש. הוא אמר. וגיחך. אני בת ארבעים ושש, היא אמרה ולחצה על כפתור האנפריינד.
היא נטלה את המטאטא החדש עפה בסיבובים הולכים וגדלים שעוררו סערת ברקים בשמיים.
צלם אחד ראה אותה, בין ברק לברק, וחשב שהוא הוזה. דבר זה גרם לו לקפל את הציוד ולחזור לביתו החמים, להכין לעצמו כוס חלב חם עם דבש ולבהות בחיוך מטופש בתמונות בלייטרום בעודו מחפש בין הברקים צללית של מכשפה על מטאטא.
הכלבה נבחה את הודעת ה"יש דורבן בגינה" היחודי שלה. מוזר, חשבתי אני יודעת לשמוע בשיר הנביחות שלה בדיוק על מה היא נובחת.
אם זה שליח ברחוב עולה הודעת נביחות שנמשכת מתחילת הרחוב ועד קצהו. אם נחש או לטאה, נביחותיה צווחניות.
יצאתי אל הגינה והדורבן הסתכל עלי ואל הכלבה במבט מאיים.
תעזבו אותו, צעק החתול.
הדורבן הפנה את הראש אל החלון ולא זז. עמדנו תקועים במקום. החתול על החלון, אני ליד מתקן הכביסה והכלבה ליד הנדנדה החלודה. והדורבן, ליד עץ התפוחים הסינים
אמרתי לו, אל תחזור לכאן, דורבן
זה השטח שלי, הוא אמר
זה השטח שלי, נבחה הכלבה
זו הגינה שלי. אמרתי
שטויות, אמר החתול
הכל שלי. הגינה, הכלבה והמכשפה,
לך, דורבן, ואל תחזור
שמע הדורבן ויצא. עקבתי אחריו וסגרתי את החור בגדר בסלעים ואבנים. מאז הוא לא חזר. הכלבה אמנם שולחת לי הודעות קוליות בנביחות. אבל מי שבאמת מנהל פה הכל זה החתול
ספר הבישול האהוב על סבתא שושנה היה הבישול הטוב מזרח ומערב של ליליאן קורנפלד. ספר עב כרס שעמד בארון הגדול בסלון. אחרי שסבתא מתה, וכל ילדיה סיימו ללקט את זכרונותיהם ואוצרותיהם מביתה, הגענו אחותי ואני. בחדר השינה של סבתא, עמדנו ומדדנו שמלות. סבתא שושנה היתה נמוכה ורחבה. ויפה. כמה יפה היא היתה. חלקנו את השמלות הכי מיוחדות, אלו שתפרה בעצמה. מארון הספרים הגדול לקחתי את מזרח ומערב. בבית, הנחתי אותו אחר כבוד בין ספרי הבישול שלי. פתחתי את הספר בעמוד אקראי. בעמוד שנפתח, היה נייר מקופל. כזה שנראה לי מוכר. ציור בטוש. והציור הזה, פתח את ברז הדמעות, זה שהיה תקוע לחלוטין. נרדמתי בוכה, מקופלת בתנוחה עוברית. קולה של סבתא העיר אותי. עינבלי, היא לחשה ברוך. אני איתך. אני תמיד איתך.
אני אוספת את המחציות. חג פסח, הבית של סבתא מלא אורחים וכולם יושבים במרפסת, מפצחים אגוזי מלך ואוכלים גלידת פונץ' בננה, הגלידה האהובה על סבתא שושנה. מחצית קליפת אגוז מלך צפה כמו סירה בכיור מלא מים. מחצית אחרת עומדת כמטריה על קיסם שיניים שאני תוקעת באדמה. אני יוצרת מהמחציות עולם קטנטן ונפלא. גוזרת פיסת בד קטיפה ומרפדת מחצית במזרון רך וזעיר. תופרת בחוט ומחט שמיכה קטנטנה, מחצית קליפת אגוז מלך היא מיטת נדנדה. מעניין איך זה לישון במיטת נדנדה? סבתא עסוקה באורחים, אני לוקחת את מיטת האגוז לחדר של סבתא, ומקטינה את עצמי. מיטת מחצית האגוז בדיוק בשבילי. אני נשכבת על מצע הקטיפה, מתכסה בשמיכה שתפרתי ונרדמת. "עינבלי!" אני מתעוררת ושומעת את סבתא קוראת לי. יוצאת ממיטתי המאולתרת, חוזרת לגודל הרגיל שלי. אולי הפעם אגדיל את עצמי כבר יותר ולא אהיה הכי נמוכה בכיתה? אך לא, אני שומעת את סבתא קוראת לי שנית, והפעם דאגה נמהלת בצליל. אני חוזרת לעצמי ויוצאת אל סבתא. איפה היית, היא שואלת. נרדמתי על המיטה שלך, אני עונה ליד כל האורחים שאני לא מכירה. שבר של אמת עדיף על האמת כולה, ברוכה צריכה לשמור על סודותיה בתוך המשפחה. סבתא בוחנת אותי בחיבה. בואי, הוצאתי את העוגה.
סיפורונובמבר
אגוז
10.11.21
@toferethalomot
שבוע הבא יבוא הגשם ואיתו ישובו טיולי צמחי מרפא שלי.
הכסא המתכתי, המעוצב, לחץ לה על הירכיים. אין לנו כסאות אחרים, אמר המלצר, אנשים עם תחת גדול הם לא הבעיה שלנו. האשה עם התחת הגדול מתחה חיוך על השפתיים בעוד העלבון והכעס מפעפעים בגופה, הגדול, ומפעילים מנגנון הגנה מתוחכם שאמור להשאיר אותה רגועה להפליא. הדמעות פרצו ושטפו את פניה, המליחו את הקפה היפה ואת פאי התפוחים ואת גלידת הווניל המפונפנת עם שבבים שחורים של צנובר קלוי. גלידת הוניל נמסה ראשונה. אז הבחין המלצר שהאשה עם התלונות על הכסא כבר לא שם. היא הלכה בלי לשלם את החשבון, חשב. וגם בלי לגעת באוכל. מה זה עושה, שאלה האשה והצביעה על אקדח לייזר באגף כלי העבודה בשזר. אוה, התרגש המוכרן, זה חותך מתכת, עץ, פלסטיק כמו חמאה! אפשר לנסות? אני כבר חוזרת, אמרה ויצאה והשאירה אותו פעור פה בעת שצפה בה נכנסת לבית הקפה ממול ויוצאת ממנו, מחזירה את אקדח הלייזר למקומו ומשאירה בידיו שטר של 100 שקלים. תודה, אמרה האשה וחזרה לבית הקפה ממול. היא התיישבה על הכסא, שהיה כעת נוח והכיל את ישבנה באופן מוצלח, לגמה מגלידת הוניל המפונפנת עם שבבי הצנובר הקלוי, התענגה על פאי התפוחים העסיסי. רק אם אפשר לחמם לי את הקפה, אמרה למלצר ההמום. והוא החזיר לה לשולחן קפה חדש במאג גדול עם עוגייה בצד.
איפה האפיקומן? האם מתחת לכריות הספה כמו שהיה בשנה שעברה? לא! האם מאחורי מסגרות התמונות על הקיר כמו שהיה לפני שנתיים? לא! איפה האפיקומן? אי אפשר לסיים את הסדר, הארוך, המייגע, בלי האפיקומן. השנה לא אחזיר את האפיקומן. השנה אחרי האוכל אלך לישון וזהו וכולם יתייאשו וזהו. תחבתי את האפיקומן, עטוף במפית הרקומה של פסח, לתוך ציפית של כרית ובין המצעים הריחניים בארון הגדול של סבתא. אין להם סיכוי! כולם מתרוצצים בבית ומחפשים. הופכים כריות שוב ושוב, מסירים את התמונות מהקירות, שולפים ספרים ומציצים בין החרכים. אפילו מתחת לשטיח חיפשו! אפילו בתנור! איפה האפיקומן! נו! סבתא מתחילה להתרגז, אבא כבר סיים לשטוף את הכלים של הארוחה והדודים שלי כבר הפכו את הבית כולו אבל לא את ארון המצעים הגדול ואני יודעת שאין להם סיכוי. איזו מתנה תרצי כדי להחזיר לנו את האפיקומן, שואל הדוד החמוד ומחייך. בשנה אחת ביקשתי טושים בריח פירות כמו שיש לטלי. בשנה אחרת ביקשתי דובי גדול. נו, איפה האפיקומן? נו, מה את רוצה תמורתו? קדימה, שנים עשר זוגות עיניים מאיצים בי לענות. אבל תבטיחו שאני אקבל! מבטיחים, מבטיחים, נו!
פוני. אני רוצה סוס פוני!
בסדר, תקבלי סוס פוני, הם אומרים ואני רצה לארון ומוציאה את הציפית, את המפית, את המחצית. הסדר ממשיך ואני נזכרת. את הטושים לא קיבלתי גם לא את הדובי הענק. אוף, אני עצובה. חלפה שמחת הפוני. תם סדר פסח כהלכתו. שום פוני לא יהיה פה.
לפני כמה ימים, היה פה שליח בשם גבריאל לקחת מכשיר לתיקון שמרתי את המספר שלו כי שלחתי לו מיקום, וכיבדתי אותו בענבים מהגפן שלי למחרת בבוקר הוא מצלצל אלי אני: הי גבריאל, הי, אני מקווה כי הכל בסדר עם השליחות השליח: כן כבר העברתי אותה אני מצלצל בעניין הספר שלך אני: (שותקת) השליח: ראיתי אותו אצל דודה שלי, דפדפתי והתלהבתי וכשראיתי את השם ושכתוב בגב הכריכה שאת גרה בחניתה הבנתי שזו את ואני רוצה גם ספר
יש לי משלוח אחר לישוב- אני יכול להגיע עכשיו לקנות ממך בטח, אני אומרת לו, וחושבת ששומעים את החיוך שלי נפרש מאוזן לאוזן.
