בקיץ שנת 1995, כשהייתי מורה חיילת, יצאתי במשלחת חצי סודית של מדריכות ומדריכים לרוסיה. רוסיה היתה שניה אחרי הפרסטרויקה, אנשים רעבו ללחם מצד אחד והיו נלהבים מצד שני.
יצאנו כדי להדריך מחנות קיץ מטעם הסוכנות היהודית.
ביום הראשון או השני שלנו במוסקבה, הלכנו למקום שנקרא vede enxa
או משהו כזה. גני התערוכה, ששכנו לא רחוק ממלון קוסמוס בו שיכנו אותנו.
בגני התערוכה היתה תערוכת כלבים. עמדו נשים מטופחות וגברים מטופחים, עם כלבים מטופחים וכלבות מטופחות, ואז הבחנתי שהכלבים ובעליהם נראו אותו הדבר.
נשים ארוכות איברים וכלבים ארוכי איברים, נשים עגולות וכלבים עגולים, גברים משופמים וכלבים משופמים וכיוצא בזה.
מחוץ לתערוכת הכלבים המפוארת, בואכה העם, עמדה שורה ארוכה של נשים עם כלבלבים ומחירים, הן ניסו למכור גורים או להחליף אותם בלחם.
הניגוד בין אנשי התערוכה המפוארים ואנשי הרחוב הרעבים היה החשיפה הראשונה שלי למשמעות האמיתית של התפרקות שילטון, מושחת ככל שיהיה, מכליו.
יש מרוויחים ויש נפסדים.
גם בשורת הנשים עם הכלבלבים למכירה, הבחנתי בדמיון בין תווי הפנים של הבעלים לכלבים.
עם הזמן, כך הבנתי, אנחנו נעשים דומים לכלבים שלנו.
סט ראשון בסדרה
2. יש לכם תמונה שלכם עם הכלב שלכם? רוצים להצטלם לסדרה הבאה? הוסיפו את התמונה וכיתבו לי!
שמעת, אמרו לי חברים. החלמוניות בהר מירון כבר פורחות! שמעתי ומהרתי לקבוע עם חברים נוספים לעלות ולצלם את הצהוב העסיסי והיפה של הגיאופיט הכי מרגש בסתיו.
הגעתי מוקדם, התחלתי בנקודת החלמוניות שסמוכה לתצפית. המתלול נראה יבש מהרגיל, ובמבט מקרוב ראיתי ניצני חלמוניות עולים כאצבעות צהבהבות מתוך האדמה הסדוקה מצמא.
נו, שאלו מטיילים מהשביל שמעל המתלול, נו, מצאת משהו? יש ניצנים, הודתי. המטיילים הלכו להם ואני שוטטתי לבד ונתתי לחוש ולרגש ולריח להוביל את צעדי, ממש כמו כשאני מחפשת פטריות. אבל הפעם, חלמוניות. שקעתי בשרעפים, הקשבתי לפצפוצי העלים היבשים תחת כפות רגליי והיתה זו מנגינה רוגעת שהעניקה לי שלווה. בזווית עיני קלטתי ברק, להבה, כתמי צבע צהובים מציצים אלי.
בין העצים על מתלול צרוב שמש, הציצה חבורת חלמוניות
התכופפתי מתחת לענפי האלונים וטיפסתי אל החבורה הצוחקת של הצהובות הללו.
אלו שעברו בשביל בכלל לא ראו אותי, נסתרות דרכי היער. התיישבתי על הקרקע והתחלתי לצלם. שורת עננים חלפו בשמיים ושיחקו עימי ועם השמש במחבואים.
השמש והצל יצקו גוונים של חום וקור לסירוגין לתוך התמונות המתהוות.
לאחר שחשבתי ש"מיציתי" את הצילומים לחלמוניות, הרמתי את עיני ואור השמש חלף מבעד לעלי אלה ארץ ישראל בגווני אדום-צהוב-כתום ורוד. מול האור, עם הצללת עננים ובלעדיה, השמש והצל יצרו ריקוד סתווי נפלא לעיני המשתאות.
