ג'ורג'י – ספר לאוהבי חתולים

ג'ורג'י
כתבה: דקלה קידר
אירה: אילנה זפרן
הוצאת כנרת
2016
160 עמ'

אביב בת התשע, שלומדת בכתה ג', אוהבת לקרוא, כותבת יומן והיא ילדה חכמה ורגישה.
לידה בכתה יושב אוהד פרידמן, שרוכב על חד אופן ומתנהג כאילו הוא יודע הכל באופן מעצבן ביותר.
אחיה עמרי בן ה16, מזמין משהו בלתי נראה להכנס הביתה. אביב לא רואה אף אחד לידו, ובדיוק כשהיא מדמיינת רוח רפאים, משהו מתחכך בה.
חרדה גדולה אוחזת בה, וגם ביצור האפור שחומק ומסתתר במטבח.
כשאביב מגלה שמדובר בחתול, היא מחכה שכבר יחזירו אותו, יתנו אותו, לא משנה, העיקר שיצא מהבית.
לצערה הרב, החתול נשאר, וזו בעצם חתולה, שזוכה לשם "ג'ורג'י".
אביב מנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את הוריה ואחיה להפטר מהחתולה, אבל הם מצידם מתעקשים שהיא תתרגל. "אביב לא הצליחה להבין איך יכול להיות שכל הילדים בכתה שלה רוצים חתול או כלב, אבל ההורים אף פעם לא מרשים להם, ודוקא אצלה לא רק שמרשים- אפילו לא שואלים אותה אם היא בכלל רוצה חתולה, ומכריחים אותה לחיות איתה!" ( עמוד 20).
שום דבר לא עוזר. החתולה הזו נוגעת בה, הפרווה שלה מעצבנת אותה, העיניים הצהובות מפחידות אותה. אביב לא אוהבת חיות. ולא אוהבת איך שדחפו לה חיה למשפחה, ואבא כבר לא צוחק מהבדיחות של אביב, ואת כל תשומת הלב מקבלת החתולה הזאת. במקום אביב. מעצבן.

אבל בשביל לקבל יחס טוב מהוריה, אביב מחליטה להעמיד פנים שהיא חברה של החתולה. היא כותבת ביומן, הקטעים של היומן הם באיור של אילנה זפרן, נראים באמת כמו דף מחברת עם ציורים של ילדה. נהדר.
"איך להתנהג כדי שלא יחשבו שאני מוזרה:
1. ללטף אותה ולחייך תוך כדי- אפילו אם זה עושה לי צמרמורת"
2. לזרק לה כדורי צמר וכדורים בכלל, אפילו אם זה מטופש
3. לקרוא לה בשמות חמודים- אפילו אם זה מגעיל אותי בלב! “(עמוד 32).

כמה כבר יהיה קשה להעמיד פנים?
היא מלטפת אותה, אבל בלב מחכה שזה יגמר. היא מעמידה פנים שהיא אוהבת אותה, ובני המשפחה מאמינים לה ושמחים.
אבל אוהד פרידמן, שאתה בכיתה וגר בשכונה, לא מאמין. הוא מזהה שהיא מפחדת מהחתולה שלה, ושהיא בורחת ממנה כל יום כשהיא עולה להסעה לבית הספר. הם מתווכחים, ואז הוא מאתגר אותה- לחבק את החתולה שלה.
אין ברירה, אביב לובשת סוודר (למרות שחם), וכפפות (למרות שלא קר בכלל, בשביל שלא תצטרך לגעת בפרווה ולהרגיש שהיא מגעילה), ויורדת עם ג'ורג'י למטה.
אחרי שהיא מחבקת אותה (במאמץ אדיר) בשביל להוכיח לילד הזה שהיא דווקא כן אוהבת את החתולה שלה, הוא מבקש ממנה לתת לחתולה נשיקה.
מחושים של עכביש בתוך האף שלה. כך מתוארת בספר החוויה הנוראית של אביב כשהיא מנשקת את החתולה, רק בשביל להוכיח שהיא אוהבת אותה.
קשה לי עם סיטואציה שילדה נאלצת להוכיח אהבה, לא משנה למי, בעזרת נשיקה. אני מקווה לחנך את הילדים שלי, בכלל לא לשתף פעולה עם הוכחות כאלו, להיות נאמנים לעצמם ולהגיד לא אם לא מתאים להם לנשק. אבל נחזור לספר.
הנשיקה הזו הרגישה כמו מחושים של עכביש (אין מחושים לעכביש, אבל זה הדימיון של אביב והוא עושה מה שהוא רוצה, מפחיד ומזוויע ככל שתרצה) בתוך האף שלה. ואביב נבהלה עד מוות וצרחה. וברחה לחדר, ונכנסה מתחת למיטה, וכולה בוכה ורועדת שם מתחת למיטה, ברגעים האומללים והמפחידים ביותר הללו, שם מתרחש הנס.
לידה, רוטטת מפחד, חתולה קטנה, ג'ורג'י. שם בדיוק אביב נוגעת בה בלי כפפות, מרגיעה אותה ומגלה שהיא מפוחדת יותר ממנה אפילו.
אחר כך הן נהיות חברות טובות, בלי עוד העמדת פנים. ג'ורג'י, כדרכן של חתולות, מעדיפה לישון עם הצעירה של המשפחה, ויש תחושה כללית שהנה סוף טוב והכל טוב, אלא שעוד לא מלאה מחצית לספר, וג'ורג'י נעלמה.
אני יודעת שאני תמימה, גם בגילי, 41, אני מצפה לסוף טוב. במיוחד עם נשארו כמאה עמודים עד סופו של הספר.
יש לנו ניסיון, אצלנו במשפחה, עם חתולים שנעלמים.
כשמוהוק היה בן כשנה, נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.
חזרנו הביתה, ורק גארפילד בבית. עומד על המעקה במרפסת ומסתכל למטה. ישר הבנתי. גארפילד רומז, שמוהוק נפל למטה.