ואפשר עוד מהענבים, הוא שואל כשאני מגישה לו מעטפה עם הספר. בטח, ואני עולה וקוטפת לו כמה אשכולות יפים שהתחילו להצטמק ועכשיו הם מתוקים יותר מתמיד.
הוא נוסע, מתודלק בענבי איזבלה צמוקים וספר סיפורים חדש ואני פונה אל הגפן בתודה ומנשנשת ממנה חופן מתקתק.
מלכודת דבש
דרומי הצלף, הכתום הזה שמעופף ליד הדנאית, אני אומרת לשתיים מהקבוצה ששואלות אותי. אני כמוהן, באתי למפגש חשיפה של ניטור פרפרים בעין אפק. ניטור פרפרים, אני מגלגלת את צמד המילים על הלשון והמוזיקה עריבה לאזני.
הנה דובי בנימיני, ואופיר, ורחלי שוורץ צחור שאני מכירה מסדנת האבקה במירון בשנת 2002 נראה לי. בחיי שהתאריכים מתחילים להתערבל מעט, אני לא זוכרת את הדרכתי באפק בין 1993 ל1996 או אחרי זה. מה זה משנה, מה כבר השתנה, ואנחנו הולכים בשעות החמות בשמש בעקבות פונדקאי פרפרים ופרפריהם. הנה שברק. ועל ידו היה כחליל השברק. אבל שמש, והפרפרים מעופפים מהר אז אני מצליחה לצלם רק את השברק. תאמינו לי שגם כחליל השברק היה.
הדנאיות ממש יפות, גדולות ושלמות. לזכר יש נקודה לבנה ברורה גם על הכנף הפנימית וגם החיצונית, מספר לי אופיר, כשאני מציקה בסטייל ומלקטת ממנו ידע כמו פרפר וצוף
אלו קשקשים שמפרישים פרומונים לנקבה, מוסיף אוםפיר, ואני מתלהבת שעכשיו אוכל להבחין בין זכרים לנקבות.
מלכודת דבש. להתנדב לספור פרפרים כל שבועיים כל החיים? אני באמת חושבת על זה
המחויבות קצת מרתיעה אותי. מה אתם אומרים?
גיוס
הבכורה מתגייסת בעוד שלושה ימים. דמיינתי חוטים של אור ואהבה, ברכה והגנה, מגוננים עליה וגם מאפשרים לה לפרוש כנפיים ולעוף, עד כמה שהצבא מאפשר לעוף מהקן. ליה אהובה שלי, בהצלחה. גיוס קל, שירות מספק, בחברה איכותית וכיפית עבורך. אוהבת מאוד, אמא.
בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט. האוטובוסים חדלו לגנוח במעלה רחוב פינסקי לתוך חדר השינה שלי, הזמזום המתמיד של רחוב פרויד נדם ברקע סלון בית הוריי. שמענו ציוץ ציפורים והעורבים היו עפים וצועקים מה קרה? מה קרההה? בצאת יום הכיפורים חזרו האוטובוסים לרוקן אגזוזים לתוך ביתי, חזר כביש פרויד להמהם מנועים לסלון הוריי ונשתתקו העורבים.
בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט. וכאן על הגבול, אין הבדל. רק ריח המנגלים נעדר מהאויר בחג הזה, וקולות הילדים על הכבישים שנעשים הומים, וקול השופר העולה כאדווה של תפילה בינות לקהל לבוש לבן ולילדים על הגלגלים בין השבילים והכבישים. צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה. עינבל
הבוקר הלכתי לשחות בבריכה. כשהגעתי אחרי 35 בריכות למנוחה קצרה, שמתי לב לאחד השחיינים, יובל, שאומר משהו על גור של זיקית למציל. התקרבתי. היה זה אבקוע זעיר בצבע ורוד. זיקית זעירה טובלת במי כלור. ביקשתי את הרשות של החבר שהציל את האבקוע ושטפתי את הזיקית בעדינות במי ברז. לנקות את מי הכלור.
אחרי שסיימנו מקצה צילומים והתרגשות בקיבוץ, העברתי את היצור הזעיר לשיח "עין התכלת " הלא הוא שיח עפרית הכף הנפוצה בכל קיבוץ.
אבקוע של זיקית עם הסוואה טובה לענפי עפרית הכף
היה זה בוקר משמח מאוד, יש משהו מרגש בהגנה ועזרה ליצור זעיר פראי ואמיתי. מאחלת לזיקית הקטנה חיים ארוכים מלאים מזון עשוי חרקים
שבת שלום!
נ.ב. תודה לרוני טמלר ואדם ויסמן, על העצות והעזרה בהרצת האתר ובאירגונו. מעריכה מאוד את הזמן וההשקעה.
דלת הכתה פתוחה, אור צהוב של קיץ מלבין את הנוף ואת השולחנות המבהיקים בירוק. הלב שלי פועם עד האוזניים, הגרון שלי יבש ואני מחפשת בעיני מקום לשבת. השולחנות בסוף כבר מלאים. עיני בוחנות את המקומות התפוסים. התלמידים נראים צעירים ורעננים, בני שבע עשרה שמונה עשרה גג. חריקת כסא מעבירה בי צמרמורת ואני מגלה לחרדתי שנותרו מקומות רק בשולחנות הקדמיים ביותר, אלו שבהם יושבים התלמידים הכי פחות מקובלים. אני מחבקת את הקלסר והקלמר שלי וצועדת למקומי בנחישות.
בשעה שמונה וחמש דקות נכנס הבוחן. הוא מתחיל מהסוף ומחלק לתלמידים מחברות בחינה ודפים. תחושת מחנק עזה לופתת את גרוני. מבחן? איזה מבחן? לא ידעתי!
אני שואלת את התלמידים שסביבי- רגע- איזה מבחן זה? כמה זוגות מבטים , מופתעים מביטים בי כאילו הרגע ראו אותי לראשונה. היסטוריה, בגרות, עולים מלמולים סביבי. ששש… נוזף הבוחן. לא לדבר! בגרות!
האצבעות שלי רועדות. העפרון נופל לי מהידיים, אני מביטה בידי בתמהון ומבחינה בהן. טבעת נישואים זהובה על הקמיצה, צמיד שקיבלתי מבתי על האמה. רגע אחד, אני קוראת בקול, נשמעת באזני כמו סבתא שושנה כשהיתה מקבלת פתאום זכרון חשוב. רגע אחד, אני חוזרת ואומרת. אני לא צריכה לעשות בגרות בהיסטוריה!
למה לא, תוהה הבוחן בקול, מביט בי בתמהון וסקרנות. את לא רוצה להצליח בחיים? לא תקבלי תעודת בגרות בלי בגרות בהיסטוריה, זה המבחן האחרון, מוסיפה נערה משמאלי.
אני צריכה? למה אני צריכה? אני מנסה להזכר, יש לי ערפל במוח והלב שלי פועם כמו מטורף. אני מנסה לדבר ולא מוצאת את הקול שלי. הבוחן סיים לחלק את הטפסים והמחברות ומודיע להתחיל.
אני מסתכלת על המבחן, ומתחילה מוכנית למלא את הפרטים שלי. תעודת זהות. כותבת אותה. תאריך. ראשון לספטמבר 2021. שם. שם משפחה. רגע אחד, אני נזכרת פתאום. ובהקלה קמה. אוספת את החפצים שלי ופונה לצאת מהכתה.
את בטוחה שאת לא צריכה את הבגרות האחרונה, שואל הבוחן. גל של זעה שוטף את עורפי. אני בטוחה? אני מסתכלת על חבריי לכתה, הם יפים, צעירים, ורעננים. בהצלחה לכולכם, אני אומרת לכתה והנערה שישבה לשמאלי עוצרת מכתיבתה ושואלת למה אני מוותרת. המבחן יחסית קל, היא מוסיפה. נכון, אני אומרת, המבחן לא קשה, ואין לי בעיה לכתוב אותו, אבל אני לא צריכה?
אבל למה לא? מרימים כל שאר התלמידים את עיניהם בתקווה. אולי גם הם לא צריכים. הבוחן נעמד וחוסם לי את הדרך. את חייבת לנסות, הוא אומר. את לא יכולה לוותר ככה בלי לנסות, ואני שומעת את הדחיפות בקולו. אם אצא, הוא יחשוב שזה כשלון אישי שלו כמורה. אבל אני לא צריכה, אני אומרת לאט ולא בטוחה שזה נכון, כבר יש לי בגרות!
זהו! יש לי בגרות! אני לא צריכה ללכת לבית ספר ולא צריכה להיבחן, אני נזכרת, נרגעת ומתעוררת במיטתי. שוב חלום לכבוד האחד בסםטמבר. אני חולמת אותם כבר כמעט ארבעים שנה. האם לעולם יישארו?
שיט, שכחתי את הנסיעה המתוכננת למרכז! מציצה לחדר של המתבגר ורואה שצרור המפתחות שלו נשכח על השולחן. אוי, איך הוא יכנס כשלא אהיה?
ממהרת ונוסעת לחטיבה העליונה. איפה הכתה שלו? האם זו הכתה? אני מציצה לכתתו, ובלוריתו הבהירה של בני תופסת את מבטי. אני נאנחת בהקלה. שכחתי לתת לך את המפתחות הביתה, ואני נוסעת היום לתל אביב. שלא תיתקע מחוץ לבית. הוא מתחיל כתה י"א הבוקר. הבן שלי מחייך במבוכה, אני מחליקה אליו את הצרור ויוצאת. אמא, חכי רגע, הוא קורא מאחורי. המסדרון ריק. תודה, קולו העמוק שהתבגר מתרכך באזניי. ליבי עולה על גדותיו, אני תופסת אותו בין זרועותיי לחיבוק. להפתעתי הוא משיב לי בחיבוק אמיץ ואז מצחקק במבוכה ונעלם בחזרה לכתה.