בתמונות מופיעה חלמונית גדולה ואלה ארץ ישראלית. התמונות צולמו ב18 לאוקטובר בשעות הבוקר בשביל הפסגה של הר מירון בעזרת עדשת מאקרו 105 ממ במצלמת ניקון D7200
הנחתי לרגליים שלי לקחת אותי, לא על השביל אלא בין עלי השלכת והבנין החרב שעלה בין העצים. התיישבתי על מצע עלי שלכת והתמסרתי לשמש חורפית.
המשכתי לטפס, ולפתע הבחנתי בשיח פטל עצום. ניגשתי אליו בזהירות, הרגשתי רעבה וידעתי שאלך לבית הקפה בפסגה, אבל לא מיהרתי להגיע לשם. להיפך. האטתי עוד יותר, עצרתי לשבת, להתבונן, להריח את האדמה. שיח הפטל החליט להעניק לי תשורה- והציע לי פירות בשלים ויפים. אכלתי מהם בודדים והתמלאתי מעט בפטל והרבה בשמחה.
אני אחת עם הטבע, והטבע מספק לי את צרכיי. משם עוד טיפסתי ועליתי ומצאתי פטריות, וערמונים, וכלבה בשם מולי ששיחקה איתי בכדור טניס. כל אלו הציפו אותי באושר. גריניץ', 4-12-19
נחתתי ביום שני ברבע לעשר בבוקר. השדה היה ריק למדי, ו"שרשרת החיול" לתוך אנגליה זרמה בזריזות. תוך זמן קצר מצאתי את תחנת התחתית לכיון גרין פארק. נסעתי ללא מזוודה. רק תיק הצילום על הגב, מעיל חם ונעלי הליכה טובות. לבשתי טוניקה מעל מכנסיים.
הבגדים התרמים היו ארוזים ולא טרחתי ללבוש אותם. נסעתי קלילה.
ברגע הפכתי מתיירת לחוקרת ארצות ותרבויות, וככה נסעתי לגרין פארק.
הלכתי בסבלנות את שלושת הקילומטרים (אני מגזימה בכוונה) לפלטפורמה של הג׳ובילי
ליין ונסעתי איתו עד תחנת לונדון ברידג׳. זה היה בשני בבוקר, השעה היתה 11. בורואו מרקט רק נפתח, ועיקר האנשים שהלכו בו היו מקימים. היה זמן. בשפע. אז דיברתי עם האנשים הנחמדים, וצילמתי נקניקים מיוחדים, לחם,
פירות.
טעימות מבורו מרקט בשני בבוקר
היה קר והיה לי טוב ככה. משם הלכתי לשחזור של הגולדן הינד, היא לא ריגשה אותי אז המשכתי בדרך לכיון גשר המילניום. היה קר והיה לי לא נעים. אז נכנסתי למסעדה קטנה וישבתי שם לתה דלוח מאוד וכריך עם חסה ואבוקדו.
התחממתי מאוד אז חזרתי לקור הכחול שבחוץ.
גשר המילניום בקור השמשי 2-12-19
מכאן לשם, הלכתי ברגל מסנט ג׳יימס לטאוור אוף לונדון ובדרך צילמתי את הרבה אבל הכי אהבתי את העלה. זהו.
לצלם כלניות זה מאתגר. האדום האדום הזה, בשמש כמעט בהיר מדי. כמו לצלם אש.
אני מחפשת את הזוית בה הכלנית המצולמת לא תסנוור אותי.
הזוית בה אפשר יהיה להרגיש את הכלניות האחרות שבשטח.
את העדינות של הפרח. הרוך של עלי הכותרת. האור שצומח.
אני נשכבת על הקרקע ומצלמת.
מלקטת מן האדום האדום הזה.
והנה הוא מוגש. כמו נזיד עדשים, אבל מכלניות 😄
בשביל לגדל ניצן אחד צריך כפר שלם של כלניות.
כלנית בוגרת מקבלת את השמש בזרועות פתוחות
גוזל קטן של כלנית. נוצות הבקיעה עדיין לחות מטל הבוקר
מסכמת שבוע בכרתים, באזור רתימנו.