מוהוק , 31/12/12 בסוף ימיו, בגיל 18.

מוהוק , 31/12/12 בסוף ימיו, בגיל 18.

חיפשנו אותו למטה, קראנו לו שוב ושוב. לרגע היה נדמה שראינו חתול לבן דומה לו באחת החצרות, אבל כשהתקרבנו גילינו שזו חתולה בכלל. הוא לא בא. הוא בטח היה מבועת, חתול צעיר ברחוב רועש בלב העיר.
הלכנו לישון בלב כבד מאוד. בלילה חזר אלי אותו החלום שוב ושוב. מוהוק בתוך שיח, עיניו פעורות לעיגולים כעיני ינשוף, והוא קופא ורועד. “בואי אלי" הוא אמר לי בחלום. “בואי אלי, אני מפחד".
קמתי אליו, בפיג'מה הדקה שלי, והחבר שלי בעקבותי, מתפלא עלי. יוצאת לחדר המדרגות בבית המשותף, ופיג'מה אפסית לגופי, מדברת במילים קצרות, חצי חולמת חצי ערה. "לאן את הולכת”, שואל החבר שלי.
"לקחת את מוהוק. מצאתי אותו.” אני עונה מתוך שינה.
יורדת במדרגות, נדחפת לתוך השיח הקוצני שבחצר המשותפת. עורי נקרע, פני נשרטות, בעיניים עצומות למחצה אני נכנסת פנימה לתוכו, מושיטה ידיים, מגששת בין הקוצים והעלים היבשים, לא מרגישה כלום, זאת אומרת מרגישה רק עלים יבשים וקוצים. לא פרווה רכה.
צאי משם, אומר החבר. רגע, אני אומרת, אני צריכה למצוא את מוהוק. ואני נכנסת עוד יותר עמוק, עיוורת מדחיסות העלים, מהחושך של הלילה, והידיים שלי ממשיכות, ואני קוראת בשקט- “בוא  מוהוק, בוא חתול שלי, בוא אלי". ולפתע, פעיה קטנה. הוא היה חתול לבן כמו כבשה והוא ילל מעט מאוד ובעיקר פעה. ואני לא יודעת אם זה הדימיון שלי שהשמיע לי את הפעיה, אבל בכוחות מחודשים אני מגששת עם הידיים רחוק יותר ככול שהשיח מאפשר לי, ומרגישה פתאום פרווה רכה, ויודעת שהיא לבנה, ויודעת שזה מוהוק שלי.
משכתי אותו בקושי רב מהשיח, לקחתי אותו הביתה. ובאותו לילה קרו שני דברים. מצאתי את מוהוק, והחבר שלי למד להאמין לחלומות שלי.