שנת לימודים טובה, אני קוראת אחריו. תודה, עונה לי מקהלת קולות מהכתה.
סבתא לימדה אותי כל הזמן, ערבבה את הידע בכף עץ עם סיפורי מדרש ואגדה, סיפורים מילדותה בצפת ובחיפה, מעגל חיי אישה, חיבורים של אהבה ועוצמה ורוך.
מאז שנולדתי ועד שבגרתי, סבתא טיפלה בי ולימדה אותי לטפל בה בחזרה. כיצד לרקוח לה חליטה מפרחי עוזרר כדי להוריד את לחץ הדם, כמה קוביות שוקולד לתת נגד שיעול ואיזה פרח מהגינה ימלא אותה שמחה.
התהליך הארוך והמרגש של יצירת הכריכה לספר הסתיים במלואו. כריכה קדמית ואחורית. ושדרת הספר, כלומר הנראות שלו כשהוא עומד בין ספרים אהובים נוספים על המדף. ברוכה את. ורימון. ואדמה. אדמה בית הוצאה לאור לחכמה נשית מתחדשת – נועה ברקת.
ברוכה את, כריכה קדמית
האיורים של צמחי המרפא שמופיעים בספר, הם איורים בוטאנים מדויקים שאני איירתי ויעל רון Yael Ron עיצבה ליצירת כריכת כליל השלמות הזו.
לפני הרבה הרבה שנים, כשאמא היתה סטודנטית צעירה בשנה אלף (לא שנת 1000 אלא השנה הראשונה, הנקראת גם שנה א') בטכניון, צייר המרצה משהו על הלוח. ושאל את הסטודנטים (300 בערך, אולמן כזה, למי שמכיר) מה זה?
ועשר ידיים ברחבי האולם הורמו באומץ (וכל שאר 290 הסטודנטים עצרו את נשימתם וחיכו).
המרצה, נדמה לי גיורא משהו, נתן לכמה ידיים לענות. אמא שלכם, אגב, גם היא הצביעה. אמא שלכם היתה אמיצה מאוד והתיישבה בשורה הראשונה.
בכל אופן, גיורא משהו העדיף קודם לתת לידיים הרחוקות לענות.
והתשובות שנשמעו היו מוזרות מאוד.
פונקציה.
כובע.
הר.
קישקוש.
רגע לפני שגיורא משהו הרים ידיים (זאת אומרת, בלשון יפה – ויתר) הוא נזכר ביד ההיא מקדימה, שהיתה שייכת לצעירה מתולתלת שישבה כמעט לבדה בשורה הראשונה. מימינה ישבה ש', לימים חברתה הטובה. משמאלה ישבה מ', שהיתה חברתה ממקודם. וככה הן כבשו את השורה הראשונה באומץ שלהן, וגם בגלל שהאמינו בעצמן וחשבו שבשורה הראשונה יקל עליהן להיות תלמידות מצויינות.
אז גיורא משהו, המרצה לחדו"א אחד, העביר מבט מתוסכל על פני אולם אולמן, מלא בבשר טרי שחושב שמצוייר כובע על הלוח. ואז נתן לאמא שלכם לדבר. והיא אמרה-
נחש בריח שבלע פיל.
והגיורא היה מאושר. והוא ביקש מאמא שלכם להוכיח.
אז היא ניגשה אל הלוח ולקחה את הגיר, כי פעם לפני הרבה שנים כתבו הכל בגיר, וזה גם חרק ועשה צמרמורות איומות ביחוד כשגיורא התעצבן או סתם נשבר לו (הגיר, הגיר) אבל זהעוד יקרה, זה עוד טרם קרה בשלב ההוא. בשלב ההוא היא פשוט ניגשה אל הלוח וציירה בתוך הנחש את הפיל, בדומה לנחש שבלע פיל בספר הנסיך הקטן שאנחנו מכירים היטב.
והגיורא היה ממש מרוצה ואמר לאמא שלכם- צדיק אחד בסדום. וכשהוא אמר את זה הוא התכוון- שאמא שלכם היתה היחידה מבין המצביעים (ואולי לא היחידה מתוך 300 התלמידים אבל מי שלא מצביע לא משפיע) שידעה את התשובה שהוא חיכה לה.
ואז הוא אמר לקהל ההמום- תקראו את הנסיך הקטן.
ועלתה תרעומת מהקהל. "זה לא היה ברפרנס! זה לא היה ברשימות! מה זה הדבר הזה?"
השיעור הסתיים, וכל מיני מצביעים התחילו להגיע אל הסטודנטים מקדימה ולשאול את זו שידעה- אבל מאיפה ידעת? ומה זה הנסיך הקטן?
סימני השאלה נותרו תלויים באוויר כשהיא הסתובבה אל הקהל שעקב אחריה ואמרה- היו שלום ותודה על הדגים. והלכה.
ימים לאחר מכן נשמעה במסדרון השאלה. איזה דגים?
וכך, ילדים, הסתיים השיעור הראשון שלי בחדוא 1 בטכניון, ואני ושאר הדולפינים הלכנו לבריכה המצוינת שם לשחות ולהרגע ממפגשים עם אנשים שחושבים שהם חכמים גדולים אבל לא קוראים ספרים. .
להפתעתי, מילא שהן טעימות לי להפליא, הנערה התלהבה (ואכלה עם נוטלה – להנמיך ציפיות)
אז ככה.
הנבטתי יומיים כוסמת ירוקה.
רגע רגע. לא לברוח. לא חומה. ירוקה. יש לה טעם אחר מהכוסאמ(ק)ת הרגילה החומה. אחר!
בסוף יצאו שורשונים קטנים.
מצאתי כמה מתכונים, שהכילו סודה לשתיה ושמן וכל מיני. בכל אופן אף אחד מהם לא שמרתי. רק קראתי והרהרתי והכוסמת לקחה את הזמן ונבטה לאט לאט.
הניסיון הראשון של העקשנית שלא הלכה לפתוח אינטרנט ולחפש מתכון אלא החליטה לחלטר לבד, הוציא מין עיסה אפויה למחצה שהחתול אכל בתאווה.
זה סימן טוב, כי מה שהחתול אוכל הוא ככל הנראה טעים. הם חתולים בררנים, אלו.
הניסיון השני התחיל עם מחבת כבדה חמה חמה, ללא שמן, ושלוליות בגודל כף מרק. על חום בינוני, חיכיתי מלא זמן עד שהופיעו בועיות כמו בפאנקייק. ואז הפכתי, ועדיין הן היו לחות ודביקות מבפנים. זה עוד לא היה מה שרציתי.
הניסיון השלישי היה אחרי שהעיסה (במרקם של עיסה לקרפ) שהתה שעה במקרר.
המחבת היתה כבדה וחמה, לא משומנת, והפעם מזגתי את התערובת עם מצקת קטנה וסובבתי את המחבת עד שהעיסה נמשחה על פני השטח כולו.
הנחתי לעניין, בעודו על הכיריים (חום 7, חשמליות) והתחלתי לטפל בכיור. שכחתי את הזמן, וככה הזמן, כששוכחים אותו, עובד אחרת. אבל עובד.
כשסיימתי להטעין למדיח את הכוסות (אני תמיד מתחילה עם הספלים והכוסות. יש אורחים, והכיור מתמלא כוסות בכלום זמן), הצצתי אל המחבת החמה. השוליים של הטורטיה המיועדת התרוממו. בועות זעירות כיסו את השטח כולו, והצבע המבריק והלח נעלם. במרית, הפכתי את הטורטיה. הנחתי לה וחזרתי לכלים.
אספתי את הקעריות והקערות וסידרתי אותן במקומן. הצצתי שוב לטורטיה. היא נראתה מוכנה. הפכתי אותה לצלחת. טעמתי מהשוליים הפריכים והתרגשתי. כזאת! בדיוק כזאת רציתי!
אז יצקתי עוד מצקת למחבת, משחתי אותה בניענוע עדין ומהיר על כל השטח וחזרתי לכיור.
בסוף, לקח לי בערך שעה של ניקיונות – וכעשרים טורטיות. מכוסמת.
הקפאתי 15. שתיים הלכו עם נוטלה והנערה. שתיים עם אבוקדו וירקות. אחת במקרר, סגורה, למחר.
אז לסיכום:
כוס כוסמת ירוקה. להנביט יומיים. יוצאת כמות של כ3 כוסות.
להכניס לבלנדר עם כוס מים (או יותר לפי הצורך) ולטחון לעיסה במרקם של תערובת לקרפים.
להכניס לכלי ולשכוח לשעה במקרר.
ואז לאפות על מחבת כבדה וחמה ללא שמן
בתיאבון!
לאפה/טורטיה/ "חביתה" של חלבון מן הצומח, שיכולה לשמש במעטפת נטולת גלוטן, טבעונית, פליאו וכו.
חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור
צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.
נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.
יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.
בטח, מאשרת אמא שלה.
הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב
תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.
בפעם הראשונה שראיתי גבר לא נימול, התבוננתי באיבר בהפתעה, ואז צחקקתי קצת,
ואז קראתי לחברתי רותי ושתינו בחנו ביחד את העניין,
וזה היה מעניין מאוד.
אחרי כמה דקות של חקר והתבוננות וצחקוקים,
הצטרפה אלינו אשה מבוגרת.
ראשית היא התבוננה בנו בשקט.
אחר כך היא נעצה בנו מבטים כועסים.
ולבסוף ניגשה וזעפה והניעה את ראשה לשלילה.
לבחור, אגב, לא נראה שהפריעה כל תשומת הלב.