לקחנו חופשה דרך בליק, שכללה טיסות-העברות-מלון בחצי פנסיון
הכל היה מצויין ממש, מיקום מעולה, האנשים שפגשנו היו חמים ונעימים.
באוטובוס למלונות מהשדה, היה מדריך ישראלי שהעביר דף עם פרסום לטיולי יום שהם עורכים בתשלום סביב 50 אירו למשתתף. התלבטתי מאוד אבל בסוף ויתרתי והחלטנו שנישאר בסביבה של המלון והעיר הסמוכה ונהנה מטיולים רגליים, ים, והעיר המקסימה.
אני מברכת על ההחלטה הזו. ככה גילינו את שכיות החמדה של העיר בנחת ובקצב שלנו.
מסקר טעימות שערכתי, הגלידריה הטעימה ביותר היא זו שבתמונות…
היא נמצאת בכניסה הדרומית לעיר העתיקה ליד הקשת. מחיר כדור הוא 1.8 יורו בכל הגלידריות.
אז לכו על הכי טעים. או שתעברו ותטעמו עד שתגיעו לטעם שלכם. לא לשלם לפני שטעמתם ואהבתם.
יש למשל באותה פינה גלידריה נוספת. טעמתי את הפיסטוק שלהם והיה לו טעם של גלידות פלדמן. נוט מיי קאפ אוף . ביקשתי לטעום עוד טעם- סורבה תות והמוכרת סרבה. אז על פי טעם יחיד הגעתי למסקנה שזו גלידה לא טעימה ושגם לא נחמדים שם.
בסיורים בעיר ובסביבת המלון פגשנו סוכנויות שמוציאות טיולי יום לסביבה. אותם מסלולים כמו שהציעו לנו בקווי חופשה באוטובוס למלון. רק שבמקום 49 יורו לבנאדם, 6-12 יורו גג. ההבדל שהסיורים הללו עם הדרכה באנגלית ולא בעברית. אישית- נראה לי שעדיף באת לצאת בסיור תיירים מכל העולם. זה הופך את הסיור עצמו לחוויה חוצלארצית בפני עצמה.
באותו עניין, התארחנו במלון אקווילה רתמינו ביץ׳ והיו בו תיירים מכל העולם.
ישבתי וציירתי מול הים. איזו מרפסת נפלאה זו היתה. בלילה נרדמנו לצלילי הגלים.
למלון יש תוכנית ספורטיבית ואמנותית כל יום, שמתפרסמת על לוח ליד חדר האוכל.
הצטרפתי לפעילות חץ וקשת שהיתה נחמדה, ואחותי ואמי היו בפעילויות נוספות.
בערב יש קונצרטים והופעות בכל מיני מקומות קבועים במלון- רחוק מהחדרים שלנו. אז הרעש לא הפריע אבל אפשר היה לשבת ולהנות מהמוזיקה.
האוכל היה מטריף. לא כשר. מגוון ענק. אני עם תזונה מאוד סלקטיבית ותמיד מצאתי מה לאכול.
בבוקר המשקאות כלולים. בערב הם בתשלום, גם המים. אנחנו התכוננו והבאנו בתיק בקבוק מים מינרלים (0.3 יורו במינימרקט מול המלון, אגב המזכרות שם זולות והצוות שם מקסים מקסים) ושתינו ממנו.
החוף נהדר, ויש כמה בריכות שחיה והרבה מרחבים לטייל בהם. רק להצטייד בציטרונלה נגד יתושות כי היתושות ברתימנו שמו פס על סנודיי.
ברתימנו. מחוץ לעיר העתיקה. מאפיית מיתוס. לא לפספס, בעיקר בגלל הארנב של אליס והדרקון בדשא.
ליד המינימרקט שמול המלון יש קפה וגלידה מצוינת. מחלב כבשים ועיזים.
הקפה במלון היה היחיד שהיו לי תלונות עליו. לא טעים.
אז ממול למלון שתיתי קפה מצוין, וגם בלמונוקיפוס, מסעדה מקסימה בצל עצי לימון ורימון בסמטא ליד המסגד הגדול בעיר רתימנו.
שירותים:
בכל בית קפה ומסעדה.