מוהוק, 2009, כפר תבור

מוהוק, 2009, כפר תבור

היו עוד כמה אירועים כאלו, בהם החתולים שלנו נפלו למטה, ניסו לצוד יונה ועפו בעצמם לחצר המשותפת, נעלמו לנו לכמה שעות או יותר. ותמיד הגיע חלום בלילה, ותמיד אחר כך נמצא החתול החסר.
בגלל זה, כשג'ורג'י נעלמה, ידעתי שימצאו אותה. כי ככה זה עם חתולים. הם נמצאים ומחכים שימצאו אותם. מניסיון.
אז קראתי מהר מהר את החיפושים של ג'ורג'י, ואת המכתבים הנהדרים שאביב כתבה לג'ורג'י, ואיך שאוהד פרידמן עזר לצייר אותה בשביל המודעה.
אמרתי בליבי לאביב- תעברו בחצרות, תקראו לה, היא הרי מסתובבת שם, היא תבוא אליכם.
אבל ג'ורג'י לא באה. ועברו חודשים. הייתי שבורת לב, כי ג'ורג'י ואביב נכנסו לי חזק ללב.
ויום אחד הם הלכו, כל המשפחה, כדי לאמץ כלב, ובדרך אביב הבחינה בזנב אפור שהיא מכירה היטב, ואחרי מרדף מותח מאוד נתפסה החתולה האפורה על גג המכולת, והובאה אחר כבוד הביתה.
חצי שנה? חצי שנה חתולת רחוב? וכמה היא השתנתה! וכמה אמיצה היא נהייתה, כבר לא קופצת מכל רעש, ומפילה אינספור דברים בבית, ואין לה סבלנות להקשיב לאביב ולהתפנק כמו פעם…
אבל אז מגיעה נקודת מפנה בסיפור. הפתעה. אמרתי כבר שאני תמימה. ושאני רוצה סוף טוב. וסוף טוב זה ג'ורג'י ואביב נרדמות יחד מתחת לשמיכה בחורף.
אשאיר לכם לגלות את נקודת המפנה ואת דעתכם עליה.
השפה עשירה וקולחת, הציורים הם חלק מהסיפור ומוסיפים הרבה הומור לעלילה, ניכר שהסופרת והמאיירת עבדו ביחד ויצרו יצירה נפלאה יחדיו.
אני ממליצה על הספר לכל גיל, לכל מי שאוהב חתולים. לילדים בגילי ולילדים בגיל של בני, אדם, שקרא את הספר גם הוא בהנאה רבה.
ציף (החתולה בת ה16 שלי) ואני, קראנו בספר כשציף מכורבלת עלי, והיו קטעים שהקראתי לציף והיא גירגרה בתגובה, כי חתולים מרגישים כשמשהו נכתב באהבה וכזה הוא הספר הזה. ספר שנכתב באהבה.
תודה רבה, עינבל ויסמן 12/2016

 

גם אדם(11) בני קרא, והנה מה שהוא כתב.

ג'ורג'י מאת דקלה קידר, ציורים אילנה זפרן

בסיפור ג'ורג'י, מסופר על ילדה בשם אביב ששנאה חתולים ויום אחד אחיה הביא לביתם חתולה.

בני המשפחה שמחו ופינקו את החתולה אך לא הבינו שאביב סבלה.

בני המשפחה קראו לחתולה ג'ורג'י מכיון שברחוב המלך ג'ורג', עמרי האח הבכור, מצא אותה.

לקח זמן (אני לא אספר לכם איך זה קרה) אבל בסופו של דבר ג'ורג'י ואביב נעשו החברות הכי טובות.

נהנתי מאוד מהסיפור, השפה נעימה לקריאה, הסיפור עצמו מרגש ויפה, הספר מאוד קריא, הציורים מקסימים ורואים שמי שציירה אותם אוהבת ומכירה חתולים ממש טוב. אבל היתי שמח אם היה סוף יותר טוב.

בתודה, אדם ויסמן

 

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מודעות פרסומת

שעועית הגלידה- זרעים של תקוה

סיפור עץ שעועית הגלידה שפרח לראשונה אמש.
אספתי זרעים בסיור טעימות בבוסתן הכרמל, מעגן מיכאל.

לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.

העציץ הריק
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.

וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק

פסיגים
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.

שעועית הגלידה בעציץ
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!


עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!

שעועית הגלידה ספט 2016

פריחה:

ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?

שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!

 

עינבל

Save

Save

Save

Save

Save

baby sparrow

The new baby in our house is better now, feeds a lot and tweets.

Tomorrow we will give him to the zoological vet at Naharia.

התינוק הביתי החדש מרגיש טוב יותר, תודה.

מחר נסיע אותו לגן הבוטני בנהריה, תיאמנו עם הוטרינר שיקבלו אותו לטיפול הצלה אצלהם.

Adam and his friend found it on the sidewalk near Heder Ochel, while a crow tried to eat it.

They saved the little one and brought home, so everyone tries to care for it.

אדם וחברו הצילו אותו היום, אחרי שעורב ניסה לנקר אותו על המדרכה שליד חדר האוכל.

הם הגיעו הנה עם גוזל בקופסא, וגוזל עם נוצות נקרא "פרחון". לפי מראהו זיהיתי שמדובר בפרחון של דרור הבית.

A hand crocheted basket in functioning as its nest, an upside down net basket- as a cat protector cage, after all there is Zif our cat here.

 

סלסלה שסרגתי מטריקו משמשת לו כקן, וסלסלת מתכת הפוכה- כמגן נגד ציף, חתולת הבית, שבינתיים מתעלמת ממנו.

בהנחיית מומחה הציפורים שי אגמון, הפרחון מקבל אוכל חתולים רטוב, וכבר מגיב היטב למראה שלנו ופוער פה גדול לפינצטה הארוכה במיוחד והלא חדה (מערכת כלי הניתוח שלי, תודה ששאלתם מאיפה יש לי) האוחזת פיסת אוכל חתולים רטוב עבורו.

הוא חזרזיר, הדרורון הזה, ומבקש כל חצי שעה- שעה אוכל. אך אני מניחה שבלילה הוא ישן, כי בלילה ההורים ישנים בקן עם הגוזלים. כשיהיה חושך הוא בטח לא יצייץ…

(אני מקווה)


Funny little fellow, this baby sparrow.

ברנש קטן ומשעשע, הפרחון הזה.