אחרי הכל כמה יחס מקבלת הרפליקה של "דוד" במוזיאון לאמנות בסנט פטרסבורג?
כשהייתי ילדה, הרבה לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אספתי גלויות של מקומות יפים בנכר.
סבא וסבתא שלי תמיד שלחו לי גלויות מכל עיר וכפר שהיו בהם בחו"ל.
היו לי גלויות מקנדה, שוויץ, אמריקה ועוד.
לרוב הגיעו הגלויות לפני שהם חזרו, אבל עם השנים התהפך הסדר וקודם הם חזרו ואחר כך הגיעה הגלויה.
שלום לענבל נכדתנו האהובה,
אנחנו מבלים באלפים.
נשיקות ודש להורים
סבתא וסבא.
עם הכתב היפה של סבתא, עם השם שלי בנמען, ועם נוף מרגש של חוצלארץ. הר מושלג, בקתת עץ קטנה, עצים וריח של חו"ל.
תמיד ביחד עם הגלויה היה מגיע איזה ניחוח של מקום אחר. אויר קר, מבושם בחוצלארץ.
גם אם הגלויה הגיעה אחרי שהם כבר חזרו היה הריגוש אותו ריגוש. אפילו יותר. ככה הייתי מצלצלת מיד לסבתא וסבא בשיחה מקומית (שיחת חוץ לארץ היתה יקרה ומותרת רק בימי הולדת) ומודה על הגלויה.
החברות שלי הכירו את אוסף הגלויות שלי.
היינו יושבות יחד וחולמות.
על אלפים מושלגים, על בקתות מעוטרות גרניום, על אגמים קנדיים עם השתקפויות של עצים תמירים.
אנשים סמוקי לחיים, וריח. ריח של חוצלארץ.
בחופש בין כתה יא ליב, נסעה חברתי הטובה אודליה להולנד.
והבטיחה לי גלויה. לאוסף.
אודליה חזרה כבר ואמרה ששלחה לי משם גלויה.
בקוצר רוח חיכיתי לגלויה מהולנד. השתוקקתי לראות מה יפה ההולנד הזו.
דימיינתי את הגלויה.
האם יהיו בה שדות של צבעונים רו צבעוני בודד על רקע תחנת רוח?
האם תחוג בה נערה לבושה בתלבושת מסורתית, וקבקבי עץ לרגליה?
האם תיהיה שם תעלה ולאורכה תחנות רוח המשתקפות במים?
חכי, חייכה חברתי הטובה.
חודש אחרי תחילת הלימודים הגיעה הגלויה.
קודם הסתכלתי על הצד הכתוב. כי ככה מתחילים. שומרים את הנוף לסוף.
עינבל חברתי האהובה,
אני מבלה עם המשפחה בהולנד.
חיפשתי לך גלויה מיוחדת ומצאתי.
מקווה שתאהבי אותה.
נתראה בארץ.
לא הצצתי בצד השני. חיכיתי קצת. הרי חיכיתי חודשיים לגלויה.
בינתיים פתחתי את אלבום הגלויות שלי.
ואז, נכנעתי לסקרנות והפכתי את הגלויה מהולנד לצד המצולם.
שם היתה הכותרת המתארת את התמונה. הולנד ביי נייט.
הולנד בלילה.
מלבן שחור קידם את פניי, וכל מה שדמיינתי שיהיה שם, קבור תחתיו.
היא קופי סבתא שושנה.
כשהייתי קטנה, סבתא דיברה על מלכת אנגליה הרבה.
היא לימדה אותי לשתות תה ולאחוז נכון את הספל. היא אמרה
"אם תוזמני לתה אצל המלכה, תדעי איך להתנהג".
היא לימדה אותי את הסידור הנכון של הסכו"ם ואיך ללגום נכון מרק ובנימוס. היא אמרה:
"אם תאכלי עם המלכה ככה זה יהיה מנומס".
אפילו עוף. עוף סבתא אמרה שצריך לאכול ביד ולא בסכין ומזלג. ככה אוכלים בבית המלוכה.
אנחנו מאותו שנתון, סבתא אמרה על אליזבת.
וכל פעם שהיו תמונות עם המלכה ראיתי שהן באמת ממש דומות.
סבתא שושנה ומלכת אנגליה.
תמיד ידעתי שיום אחד סבתא ואני נבקר את אליזבת. חברה שלה. שם, בלונדון.
אז כשהיינו באנגליה בחודש נובמבר האחרון, ומלכת אנגליה לא הזמינה אותי לתה, והתלוננתי על כך לאיש שלי,
ממש הופתעתי כשהוא ציין את הברור מכל.
אין סיכוי שבעולם שמישהי כמוני, הנכדה של שושנה, שדיברה על המלכה כאילו היו חברות ילדות, תשב לתה עם המלכה.
אבל כשאני רואה את המלכה אני מתמלאת אהבה. אני מיד חוזרת לתה אצל סבתא, לארון הבגדים של סבתא.
שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.
מצאתי אוצר, אוצר שכתבתי לפני כעשור. הנה כמה פנינים משם
אחרי הצהריים אמבולנס מסתובב ברחובות מודיע על התרמת דם במתנ"ס. הבן מתלהב- אמבולנס מדבר! ממש כמו המכוניות שלי! אני מנסה להסביר על הכרוז אבל הוא לא מוותר על העונג- הוא ראה אמבולנס מדבר. ועכשיו חייבים ללכת למתנס כי האמבולנס ביקש ממנו אישית!
אז נסענו למתנ"ס לפני החוג של אחותו. היתה שם אחות חביבה ושתי תורמות מתוקות ועמדנו שם כמה זמן בעוד הילד מברר אם הן באו לתת דם בצינורות לאמבולנס המדבר. אחותו לא אהבה את הסיטואציה, ניסתה למצוא מרצפת להעלם תחתה. אותו נורא ריגשו הצינורות והמחטים והשקיות עם הדם. אותה לא. אני לא יכולה לתרום כרגע אז לא יכולתי להדגים… אבא שלהם תרם שם אח"כ. והבן המשיך להתרגש מהאמבולנס המדבר
חתכתי ליבות תפוח בשביל להכין חומץ תפוחים. פתאום ראיתי את הכוכב המחומש שיוצרים הזרעים.
הלכתי להראות לילדים. בסדר, לא התרגשו כמוני.
אפשר לעשות מזה חותמת, אמרתי ושניהם נדלקו- תראי!
יצאנו החוצה, שמונה לפנות בוקר, בחוץ קר.
התיישבנו על רצפת המרפסת הקדמית, הבאתי דפים וגואש ומכחולים.
יצרתי הדפס מליבת התפוח ויצאנו לנסות עוד דברים.
הבן לקח ענף. כרגיל. וניסה…זה לא מוצלח כל כך.
הבת לקחה עלה וצבעה אותו בנדיבות בגואש. יצאה שלולית ורודה זרחנית. ביחד חיפשנו את הדרך להראות את נימי העלה או את צורת העלה הכי יפה.
ישובים שלושתינו על רצפה קרה מסביבנו ניירות מוכתמים, עלים וכל מיני דברים.
גילתה שכשיש ממש מעט צבע גואש על העלה, וכאשר הצד ה"לא יפה" של העלה הוא הנצבע- יוצאת חותמת ממש יפה.
קוראים לטכניקה הזו "הדפס" אני מסבירה לה. וזה הדפס הפוך- ואני מדגימה- את העלה לא צובעים, אך מחליקים צבע מסביב לשוליים. כשמרימים בזהירות- דגם העלה נשאר לבן וכל השאר צבוע.
מנסים כל מיני עלים, היא מבחינה שיש עלים שיוצאים יפה יותר בהדפס הפוך. אלו נקראים עלים משוננים. והעלים הללו- שהקצה שלהם חלק ותמים- זה נקרא עלה תמים.
מעלה תמים יפה לעשות הדפס עורקי עלים. מנסים בכל מיני גוונים, ואנחנו ביחד עושות דף מלא הדפסים שונים בגוונים סתוויים.
הבן מתענג על משיחות מכחול על דפים וקצת על הפיג'מה.
אני נזכרת בשיטת הדפס נוספת- מביאה צבע שעווה ואנחנו מתוות את צורתו שמתחת לדף.
אחר כך הולכים לטיול לספריה. בספריה הבן צובע עם טושים צביעה של דורה (הספרנית מקפידה על דפי עבודה וצביעה וטושים נפלאים וזמינים) בלי לצאת מהקווים. ככה בשקט, התיישב לו וצבע בשלווה. בן שלוש וחודשיים. מדהים.
בדרך חזרה מתחילה היא באופן טבעי למיין את העלים על צמחים-
הדס- תמים. ורדים- משוננים. אמא מה זה- זה היביסקוס סיני- היביסקוס- משונן. יסמין- תמים. וככה- כל הדרך הביתה. כל העלים בדרך נחלקו לשניים. היו שזכו לתואר נוסף- זה יפה במיוחד, את זה אני אוהבת כי הוא עדין כזה וכן הלאה.
שקית בתוך שקית בתוך שקית בתוך קופסת פלסטיק מתחת לשקית הבד עם 6 קילוגרם קמח הרדוף ללחם שלי. מטבח שהוא גם חדר היצירה של האוכל וגם חדר היצירה לילדים וגם הכול. מרכז הבית, מרכז החיים.
בתוך השקית האחרונה מסתתר גוש חימר שמחכה שם בערך שנה, אולי יותר. מעליו כמה שקיות שלא היו בתוך 3 שכבות והתייבשו. אני מתחילה מהסוף, מספרת לילדים שהיום נעשה יצירה מסוג שונה. היום ניצור נר שמן מחימר ובסוף החנוכה נפורר אותו, נרטיב אותו ונכין ממנו חימר בחזרה.