שיהיה שבוע טוב

עינבל

העולם על פי פרפר

סטירית הטבעת, לא סאטירית בכלל.

שותה צוף מהטימין (כי אולי כואב לה הגרון)

ולא מפחדת מאף אחד, גם לא ממצלמה גדולת עין.

עוצרת, פורשת כנפיים.

הנה, ראי, אני יונק מפחיד, עם ארבע עיניים!

את עדיין רוצה לטרוף אותי? היא שואלת באומץ.

לא.

אני מסתובבת והולכת.

אבל צילמתי.

 

IMG_2691

נמפית החורשף עם לשון ארוכה, מתגלגלת לקשית שתיה.

והנה הקשית טמונה עמוק ויפה בתוך פרח לבן ומלא צוף של עדעד.

 

IMG_2686

IMG_2661

איך נראית הקשית כשהיא נשלפת מהפרח?

זו קשית מתגלגלת

פטנט נהדר

IMG_2676

וזו- נמפית השורדת

תפשה אותה ציפור או טורף אחר

והיא הצליחה לברוח "בעור שיניה"

אבל לפרפר אין עור ואין שיניים

אז

הצליחה לברוח "בקשקשי כנפיה"

כי כנפי הפרפרים מכוסים קשקשים ססגוניים

ובכל זאת היא מעופפת "זקופת חזה"

בין הפרחים

לא מתביישת במי שהיא, כמו שהיא, כמו שטווה לה הגורל

להיות קטועת כנפיים

היא בכל זאת עפה, ויפה, וגאה

זהירה יותר מהאחרים, למודת ניסיון

אך-

פרפר. חופשיה.

 

הפרפרית השורדת

ככה הם הפרפרים

מתעופפים

נהדרים

שותים צוף

ושורדים.

IMG_2666

IMG_2691 IMG_2785 IMG_2729 IMG_2718

מוקדש באהבה לאלעד ומיתר

וההורים המקסימים שלהם.

 

ממני

עינבל

שלושה אווזים

 

כשהייתי בת עשרים, מיד אחרי הצבא, לא יצאתי לטיול ארוך במזרח.

עד היום, המזרח המלוכלך לא מושך אותי.

סיפורי העוני והג'יפה ברחובות, שסיפרו החוזרים, פשוט הרתיעו אותי.

אני רציתי- אירופה. רציתי אירופה בטיול עם סבתא וסבא. רציתי צ'כיה.

וכך היה.

ובאחד המקומות שהיינו בהם, טיילנו סבתא פרידה ואני בין החצרות הנחמדות, ולפתע הגיעו מולי שלושה אווזים. גדולים. בהירים, תוקפנים.

הם שירבבו מקורם, והשמיעו קול מאיים. אילו היו כלבים הייתי אומרת שחשפו מולי שיניים. אך הם היו אווזים.

אחוזת בהלה קראתי לעבר סבתא שלי- מה עושים?

סבתא אמרה, תתנהגי כאילו הם כלבים.

אז כך עשיתי.

נזפתי בהם בטון ששמור לכלבים-

מה זה? מיד למקום.

בעברית, בטח בעברית. לא ידעתי להגיד את זה בצ'כית. חוץ מזה אווזים וכלבים וחתולים מבינים עברית. זו שפת הקודש! מה, לא?

בכול מקרה, האווזים בצ'כיה הבינו יפה מאוד למה התכוונתי.

הם סתמו את המקור המאיים (ואילו היו כלבים היו מכניסים זנב בין הרגליים) ופנו הצידה, מעמידים פנים שהם חייבים ממש עכשיו לנקות את נוצותיהם.

 

עברו כמה שנים. בשבת האחרונה ביקרתי במקום בו היו שלושה אווזים, שהתנהלו גם הם ככלבי השמירה.

כשהתקרבתי הם שעטו אלי בהבעה מאיימת-

IW1_3279

אבל את השיעור מסבתא פרידה לא שכחתי.

"מה זה? נזפתי בהם. "

"מיד למקום. תתביישו!"

אז הם התביישו, והלכו הצידה להסתודד כאילו לא קרה כלום

avazimוהקפידו לא ליצור עימי קשר עין.  כמו שנאמר, עם כבוד.

 

אחרי כמה דקות חזרתי לשם שוב, ואיך שהם הבחינו בי הם הורידו ראש והפנו מבט. לאווזים יש זכרון טוב. הם שומרים מצויינים. מי שמפחד וחושש- בורח. ככה גם כלבים.

הגיע אחד האנשים מהחווה, וראה את האווזים מתעלמים ממני בהפגנתיות (הייתי שם בסיור, והתרחקתי מהקבוצה בשביל לצלם). מוזר, אמר האיש הנחמד. אפילו אני קצת מפחד מהם.

ניסיתי לספר לו על אילוף אווזים אבל הוא נאלץ ללכת, וכך נשארתי עם הסיפור ועם האווזים. אז הרווחתם סיפור.

דש חמה מיוחדת למיתר ואלעד. הסיפור הזה במיוחד בשבילכם.

עינבל

פסלים אמיתיים

פסלים אמיתיים, סיפור


פורסם ב-22 בספטמבר 2010, 15:41 במדור סיפורים
25.09.2010

פסלים אמיתיים/עינבלית

 

חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים  אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.

הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.

בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-

כלב קוקר ספנייל מבטון

איגואנה ירוקה מגבס

חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.

אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.

גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.


הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"

-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."

האיש הלך.

אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.

קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.

אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.

בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!

עכשיו…

מה עושים?

אם היא תישאר שם היא תמות!

ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?

ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.

ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.

בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.

הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:

"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"

הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.

אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.

בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.

החתולים מרחרחים אבל לא זוכים להציץ באורח המסתורי.

כרית חימום מוכנסת למיקרו, נעטפת בשקיות ומגבת ומוצמדת לחיה האומללה.

אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.

ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.

זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.

לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.

הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-

"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"

ואמר גם

"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".

לקח אותה, ונסע.

נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.

אז ככה.

יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.

התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.

זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.

לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.

אבל אני זוכרת.

5 תגובות לרשומה ( RSS )
פתיחת כל התגובות
מצווה עשית, למרות שהיא לא שרדה, ולא בגללך (:-
חג שמח
מוזהבת
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
עדנה נ ו22/09/2010 21:42
תודה על השיתוף וחג שמח!
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
מגיע לך פרס לא רק על הסיפור
אלא גם על התושייה שלך.
הגב/י לתגובה זו הוספת  תגובה לתגובה זו
הצטמררתי כשדמיינתי אותך מחבקתותה במעלית,,,
בררררררר
את מדהימה
הסוף אמנם עצוב אבל נתת לה עוד יומיים של חסד
אני מתכננת [מתישהו] ביקור בחיפה
אוסיף גם את המקום של יושי לביקור מסקרנים אותי הפסלים.
שבוע טוב!
הגב/י לתגובה זו

המלצה: הסוד הקטן של יערה כוכבי מאת גל ברקן

ספר למבוגרים בלבד.

הסוד הקטן של יערה כוכבי.

זהו סיפור אהבה לנשים וגברים, סיפור אהבה עם חיים מפורטים, עם הרבה תיאורים עסיסיים ויפים, כאלו שלא משאירים תחושת מבוכה אלא מעלים בי חיוך ושמחה.

יערה כוכבי, מעצבת פנים מצליחה, בת 40 ונשואה באהבה למנתח פלסטי מצליח, מובילה את עצמה לרומן עם גבר צעיר בן 25. הספר, הכתוב בגוף שני, מתאר את חייה בצורה הכנה ביותר, הנפלאה ביותר והשגרתית ביותר.

"שניהם הופתעו כשנשמע הצלצול וערימות של ילדים בחולצות בשלל צבעי הקשת החלו להשפך מתוך הבניין כאילו נפתחה שקית ענקית של אם אנד אם".

התיאור הזה הזכיר לי את הפעם שטיילתי עם כיתת ילדים במעין של פקיעין, והם התפזרו כמו גולות בתוך הכפר.

למצוא אותם היה כמעט אי אפשר. אני אוהבת משחקי מילים כאלו, וגל ברקן זרמה איתי בהחלט, ונתנה דרור ללשונה ולמשחקי המילים והדימיון הללו. עונג.

גל ברקן לא מכבסת מילים. היא כותבת אותן כשהיא מונעת מתשוקה אמיתית- לחיים, לאמת, למציאות ולאהבה.

המילים בוטות, אך לא מתגרות. הן חיות את הסיפור, סוף סוף סיפור אהבה מוחלט, כזה שנכנס לכל פינה חשוכה ומאיר אותה. איזה אומץ יש לגל ברקן, לכתוב הכל ככה, לשים את כל המילים על השולחן.

אני כל כך רגילה לספרים שכתובים כאילו מנקודת מבט נשית אך למעשה מתארים את  חיי האשה מנקודת המבט הגברית, שלקרוא את יערה כוכבי מנקודת מבט נשית- זו עוצמה אחרת.

רוב הסופרות והסופרים, משקפים בכתיבתם את המקובל בתרבות שלנו. תרבות שמעלימה קשיים ומזניחה פינות אפלות. תרבות שמקצרת את מעשה האהבה לשתי שורות. וכשזה יותר משתי שורות, הסופרים בד"כ משאירים הרבה מקום לדימיון. אך לא גל.

גל לא משאירה הרבה מקום לדמיון, ופורמת את המעשים למילים מדויקות, לרגשות והתרגשויות.  הספר מלא בתיאורים מפורטים מחד – ובחיי יום יום מאידך.

בכל תחום של חייה של יערה כוכבי, יש לה עוצמה להודות. אנחנו- נשים, וגם כאלו מחשבות לגיטימיות ומצבים שמתרחשים.