העיניים של הילדה נוצצות. אפשר עכשיו למחזר, אמא?
בטח שכן. זהו תהליך שאפשר להתחיל עכשיו. נצא החוצה, קחו איתכם את הגושים של החימר שהתייבש והתקשה.
בחוץ, אנחנו מנסים לפרק את הגושים לאבק. לא ממש הולך. משליכים אותם בכל הכוח והם מקפצים בגמישות מפתיעה ולא נשברים. טוב, נמחזר אותם ככה.
לוקחת דלי גינה ריק, מכניסים לתוכו את הגושים היבשים, הילד מוזג מעט מים מבקבוק וכולנו מניחים את הדלי בתוך בית הפלסטיק כדי שהגשם הצפוי לא ימלא מדי את הדלי.
זהו. תם פרק ראשון במיחזור החימר. בפרק השני נוסיף לדלי את התוצרים היבשים מהחג. בפרק השלישי נדרוך על התערובת ברגליים יחפות עד שתיהיה דיסה. בפרק הרביעי נמזוג את הדיסה לתוך סדין ישן שירפד ארגז פלסטיק ריק ונשאיר אותו לנוח עד שהמים יתאדו והדיסה תהפוך לצמיגה יותר. לבסוף נבנה גושים ונניח בשמש כדי שזה יתייבש ואחרי כמה ימים נלוש הכל בחזרה לגוש חימר רך ומענג. שלל הפרקים ימשכו, כמו שאני מכירה אותנו, לפחות חודשיים. אז מה.
חוזרים פנימה, אנחנו מכינים חוט לחיתוך חימר (הגדולה מביאה 2 חרוזי קרמיקה שהכינה ואנו קושרים לחוט דייגים) ופורסים כמה פרוסות נאות.
לשים, הילד לש גוש בגודל כפות ידיו. הילדה לשה גוש קצת יותר גדול ואמא לשה את מה שנשאר עד שהחומר רך ומזמין.
היום נר ראשון של חנוכה, אמא אומרת והילדים קופצים בשמחה. מה נכין? נכין חנוכיה? מציע הילד. נכין קישוטים, מציעה הילדה.
נכין מה שנרצה, אומרת אמא אבל קודם אני רוצה שנכין נרות שמן. ובהם נדליק נר ראשון של חנוכה- עם שמן זית ופתיל- רוצים?
כן! כן! כן!
ראינו נרות שמן במוזיאון של ציפורי- זוכרים?
איזו צורה היתה להם?
ילד: קערה קטנה-קטנה.
ילדה: עם מין מקום כזה בצד בשביל הפתיל.
אמא- אני נותנת עכשיו לכל אחד כדור חימר. בואו נכין נר שמן. צריך שלא יהיו חורים בקערית הזו, ואפשר לעשות מקום לפתיל.
שקט, כולנו עובדים. ישובים על רצפת המטבח. הילד יוצר קערה מפיתה. הילדה בונה נר מנחשי חימר. אמא עובדת בשיטה הבסיסית של שקע בכדור והרחבתו לנר.
מחליקים את התחתית באצבעות מלטפות. הנרות מוכנים.
רוצים לנסות?
כן! כן!
הולכת להביא פתיל. מביאה חתיכות של צמר 100% טבעי שפיתלתי לפתיל. מוזגים מעט שמן, פתיל. אש. פייכככככססס איזו צחנה! נשרף. לא מצליח.
אוף, מתרגזת הילדה. זה לא מצליח לנו! זה לא עובד!
רגע, אולי הפתיל שלנו לא טוב? מה דעתך שננסה פתיל של נר אמיתי?
יש שתי חבילות נרות חנוכה. האחת לחנוכה והשניה ליצירה. מפרקים נר, הילד שובר לחתיכות ויחד מחלצים פתיל ארוך. עכשיו הפתיל בתוך השמן שבתוך כלי נר החימר של הילדה. ניסוי שני- מדליקים. כבה. לא מתייאשת. שוב. ושוב. ופתאום- תופס. נדלק. היתה שם אולי חצי כפית שמן זית ופתיל באורך 2 ס"מ. דלק חצי שעה.
אוה! אומרת הילדה. אלוהים עשה לנו נס נר השמן! חצי כפית שמן דלקה המון המון זמן! אלוהים באמת עושה ניסים על נרות בחנוכה!
גם שלי! גם שלי! דורש הילד. מדליקים גם את שלו, קערה שטוחה עם דפנות מוגבהות בצורת כף ידו הקטנה. הפתיל והשמן דולק דקה בערך ונגמר (זה בטח תלוי במבנה של הנר, אני חושבת ולא אומרת כלום). עכשיו אנחנו ממקמים נרות חנוכה בשני נרות החימר וברכים הדלקת נרות אמיתית לחנוכה. אור בפנים, אור בבית. חג שמח!
עם נר מחבילת היצירה ממשיכים לשחק ולבדוק-
מה קורה כשמטפטפים שעוות נרות לתוך קערית מים?
מה קורה כשמצמידים שעווה שנמסה לדף נייר?
מה קורה אם מרטיבים את הפתיל ואז מדליקים אותו?
האם נר צף או שוקע?
האם נר דולק יכול להשאר דולק בעודו צף בקערת המים?
מה קורה לקיסם עץ כשהוא נשרף? מה קורה לחומר הקשה של העץ- למה זה הופך?
ואם שורפים ענף של בזיליקום (היה) יבש – מה קורה? ואיזה ריח זה עושה?
איזה ריח יש לאפר של בצל ירוק יבש (היה)?
איך "חונקים" אש?
איך מכבים נר עם כוס?
מה קורה כשנושפים על ענף בזיליקום בוער? האם האש מתחזקת או נחלשת?
איזה ריח יש לאפשר שנשאר על הכוס מכיבוי הנר?
באיזשהו שלב הגדולה איבדה עיניין בשאלות ובניסויים והלכה לבדוק מה קורה כששוזרים פתילי צמר אורגני 100% טבעי בתוך יצירות מחימר (יהיה מעניין במיחזור שלו זה בטוח) והילד נשאר להתלהב מהאש. צילמתי תמונה או שתיים למזכרת ומיהרתי לכתוב לפני שאשכח.
חג חנוכה שמח!
אביב בת התשע, שלומדת בכתה ג', אוהבת לקרוא, כותבת יומן והיא ילדה חכמה ורגישה.
לידה בכתה יושב אוהד פרידמן, שרוכב על חד אופן ומתנהג כאילו הוא יודע הכל באופן מעצבן ביותר.
אחיה עמרי בן ה16, מזמין משהו בלתי נראה להכנס הביתה. אביב לא רואה אף אחד לידו, ובדיוק כשהיא מדמיינת רוח רפאים, משהו מתחכך בה.
חרדה גדולה אוחזת בה, וגם ביצור האפור שחומק ומסתתר במטבח.
כשאביב מגלה שמדובר בחתול, היא מחכה שכבר יחזירו אותו, יתנו אותו, לא משנה, העיקר שיצא מהבית.
לצערה הרב, החתול נשאר, וזו בעצם חתולה, שזוכה לשם "ג'ורג'י".
אביב מנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את הוריה ואחיה להפטר מהחתולה, אבל הם מצידם מתעקשים שהיא תתרגל. "אביב לא הצליחה להבין איך יכול להיות שכל הילדים בכתה שלה רוצים חתול או כלב, אבל ההורים אף פעם לא מרשים להם, ודוקא אצלה לא רק שמרשים- אפילו לא שואלים אותה אם היא בכלל רוצה חתולה, ומכריחים אותה לחיות איתה!" ( עמוד 20).
שום דבר לא עוזר. החתולה הזו נוגעת בה, הפרווה שלה מעצבנת אותה, העיניים הצהובות מפחידות אותה. אביב לא אוהבת חיות. ולא אוהבת איך שדחפו לה חיה למשפחה, ואבא כבר לא צוחק מהבדיחות של אביב, ואת כל תשומת הלב מקבלת החתולה הזאת. במקום אביב. מעצבן.
אבל בשביל לקבל יחס טוב מהוריה, אביב מחליטה להעמיד פנים שהיא חברה של החתולה. היא כותבת ביומן, הקטעים של היומן הם באיור של אילנה זפרן, נראים באמת כמו דף מחברת עם ציורים של ילדה. נהדר.
"איך להתנהג כדי שלא יחשבו שאני מוזרה:
1. ללטף אותה ולחייך תוך כדי- אפילו אם זה עושה לי צמרמורת"
2. לזרק לה כדורי צמר וכדורים בכלל, אפילו אם זה מטופש
3. לקרוא לה בשמות חמודים- אפילו אם זה מגעיל אותי בלב! “(עמוד 32).
כמה כבר יהיה קשה להעמיד פנים?
היא מלטפת אותה, אבל בלב מחכה שזה יגמר. היא מעמידה פנים שהיא אוהבת אותה, ובני המשפחה מאמינים לה ושמחים.
אבל אוהד פרידמן, שאתה בכיתה וגר בשכונה, לא מאמין. הוא מזהה שהיא מפחדת מהחתולה שלה, ושהיא בורחת ממנה כל יום כשהיא עולה להסעה לבית הספר. הם מתווכחים, ואז הוא מאתגר אותה- לחבק את החתולה שלה.
אין ברירה, אביב לובשת סוודר (למרות שחם), וכפפות (למרות שלא קר בכלל, בשביל שלא תצטרך לגעת בפרווה ולהרגיש שהיא מגעילה), ויורדת עם ג'ורג'י למטה.
אחרי שהיא מחבקת אותה (במאמץ אדיר) בשביל להוכיח לילד הזה שהיא דווקא כן אוהבת את החתולה שלה, הוא מבקש ממנה לתת לחתולה נשיקה.
מחושים של עכביש בתוך האף שלה. כך מתוארת בספר החוויה הנוראית של אביב כשהיא מנשקת את החתולה, רק בשביל להוכיח שהיא אוהבת אותה.
קשה לי עם סיטואציה שילדה נאלצת להוכיח אהבה, לא משנה למי, בעזרת נשיקה. אני מקווה לחנך את הילדים שלי, בכלל לא לשתף פעולה עם הוכחות כאלו, להיות נאמנים לעצמם ולהגיד לא אם לא מתאים להם לנשק. אבל נחזור לספר.
הנשיקה הזו הרגישה כמו מחושים של עכביש (אין מחושים לעכביש, אבל זה הדימיון של אביב והוא עושה מה שהוא רוצה, מפחיד ומזוויע ככל שתרצה) בתוך האף שלה. ואביב נבהלה עד מוות וצרחה. וברחה לחדר, ונכנסה מתחת למיטה, וכולה בוכה ורועדת שם מתחת למיטה, ברגעים האומללים והמפחידים ביותר הללו, שם מתרחש הנס.
לידה, רוטטת מפחד, חתולה קטנה, ג'ורג'י. שם בדיוק אביב נוגעת בה בלי כפפות, מרגיעה אותה ומגלה שהיא מפוחדת יותר ממנה אפילו.
אחר כך הן נהיות חברות טובות, בלי עוד העמדת פנים. ג'ורג'י, כדרכן של חתולות, מעדיפה לישון עם הצעירה של המשפחה, ויש תחושה כללית שהנה סוף טוב והכל טוב, אלא שעוד לא מלאה מחצית לספר, וג'ורג'י נעלמה.
אני יודעת שאני תמימה, גם בגילי, 41, אני מצפה לסוף טוב. במיוחד עם נשארו כמאה עמודים עד סופו של הספר.
יש לנו ניסיון, אצלנו במשפחה, עם חתולים שנעלמים.
כשמוהוק היה בן כשנה, נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.
חזרנו הביתה, ורק גארפילד בבית. עומד על המעקה במרפסת ומסתכל למטה. ישר הבנתי. גארפילד רומז, שמוהוק נפל למטה.
מוהוק , 31/12/12 בסוף ימיו, בגיל 18.
חיפשנו אותו למטה, קראנו לו שוב ושוב. לרגע היה נדמה שראינו חתול לבן דומה לו באחת החצרות, אבל כשהתקרבנו גילינו שזו חתולה בכלל. הוא לא בא. הוא בטח היה מבועת, חתול צעיר ברחוב רועש בלב העיר.
הלכנו לישון בלב כבד מאוד. בלילה חזר אלי אותו החלום שוב ושוב. מוהוק בתוך שיח, עיניו פעורות לעיגולים כעיני ינשוף, והוא קופא ורועד. “בואי אלי" הוא אמר לי בחלום. “בואי אלי, אני מפחד".
קמתי אליו, בפיג'מה הדקה שלי, והחבר שלי בעקבותי, מתפלא עלי. יוצאת לחדר המדרגות בבית המשותף, ופיג'מה אפסית לגופי, מדברת במילים קצרות, חצי חולמת חצי ערה. "לאן את הולכת”, שואל החבר שלי.
"לקחת את מוהוק. מצאתי אותו.” אני עונה מתוך שינה.
יורדת במדרגות, נדחפת לתוך השיח הקוצני שבחצר המשותפת. עורי נקרע, פני נשרטות, בעיניים עצומות למחצה אני נכנסת פנימה לתוכו, מושיטה ידיים, מגששת בין הקוצים והעלים היבשים, לא מרגישה כלום, זאת אומרת מרגישה רק עלים יבשים וקוצים. לא פרווה רכה.
צאי משם, אומר החבר. רגע, אני אומרת, אני צריכה למצוא את מוהוק. ואני נכנסת עוד יותר עמוק, עיוורת מדחיסות העלים, מהחושך של הלילה, והידיים שלי ממשיכות, ואני קוראת בשקט- “בוא מוהוק, בוא חתול שלי, בוא אלי". ולפתע, פעיה קטנה. הוא היה חתול לבן כמו כבשה והוא ילל מעט מאוד ובעיקר פעה. ואני לא יודעת אם זה הדימיון שלי שהשמיע לי את הפעיה, אבל בכוחות מחודשים אני מגששת עם הידיים רחוק יותר ככול שהשיח מאפשר לי, ומרגישה פתאום פרווה רכה, ויודעת שהיא לבנה, ויודעת שזה מוהוק שלי.
משכתי אותו בקושי רב מהשיח, לקחתי אותו הביתה. ובאותו לילה קרו שני דברים. מצאתי את מוהוק, והחבר שלי למד להאמין לחלומות שלי.
מוהוק, 2009, כפר תבור
היו עוד כמה אירועים כאלו, בהם החתולים שלנו נפלו למטה, ניסו לצוד יונה ועפו בעצמם לחצר המשותפת, נעלמו לנו לכמה שעות או יותר. ותמיד הגיע חלום בלילה, ותמיד אחר כך נמצא החתול החסר.
בגלל זה, כשג'ורג'י נעלמה, ידעתי שימצאו אותה. כי ככה זה עם חתולים. הם נמצאים ומחכים שימצאו אותם. מניסיון.
אז קראתי מהר מהר את החיפושים של ג'ורג'י, ואת המכתבים הנהדרים שאביב כתבה לג'ורג'י, ואיך שאוהד פרידמן עזר לצייר אותה בשביל המודעה.
אמרתי בליבי לאביב- תעברו בחצרות, תקראו לה, היא הרי מסתובבת שם, היא תבוא אליכם.
אבל ג'ורג'י לא באה. ועברו חודשים. הייתי שבורת לב, כי ג'ורג'י ואביב נכנסו לי חזק ללב.
ויום אחד הם הלכו, כל המשפחה, כדי לאמץ כלב, ובדרך אביב הבחינה בזנב אפור שהיא מכירה היטב, ואחרי מרדף מותח מאוד נתפסה החתולה האפורה על גג המכולת, והובאה אחר כבוד הביתה.
חצי שנה? חצי שנה חתולת רחוב? וכמה היא השתנתה! וכמה אמיצה היא נהייתה, כבר לא קופצת מכל רעש, ומפילה אינספור דברים בבית, ואין לה סבלנות להקשיב לאביב ולהתפנק כמו פעם…
אבל אז מגיעה נקודת מפנה בסיפור. הפתעה. אמרתי כבר שאני תמימה. ושאני רוצה סוף טוב. וסוף טוב זה ג'ורג'י ואביב נרדמות יחד מתחת לשמיכה בחורף.
אשאיר לכם לגלות את נקודת המפנה ואת דעתכם עליה.
השפה עשירה וקולחת, הציורים הם חלק מהסיפור ומוסיפים הרבה הומור לעלילה, ניכר שהסופרת והמאיירת עבדו ביחד ויצרו יצירה נפלאה יחדיו.
אני ממליצה על הספר לכל גיל, לכל מי שאוהב חתולים. לילדים בגילי ולילדים בגיל של בני, אדם, שקרא את הספר גם הוא בהנאה רבה.
ציף (החתולה בת ה16 שלי) ואני, קראנו בספר כשציף מכורבלת עלי, והיו קטעים שהקראתי לציף והיא גירגרה בתגובה, כי חתולים מרגישים כשמשהו נכתב באהבה וכזה הוא הספר הזה. ספר שנכתב באהבה.
תודה רבה, עינבל ויסמן 12/2016
גם אדם(11) בני קרא, והנה מה שהוא כתב.
ג'ורג'י מאת דקלה קידר, ציורים אילנה זפרן
בסיפור ג'ורג'י, מסופר על ילדה בשם אביב ששנאה חתולים ויום אחד אחיה הביא לביתם חתולה.
בני המשפחה שמחו ופינקו את החתולה אך לא הבינו שאביב סבלה.
בני המשפחה קראו לחתולה ג'ורג'י מכיון שברחוב המלך ג'ורג', עמרי האח הבכור, מצא אותה.
לקח זמן (אני לא אספר לכם איך זה קרה) אבל בסופו של דבר ג'ורג'י ואביב נעשו החברות הכי טובות.
נהנתי מאוד מהסיפור, השפה נעימה לקריאה, הסיפור עצמו מרגש ויפה, הספר מאוד קריא, הציורים מקסימים ורואים שמי שציירה אותם אוהבת ומכירה חתולים ממש טוב. אבל היתי שמח אם היה סוף יותר טוב.
לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.
וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!
עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!
פריחה:
ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?
שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!
כשהייתי בת עשרים, מיד אחרי הצבא, לא יצאתי לטיול ארוך במזרח.
עד היום, המזרח המלוכלך לא מושך אותי.
סיפורי העוני והג'יפה ברחובות, שסיפרו החוזרים, פשוט הרתיעו אותי.
אני רציתי- אירופה. רציתי אירופה בטיול עם סבתא וסבא. רציתי צ'כיה.
וכך היה.
ובאחד המקומות שהיינו בהם, טיילנו סבתא פרידה ואני בין החצרות הנחמדות, ולפתע הגיעו מולי שלושה אווזים. גדולים. בהירים, תוקפנים.
הם שירבבו מקורם, והשמיעו קול מאיים. אילו היו כלבים הייתי אומרת שחשפו מולי שיניים. אך הם היו אווזים.
אחוזת בהלה קראתי לעבר סבתא שלי- מה עושים?
סבתא אמרה, תתנהגי כאילו הם כלבים.
אז כך עשיתי.
נזפתי בהם בטון ששמור לכלבים-
מה זה? מיד למקום.
בעברית, בטח בעברית. לא ידעתי להגיד את זה בצ'כית. חוץ מזה אווזים וכלבים וחתולים מבינים עברית. זו שפת הקודש! מה, לא?