"יערה לא תיארה לעצמה מעולם שיגיע היום שבו לא תיהיה לה סבלנות לילדיה, שלא תרצה להמצא במחיצתם"

איך זה שהחברה הישראלית דורשת מאיתנו להיות אמהות מושלמות, כאלו שאפעם לא מאבדות את הסבלנות?

אז זה בסדר. מותר לפעמים לאבד אותה, לרצות מרחב, להיות לבד, להשתחרר. וזה בסדר לכתוב את זה בספר וזה בסדר להגיד בקול רם.

"היא נכנסה לשירותים, סגרה אחריה את הדלת ונתנה לדמעות לבוא. הבכי טלטל את גופה, והיא דחפה אגרוף לפיה כדי לא להשמיע קול…"

כמה פעמים בכיתי בשקט? כמה פעמים הסתרנו את הדמעות?

אני מודה.

קראתי במקומות לא שגרתיים, למרות שגל הורתה לי במפורש לקרוא בבית, לא במסיבה ולא ליד הילדים.

אבל קראתי במקומות לא שגרתיים ונהנתי להעביר את הזמן בדרך אמיצה ומפתיעה, כזו ששמרה לי תשוקות ללילה.

נהנתי מהסיפור ומהתיאורים, מהרעיונות ומהאפשרויות. מהחלום של גל ברקן לכתוב ספר ומהכייף שלי לקרוא אותו.

והאמת- בחיי, לגל ברקן יש אומץ. המון אומץ. ואני גאה בה על האומץ הזה. אנחנו זקוקות לנשים עם אומץ, לספרים כאלו, לאהבה כזו.

לנו הקוראים יש את היכולת להשפיע ולאפשר לגל האמיצה להפוך את הסיפור לספר-

בעזרת הדסטרט

תודה על ספר משמח, נשי, עוצמתי, חזק וזורם.

שיחקת אותה!

עינבל

בריכת האקליפטוסים

קצת נוף לכיון דרום

קצת נוף לכיון דרום

DSCN2967

על השלט של בריכת האקליפטוסים בחניתה כתוב טקסט מרגש- וכל פעם שאני מקריאה אותו (או קוראת, או שומעת) – הגרון שלי נעשה רטוב מדמעות. ככה אני. מתרגשת.

בריכת האקליפטוסים עין חור

"מעיין מים חיים

אוצר לחלוצים

בבריכה חלקם נאספים

לימי קיץ לוהטים

אתר לבני כל דור

כאן נבטו אהבות המייסדים

נחלמו חלומות מתממשים

בשיח רועים לצלילי דינדון פעמונים

בצילם של אלון חרוב ועוזרד

כאן נזכור ימים חולפים לעד"

הבריכה מלאה במים ורצפתה מכוסה בשכבת אצות שהופכת את השיפועים בה למחליקים- וזה כייף.

בריכת עין חור

בריכת עין חור

קצת קשה להכנס אליה או לצאת ממנה. המים עמוקים (כמטר עומקם) ואין שום מדרגה. החוצה אנחנו מטפסים על הקירות, שורטים את האצבעות והברכיים.

יש כמה צרעות פלך שמזמזמות ומדנדנות סביב המים, זה קצת מלחיץ אבל ברגע שמתגברים על החשש ומפסיקים להקשיב להן- אפשר להשתולל ולהתענג על מים, נוף, אויר, קיץ.

הנוף מהבריכה

הנוף מהבריכה

אבל שכחתי לספר שהבריכה הזו נמצאת במורד שיפוע רציני רציני. קודם מגיעים למרפסת נוף מהמם. הנה:

זה הנוף לפני שמתחילים לרדת

זה הנוף לפני שמתחילים לרדת

ואז הולכים ביער:

ביער ביער

ביער ביער

מגיעים לשלט העץ שבתחילת הפוסט ומתחילים לרדת בעוד ועוד מדרגות עשויות מעמודי חשמל ישנים, פרי עבודתם השווה והמשקיעה של צוות הנוי בקיבוץ. גם הבריכה, אגב, שופצה ומטופלת ע"י הצוות.

ויורדים המון המון המון מדרגות. באמצע הדרך יש ספסל. כשיורדים לא מבינים  מה הרעיון אבל כשעולים זה ספסל מבורך למי שצריך לעצור ולנשום. עליה רצינית, כול  המדרגות.

ולכן אני ממש גאה בילדים שלי ובעצמי שהצלחנו לעלות את כל העליה בבת אחת ובלי להתעייף.

קויה מצידה קיפצה כמו עז הרים. היא בכלל היתה מאושרת שם.

קויה.

קויה.

הבטחתי לילדים שנחזור לשם פעם בשבוע.

בוקר, בין 8-10 כשעוד לא נורא חם.

בשמחות

עינבל

סיפור: ביער ביער

העצים ביערות בצ'כיה הלהיבו אותי.
שם, איש לא כרת את היערות והם צומחים להם שם ללא הפרעה, מקבלים גשם כל השנה, שלג בחורף וגשמי אביב ועלוות פרחים רעננה כשטיח פרושה.
באחד הבקרים, בטפליצה, בעוד הקבוצה נודדת מחדר האוכל לחדרי הטיפולים (אמבטיות של בועות כמו סודה לשתיה, ניסיתי ולא נהנתי אז, בגיל 20), עליתי על פק"ל טיולים.
נעלי הליכה שוות (טכניקה, 800 ש"ח, אז), מכנסי דגמ"ח (עם המון כיסים), אולר, פנס, כוס, מחברת אקוורלים וכמובן צבעי מים ומכחולים. ופאוץ', עם כסף מקומי (קורונה).
איפה בקבוק מים ולמה כוס?
אמרו לי אז שכל המים ביער ובנחלים הם מי שתיה. לא היה שם זיהום. אפשר היה לכרוע, לגרוף כוס ולשתות. מושלם כמו באגדות.

בכדי לרכוש מפת מסלולים ירדתי רגלית לככר שליד הנהר, שם היו קיוסקים שמכרו קפה, תה, ופל בלגי עם יוגורט ואוכמניות (נפלאים) וקצפת ומפות של מסלולי האזור.

אז התחלתי בוופל עם הקצפת והאוכמניות וכשסיימתי אותו ביקשתי בצ'כית מפה למסלול שהתחיל שם ליד.
אבל סבתא שתמיד עזרה נשארה במלון ומצאתי את עצמי נאבקת בעיצורים ובחוסר ההבנה מצד המוכר. לבסוף באין אונים התפרצתי בעברית.
"אני צריכה מפה לטיול שמתחיל כאן ליד, מה לא ברור!!!"
כנראה שבעברית אני מדברת עם כל הגוף ובצ'כית רק עם השפתיים, כי המוכר מיד נתן לי את המפה הנכונה (שעלתה משהו שווה ערך לחצי שקל. כאלו צריכים להיות מחירי המפות! לא 90 ש"ח למפה כמו בארץ!)
ויצאתי בהליכה נמרצת לטיילת לאורך הנהר לכיון תחילת המסלול

והתחלתי ללכת. אותו בוקר לא אמרתי לאיש אנא פניי מועדות. פשוט יצאתי לטיול, בבטחון המלא של בת 20 שחושבת שהכל נפלא ויהיה בסדר.
התחלתי להתרחק מהעיר לתוך המסלול, עצים גדולים ופרחים דומים לשלנו, סנאים קטנים ואויר רטוב מגשם דק.
עליתי בקצב לפי המפה שבידי על ההר, נשמתי עמוק ושקעתי במחשבות בעוד רגלי הולכות מאליהן.
אך רגליי שהלכו מאליהן עצרו כשהגשם נהיה שוטף
ומצאתי את עצמי בשביל לא מסומן, בלי שום דרך לגלות את הכיון הנכון במפה (כי לא לקחתי מצפן וירד גשם צפוף בלי שמש)
ככל שבדקתי במפה, הבנתי מה עגום מצבי, בלי שאיש ידע אפילו היכן לחפש אותי.
המפה, שהיתה מפורטת יותר מזו:

ופחות מפורטת מזו (כי למעשה הכילה רק מסלול אחד, פיסה אחת מתוך כל זה ובהתאם עלתה רק כחצי שקל)

נגמרה בחלקה הצפוני.
ז"א כנראה שפיספסתי אי שם את הדרך החוזרת והצפנתי מעבר לגבולות המפה. אגב, בצ'כיה הסימונשבילים על העצים. כך שיתכן שבהרהורי לגמרי לא ראיתי, שכן עיני מנוסות בזיהוי 3 פסים, שניים לבנים ואחד צבעוני ביניהם, ולא חיצים על עצים.
למזלי, בגיל 20, הייתי אמיצה מאוד. עמדתי על הר ומימיני היה שיפוע חזק מכוסה עלווה ירוקה שהוביל למקום גבוה יותר.
כיתפתי את התרמיל ובתוך ערפל של גשם שוטף טיפסתי עד שנגעתי למעלה. החלקתי מדי פעם, דשא רטוב זה יופי של משטח סקי (תשאלו את האלו בגלבוע שמוכרים לישראלים חבילות גלישה על דשא רטוב) אך לבסוף הגעתי לקצה.
מחוץ לגבולות המפה יצאתי מהענן, והבטתי מזרחה. ראיתי כתמים שנראו לי כמו בתים של לגו והלכתי לעברם.
דברים קטנים הם רחוקים, ולקח לי יותר משעתיים להגיע לכפר הקטן. השמש החלה לשקוע ורצתי למה שנראה כמו מרכז הכפר.