בכול מקרה, האווזים בצ'כיה הבינו יפה מאוד למה התכוונתי.
הם סתמו את המקור המאיים (ואילו היו כלבים היו מכניסים זנב בין הרגליים) ופנו הצידה, מעמידים פנים שהם חייבים ממש עכשיו לנקות את נוצותיהם.
עברו כמה שנים. בשבת האחרונה ביקרתי במקום בו היו שלושה אווזים, שהתנהלו גם הם ככלבי השמירה.
כשהתקרבתי הם שעטו אלי בהבעה מאיימת-
אבל את השיעור מסבתא פרידה לא שכחתי.
"מה זה? נזפתי בהם. "
"מיד למקום. תתביישו!"
אז הם התביישו, והלכו הצידה להסתודד כאילו לא קרה כלום
והקפידו לא ליצור עימי קשר עין. כמו שנאמר, עם כבוד.
אחרי כמה דקות חזרתי לשם שוב, ואיך שהם הבחינו בי הם הורידו ראש והפנו מבט. לאווזים יש זכרון טוב. הם שומרים מצויינים. מי שמפחד וחושש- בורח. ככה גם כלבים.
הגיע אחד האנשים מהחווה, וראה את האווזים מתעלמים ממני בהפגנתיות (הייתי שם בסיור, והתרחקתי מהקבוצה בשביל לצלם). מוזר, אמר האיש הנחמד. אפילו אני קצת מפחד מהם.
ניסיתי לספר לו על אילוף אווזים אבל הוא נאלץ ללכת, וכך נשארתי עם הסיפור ועם האווזים. אז הרווחתם סיפור.
דש חמה מיוחדת למיתר ואלעד. הסיפור הזה במיוחד בשבילכם.
חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.
הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.
בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-
כלב קוקר ספנייל מבטון
איגואנה ירוקה מגבס
חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.
אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.
גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.
הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"
-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."
האיש הלך.
אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.
קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.
אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.
בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!
עכשיו…
מה עושים?
אם היא תישאר שם היא תמות!
ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?
ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.
ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.
בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.
הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:
"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"
הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.
אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.
בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.
אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.
ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.
זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.
לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.
הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-
"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"
ואמר גם
"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".
לקח אותה, ונסע.
נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.
אז ככה.
יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.
התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.
זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.
לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.
הצטמררתי כשדמיינתי אותך מחבקתותה במעלית,,,
בררררררר
את מדהימה
הסוף אמנם עצוב אבל נתת לה עוד יומיים של חסד
אני מתכננת [מתישהו] ביקור בחיפה
אוסיף גם את המקום של יושי לביקור מסקרנים אותי הפסלים.
שבוע טוב!
זהו סיפור אהבה לנשים וגברים, סיפור אהבה עם חיים מפורטים, עם הרבה תיאורים עסיסיים ויפים, כאלו שלא משאירים תחושת מבוכה אלא מעלים בי חיוך ושמחה.
יערה כוכבי, מעצבת פנים מצליחה, בת 40 ונשואה באהבה למנתח פלסטי מצליח, מובילה את עצמה לרומן עם גבר צעיר בן 25. הספר, הכתוב בגוף שני, מתאר את חייה בצורה הכנה ביותר, הנפלאה ביותר והשגרתית ביותר.
"שניהם הופתעו כשנשמע הצלצול וערימות של ילדים בחולצות בשלל צבעי הקשת החלו להשפך מתוך הבניין כאילו נפתחה שקית ענקית של אם אנד אם".
התיאור הזה הזכיר לי את הפעם שטיילתי עם כיתת ילדים במעין של פקיעין, והם התפזרו כמו גולות בתוך הכפר.
למצוא אותם היה כמעט אי אפשר. אני אוהבת משחקי מילים כאלו, וגל ברקן זרמה איתי בהחלט, ונתנה דרור ללשונה ולמשחקי המילים והדימיון הללו. עונג.
גל ברקן לא מכבסת מילים. היא כותבת אותן כשהיא מונעת מתשוקה אמיתית- לחיים, לאמת, למציאות ולאהבה.
המילים בוטות, אך לא מתגרות. הן חיות את הסיפור, סוף סוף סיפור אהבה מוחלט, כזה שנכנס לכל פינה חשוכה ומאיר אותה. איזה אומץ יש לגל ברקן, לכתוב הכל ככה, לשים את כל המילים על השולחן.
אני כל כך רגילה לספרים שכתובים כאילו מנקודת מבט נשית אך למעשה מתארים את חיי האשה מנקודת המבט הגברית, שלקרוא את יערה כוכבי מנקודת מבט נשית- זו עוצמה אחרת.
רוב הסופרות והסופרים, משקפים בכתיבתם את המקובל בתרבות שלנו. תרבות שמעלימה קשיים ומזניחה פינות אפלות. תרבות שמקצרת את מעשה האהבה לשתי שורות. וכשזה יותר משתי שורות, הסופרים בד"כ משאירים הרבה מקום לדימיון. אך לא גל.
גל לא משאירה הרבה מקום לדמיון, ופורמת את המעשים למילים מדויקות, לרגשות והתרגשויות. הספר מלא בתיאורים מפורטים מחד – ובחיי יום יום מאידך.
בכל תחום של חייה של יערה כוכבי, יש לה עוצמה להודות. אנחנו- נשים, וגם כאלו מחשבות לגיטימיות ומצבים שמתרחשים.
"יערה לא תיארה לעצמה מעולם שיגיע היום שבו לא תיהיה לה סבלנות לילדיה, שלא תרצה להמצא במחיצתם"
איך זה שהחברה הישראלית דורשת מאיתנו להיות אמהות מושלמות, כאלו שאפעם לא מאבדות את הסבלנות?
אז זה בסדר. מותר לפעמים לאבד אותה, לרצות מרחב, להיות לבד, להשתחרר. וזה בסדר לכתוב את זה בספר וזה בסדר להגיד בקול רם.
"היא נכנסה לשירותים, סגרה אחריה את הדלת ונתנה לדמעות לבוא. הבכי טלטל את גופה, והיא דחפה אגרוף לפיה כדי לא להשמיע קול…"
כמה פעמים בכיתי בשקט? כמה פעמים הסתרנו את הדמעות?
אני מודה.
קראתי במקומות לא שגרתיים, למרות שגל הורתה לי במפורש לקרוא בבית, לא במסיבה ולא ליד הילדים.
אבל קראתי במקומות לא שגרתיים ונהנתי להעביר את הזמן בדרך אמיצה ומפתיעה, כזו ששמרה לי תשוקות ללילה.
נהנתי מהסיפור ומהתיאורים, מהרעיונות ומהאפשרויות. מהחלום של גל ברקן לכתוב ספר ומהכייף שלי לקרוא אותו.
והאמת- בחיי, לגל ברקן יש אומץ. המון אומץ. ואני גאה בה על האומץ הזה. אנחנו זקוקות לנשים עם אומץ, לספרים כאלו, לאהבה כזו.
לנו הקוראים יש את היכולת להשפיע ולאפשר לגל האמיצה להפוך את הסיפור לספר-
על השלט של בריכת האקליפטוסים בחניתה כתוב טקסט מרגש- וכל פעם שאני מקריאה אותו (או קוראת, או שומעת) – הגרון שלי נעשה רטוב מדמעות. ככה אני. מתרגשת.
בריכת האקליפטוסים עין חור
"מעיין מים חיים
אוצר לחלוצים
בבריכה חלקם נאספים
לימי קיץ לוהטים
אתר לבני כל דור
כאן נבטו אהבות המייסדים
נחלמו חלומות מתממשים
בשיח רועים לצלילי דינדון פעמונים
בצילם של אלון חרוב ועוזרד
כאן נזכור ימים חולפים לעד"
הבריכה מלאה במים ורצפתה מכוסה בשכבת אצות שהופכת את השיפועים בה למחליקים- וזה כייף.
בריכת עין חור
קצת קשה להכנס אליה או לצאת ממנה. המים עמוקים (כמטר עומקם) ואין שום מדרגה. החוצה אנחנו מטפסים על הקירות, שורטים את האצבעות והברכיים.
יש כמה צרעות פלך שמזמזמות ומדנדנות סביב המים, זה קצת מלחיץ אבל ברגע שמתגברים על החשש ומפסיקים להקשיב להן- אפשר להשתולל ולהתענג על מים, נוף, אויר, קיץ.
הנוף מהבריכה
אבל שכחתי לספר שהבריכה הזו נמצאת במורד שיפוע רציני רציני. קודם מגיעים למרפסת נוף מהמם. הנה:
זה הנוף לפני שמתחילים לרדת
ואז הולכים ביער:
ביער ביער
מגיעים לשלט העץ שבתחילת הפוסט ומתחילים לרדת בעוד ועוד מדרגות עשויות מעמודי חשמל ישנים, פרי עבודתם השווה והמשקיעה של צוות הנוי בקיבוץ. גם הבריכה, אגב, שופצה ומטופלת ע"י הצוות.
ויורדים המון המון המון מדרגות. באמצע הדרך יש ספסל. כשיורדים לא מבינים מה הרעיון אבל כשעולים זה ספסל מבורך למי שצריך לעצור ולנשום. עליה רצינית, כול המדרגות.
ולכן אני ממש גאה בילדים שלי ובעצמי שהצלחנו לעלות את כל העליה בבת אחת ובלי להתעייף.
קויה מצידה קיפצה כמו עז הרים. היא בכלל היתה מאושרת שם.
העצים ביערות בצ'כיה הלהיבו אותי. שם, איש לא כרת את היערות והם צומחים להם שם ללא הפרעה, מקבלים גשם כל השנה, שלג בחורף וגשמי אביב ועלוות פרחים רעננה כשטיח פרושה. באחד הבקרים, בטפליצה, בעוד הקבוצה נודדת מחדר האוכל לחדרי הטיפולים (אמבטיות של בועות כמו סודה לשתיה, ניסיתי ולא נהנתי אז, בגיל 20), עליתי על פק"ל טיולים. נעלי הליכה שוות (טכניקה, 800 ש"ח, אז), מכנסי דגמ"ח (עם המון כיסים), אולר, פנס, כוס, מחברת אקוורלים וכמובן צבעי מים ומכחולים. ופאוץ', עם כסף מקומי (קורונה). איפה בקבוק מים ולמה כוס? אמרו לי אז שכל המים ביער ובנחלים הם מי שתיה. לא היה שם זיהום. אפשר היה לכרוע, לגרוף כוס ולשתות. מושלם כמו באגדות. בכדי לרכוש מפת מסלולים ירדתי רגלית לככר שליד הנהר, שם היו קיוסקים שמכרו קפה, תה, ופל בלגי עם יוגורט ואוכמניות (נפלאים) וקצפת ומפות של מסלולי האזור. אז התחלתי בוופל עם הקצפת והאוכמניות וכשסיימתי אותו ביקשתי בצ'כית מפה למסלול שהתחיל שם ליד. אבל סבתא שתמיד עזרה נשארה במלון ומצאתי את עצמי נאבקת בעיצורים ובחוסר ההבנה מצד המוכר. לבסוף באין אונים התפרצתי בעברית. "אני צריכה מפה לטיול שמתחיל כאן ליד, מה לא ברור!!!" כנראה שבעברית אני מדברת עם כל הגוף ובצ'כית רק עם השפתיים, כי המוכר מיד נתן לי את המפה הנכונה (שעלתה משהו שווה ערך לחצי שקל. כאלו צריכים להיות מחירי המפות! לא 90 ש"ח למפה כמו בארץ!) ויצאתי בהליכה נמרצת לטיילת לאורך הנהר לכיון תחילת המסלול והתחלתי ללכת. אותו בוקר לא אמרתי לאיש אנא פניי מועדות. פשוט יצאתי לטיול, בבטחון המלא של בת 20 שחושבת שהכל נפלא ויהיה בסדר. התחלתי להתרחק מהעיר לתוך המסלול, עצים גדולים ופרחים דומים לשלנו, סנאים קטנים ואויר רטוב מגשם דק. עליתי בקצב לפי המפה שבידי על ההר, נשמתי עמוק ושקעתי במחשבות בעוד רגלי הולכות מאליהן. אך רגליי שהלכו מאליהן עצרו כשהגשם נהיה שוטף ומצאתי את עצמי בשביל לא מסומן, בלי שום דרך לגלות את הכיון הנכון במפה (כי לא לקחתי מצפן וירד גשם צפוף בלי שמש) ככל שבדקתי במפה, הבנתי מה עגום מצבי, בלי שאיש ידע אפילו היכן לחפש אותי. המפה, שהיתה מפורטת יותר מזו: ופחות מפורטת מזו (כי למעשה הכילה רק מסלול אחד, פיסה אחת מתוך כל זה ובהתאם עלתה רק כחצי שקל) נגמרה בחלקה הצפוני. ז"א כנראה שפיספסתי אי שם את הדרך החוזרת והצפנתי מעבר לגבולות המפה. אגב, בצ'כיה הסימונשבילים על העצים. כך שיתכן שבהרהורי לגמרי לא ראיתי, שכן עיני מנוסות בזיהוי 3 פסים, שניים לבנים ואחד צבעוני ביניהם, ולא חיצים על עצים. למזלי, בגיל 20, הייתי אמיצה מאוד. עמדתי על הר ומימיני היה שיפוע חזק מכוסה עלווה ירוקה שהוביל למקום גבוה יותר. כיתפתי את התרמיל ובתוך ערפל של גשם שוטף טיפסתי עד שנגעתי למעלה. החלקתי מדי פעם, דשא רטוב זה יופי של משטח סקי (תשאלו את האלו בגלבוע שמוכרים לישראלים חבילות גלישה על דשא רטוב) אך לבסוף הגעתי לקצה. מחוץ לגבולות המפה יצאתי מהענן, והבטתי מזרחה. ראיתי כתמים שנראו לי כמו בתים של לגו והלכתי לעברם. דברים קטנים הם רחוקים, ולקח לי יותר משעתיים להגיע לכפר הקטן. השמש החלה לשקוע ורצתי למה שנראה כמו מרכז הכפר.
היקום היה בעדי ובדיוק ברגע ההוא עצר שם אוטובוס והנהג שאל אותי לאן אני רוצה. "טפליצה" עניתי. בתנועת יד רחבה הוזמנתי פנימה, והנהג סיפר שהאוטובוס הזה עובר שם פעמיים ביום. בשש בבוקר ובשש בערב. וחוזר ריק לטפליצה כי הוא מחזיר עובדים הביתה. אני והנהג דיברנו במשך כרבע שעה עד שהגיעה התחנה שלי, ליד בית ההבראה. הנה בית ההבראה:
הודתי לו מאוד ועליתי לחדר, התרחצתי והחלפתי לבגדים יבשים והגעתי בדיוק בזמן בשבע וחצי לארוחת הערב. איפה היית היום, שאלו סבא וסבתא. עשיתי טיול ביערות, אמרתי. טיול ביערות??? חרדו שניהם. ליערות כאן אין סוף, את עלולה ללכת לאיבוד ולעולם לא ימצאו אותך, הם נזפו בי. אם תפלי איש לא יציל אותך. זה בסדר, אמרתי, נפוחה מגאווה חסרת שחר. הלכתי לאיבוד, אבל מצאתי את הדרך חזרה. מאותו יום סבתא תמיד שלחה איתי מישהו, בד"כ היא עצמה. באותה עת לא הבנתי מה כבר קרה, אבל הנה עברו 17 שנים ואני כבר יודעת. אוהו איזו פוחזת חסרת דאגות שהייתי. אוהו כמה סכנות יכלו להתרחש ולא התרחשו. ואוהו איזה מזל שהיה לי! את שאר הטיולים עשיתי בחברת סבתא המתוקה לעיר טפליצה שם למדתי על שיטת המיקוח הצ'כית ועל הורקה שוקולדה . וזה כמובן לפרק הבא. שבת שלום עינבל
כשהייתי בת עשרים ומשהו יצאתי עם סבא וסבתא שלי, ועם קבוצה שהם אירגנו, לטיול ונופש בצ'כיה. תפקידי היה להדריך בפראג ולהנות בשאר הזמן. ההדרכה בפראג היתה מהנה מאוד עבורי ועבור הקבוצה והתחברתי אל האנשים מאוד. רק שאני הייתי הכי צעירה, והילדה הבאה בקבוצה היתה בת 60 ומשהו. בחלק השני הקבוצה נכנסה לסדרת טיפולי ספא ואמבטיות בריאותיות ב teplice ואני טיילתי רגלית בסביבה. אני מבינה צ'כית וסבתא פרידה ז"ל גם לימדה אותי עוד ועוד לקראת הנסיעה כך שבהחלט הצלחתי רוב הזמן לתקשר עם המקומיים, אבל העדפתי אנגלית. פעם אחת עשיתי טיול רגלי ברחוב הראשי של העיירה, ברחוב הותיק ממנו הלכנו אל הנהר והעיר. התבוננתי, צילמתי, בתים קטנים ויפים וליד כל דלת יש ספסל שמיועד לתפוס את מעט השמש. בקיץ, כשהיה יום עם 8 מעלות צלזיוס, אמרו יום חם היום וישבו בנחת ובבגדים קצרי שרוולים תחת השמש. אני באותה עת הייתי בסוודר וכובע צמר.
ובכן צעדתי ברחוב כפרי והתבוננתי בבתים, שכל אחד מהם נראה כמו הזמנה ואכן אם התעכבתי דיי מול אותו הבית- יצאה גברת צ'כית אדומת לחיים וחייכנית לשוחח עימי. גיליתי מעל בית אחד אותיות אבן ובהן כתוב 1820 מעל בית אחר, כמה בתים הלאה משם, את התאריך 1892 והרחק משם היה גם בית עם התאריך 1901 הבתים אכן היו בתי אבן שניכר בהם שהם בני שנים רבות, ובכל זאת אחזה בי התרגשות גדולה בטיול הכמעט ארכיאולוגי שערכתי שם. לאחר מכן התעכבתי זמן רב בין קרני השמש ליד בית עם המספר 1903, עד שיצאה נערה ולחייה תפוחים ורודים שדיברה קצת אנגלית ובררה מדוע אני כה נלהבת. סיפרתי לה שממש מדהים איך בתים כאלו ישנים נשארו ועדיין שימושיים. למה ישנים, שאלה הנערה. בעדינות אמרתי לה- לפי התאריך אני רואה. 1901, 1903, 1892 וכו'… אלו בתים בני מאה שנים ויותר! אה, אמרה לי הנערה ולחיה מסמיקות מעט, אלו לא תאריכי הקמת הבתים. אז מה אלו, שאלתי. אלו מספרי הבתים, ענתה לי, נבוכה בשל הטעות שטעיתי. ולמה הבית הראשון שם בפינה הוא 1880, שאלתי. כי הרחוב הזה הוא המשך של העיר מעבר לנהר. המספרים מתחילים בעיר ונמשכים לתוך הרחוב כאן.
צחקתי, היה באמת מצחיק, והנערה הצטרפה אלי וכך שתינו צחקנו עד שגם הלחיים שלי הפכו ורודות וצחקניות כמו שלה. וכך התיידדנו, וכל פעם שנפגשנו ראשית צחקנו.
(שותקת)
.jpg)
והקפידו לא ליצור עימי קשר עין. כמו שנאמר, עם כבוד.
הוספת תגובה לתגובה זו
תופרת חלומות 