היקום היה בעדי ובדיוק ברגע ההוא עצר שם אוטובוס והנהג שאל אותי לאן אני רוצה.
"טפליצה" עניתי.
בתנועת יד רחבה הוזמנתי פנימה, והנהג סיפר שהאוטובוס הזה עובר שם פעמיים ביום. בשש בבוקר ובשש בערב. וחוזר ריק לטפליצה כי הוא מחזיר עובדים הביתה.
אני והנהג דיברנו במשך כרבע שעה עד שהגיעה התחנה שלי, ליד בית ההבראה.
הנה בית ההבראה:

הודתי לו מאוד ועליתי לחדר, התרחצתי והחלפתי לבגדים יבשים והגעתי בדיוק בזמן בשבע וחצי לארוחת הערב.
איפה היית היום, שאלו סבא וסבתא.
עשיתי טיול ביערות, אמרתי.
טיול ביערות??? חרדו שניהם.
ליערות כאן אין סוף,
את עלולה ללכת לאיבוד ולעולם לא ימצאו אותך, הם נזפו בי.
אם תפלי איש לא יציל אותך.
זה בסדר, אמרתי, נפוחה מגאווה חסרת שחר. הלכתי לאיבוד, אבל מצאתי את הדרך חזרה.
מאותו יום סבתא תמיד שלחה איתי מישהו, בד"כ היא עצמה. באותה עת לא הבנתי מה כבר קרה, אבל הנה עברו 17 שנים ואני כבר יודעת.
אוהו איזו פוחזת חסרת דאגות שהייתי.
אוהו כמה סכנות יכלו להתרחש ולא התרחשו.
ואוהו איזה מזל שהיה לי!
את שאר הטיולים עשיתי בחברת סבתא המתוקה לעיר טפליצה

שם למדתי על שיטת המיקוח הצ'כית ועל הורקה שוקולדה . וזה כמובן לפרק הבא.
שבת שלום
עינבל

בתים עתיקים בצ'כיה, סיפור

כשהייתי בת עשרים ומשהו יצאתי עם סבא וסבתא שלי, ועם קבוצה שהם אירגנו, לטיול ונופש בצ'כיה.
תפקידי היה להדריך בפראג ולהנות בשאר הזמן. ההדרכה בפראג היתה מהנה מאוד עבורי ועבור הקבוצה והתחברתי אל האנשים מאוד. רק שאני הייתי הכי צעירה, והילדה הבאה בקבוצה היתה בת 60 ומשהו.
בחלק השני הקבוצה נכנסה לסדרת טיפולי ספא ואמבטיות בריאותיות ב teplice ואני טיילתי רגלית בסביבה.

אני מבינה צ'כית וסבתא פרידה ז"ל גם לימדה אותי עוד ועוד לקראת הנסיעה כך שבהחלט הצלחתי רוב הזמן לתקשר עם המקומיים, אבל העדפתי אנגלית.

פעם אחת עשיתי טיול רגלי ברחוב הראשי של העיירה, ברחוב הותיק ממנו הלכנו אל הנהר והעיר.
התבוננתי, צילמתי, בתים קטנים ויפים וליד כל דלת יש ספסל שמיועד לתפוס את מעט השמש.
בקיץ, כשהיה יום עם 8 מעלות צלזיוס, אמרו יום חם היום וישבו בנחת ובבגדים קצרי שרוולים תחת השמש. אני באותה עת הייתי בסוודר וכובע צמר.


ובכן צעדתי ברחוב כפרי והתבוננתי בבתים, שכל אחד מהם נראה כמו הזמנה ואכן אם התעכבתי דיי מול אותו הבית- יצאה גברת צ'כית אדומת לחיים וחייכנית לשוחח עימי.
גיליתי מעל בית אחד אותיות אבן ובהן כתוב 1820
מעל בית אחר, כמה בתים הלאה משם, את התאריך 1892
והרחק משם היה גם בית עם התאריך 1901
הבתים אכן היו בתי אבן שניכר בהם שהם בני שנים רבות, ובכל זאת אחזה בי התרגשות גדולה בטיול הכמעט ארכיאולוגי שערכתי שם.
לאחר מכן התעכבתי זמן רב בין קרני השמש ליד בית עם המספר 1903, עד שיצאה נערה ולחייה תפוחים ורודים שדיברה קצת אנגלית ובררה מדוע אני כה נלהבת.
סיפרתי לה שממש מדהים איך בתים כאלו ישנים נשארו ועדיין שימושיים.
למה ישנים, שאלה הנערה.
בעדינות אמרתי לה- לפי התאריך אני רואה. 1901, 1903, 1892 וכו'… אלו בתים בני מאה שנים ויותר!
אה, אמרה לי הנערה ולחיה מסמיקות מעט, אלו לא תאריכי הקמת הבתים.
אז מה אלו, שאלתי.
אלו מספרי הבתים, ענתה לי, נבוכה בשל הטעות שטעיתי.
ולמה הבית הראשון שם בפינה הוא 1880, שאלתי.
כי הרחוב הזה הוא המשך של העיר מעבר לנהר. המספרים מתחילים בעיר ונמשכים לתוך הרחוב כאן.

צחקתי, היה באמת מצחיק, והנערה הצטרפה אלי וכך שתינו צחקנו עד שגם הלחיים שלי הפכו ורודות וצחקניות כמו שלה. וכך התיידדנו, וכל פעם שנפגשנו ראשית צחקנו.

בפרק הבא: על הטיול ביערות שערכתי לבדי, בטפליצה