המסעדות בנמל לא נותנים להשתמש בשירותים אם לא יושבים שם. האוכל לא משהו. שילמתי 8 יורו לצלחת ירקות קלויים מאכזבת מאוד. גם הקפה היה מתחת לכל ביקורת.
לעומת זאת באמצע הגן המוניציפלי יש בית קפה טעים ונעים והם נותנים להשתמש בשירותים גם בלי לקנות שם. הגן נמצא ממש ליד תחנת האוטובוס (1.3 יורו מהמלון לעיר).
קניתי שם גלידה (טעמתי קודם) שאלתי מאיזה חלב. וככה הלכה השיחה:
ש: איז איט קאו מילק?
ת: נו. נו קאו.
ש: איז איט גואוט מילק?
ת: נו. נוט גואוט.
ש: שיפס מילק?
ת: נו. נו שיפ.
ש: סו, סויה מילק?
ת: סיפ מילק.
אני: ???
ת: סיפ.יו נואו. לייק גואוט. ויס הייר.
אני- שיפ?
הוא- נו. נו שיפ. סיפ מילק.
אני- אוקיי. אפחריסטו (- תודה ביוונית).
אז אכלתי גלידה מסיפ מילק. היה טעים. לקחתי פיסטוק. הטעם שאני טועמת בכול הגלידריות. לאחותי קניתי סורבה תות טעים. עוד טעם שאני טועמת תמיד.
לסיכום?
חופשה בת חמישה ימים ברוטו. נהדרת. עם אמי ואחותי. פינוק אדיר.
לפנות בוקר השכנים שלנו לקומה ארזו ויצאו, לא לפני שהקימו המון המון רעש והבנתי עד כמה הקירות בין החדרים דקיקים. התקשרנו בשש לקבלה. ידענו שאין מה לעשות, אבל בכל זאת הייתי חייבת להתלונן שכן מארבע וחצי עד שש לא היה לנו רגע שקט מהשכנים.
האיש בקבלה הבטיח שזהו, הם עושים צ'ק אאוט היום, אבל גם הבטיח שיפצו אותנו. קיוויתי שהפיצוי יכולל חדר עם נוף נחמד ולא גדר ורודה של שיפוצים, ללילה האחרון שלנו כאן.
השתוקקתי לחלון עם זריחה או שקיעה. משהו כזה. אני והחלומות הצילומיים שלי..
ארוחת הבוקר החביבה עלי היא אגג בנדיקט על תרד. ניסיתי כבר את שאר התפריט והתיידדתי במיוחד עם הביצה העלומה, רוטטת לה בתוך עצמה, על מצע טעים של תרד מאודה בחמאה, עם רוטב הולנדייז צהוב וחמצמץ. כל זה מוגש על "סלט" שכולל בדיוק חמישה עלעלי רוקט. סלט, אמרתם?
ביצה עלומה על תרד
יצאנו בנחת לדרך לכיון הבריטיש מיוזיאום. אפשר להזמין מראש סיורים של 90 דקות דרך הדברים החשובים של המוזיאון.
זו נראתה דרך יעילה לעבור דרך רובו, ואח"כ לחזור למה שהכי מעניין.
שנמצא כבר שנתיים בשיפוץ אבל פעם מזמן, לפני שנתיים וחצי, התארחו בו האיש והבת לטיול בת מצווה.
המבנה נראה מרשים מאוד. ובשיפוץ מאוד. ודי ברור לנו שכאשר יסיימו, הוא יהיה הרבה מעבר לתקציב שלנו. אבל מותר להתלהב.
ככר ראסל הופיעה באחד הפרקים של שרלוק (שרלוק וג'ון ישבו על ספסל ודיברו) אז שמחתי לעבור דרכה ולהרגיש את הסתיו.
חצינו את הככר והגענו לרחוב שבו המוזיאון. רגע לפני המוזיאון הבחנתי בחנות סקוטית.
כמעריצה שפויה למדי של
Outlander,
נכנסנו לחנות ושאלתי על הדוגמא של שבט פרייזר.
ראיתי צעיפים וכובעים ועניבות בהון תועפות פאונדס וויתרתי על התענוג (שפויה, אמרתי) אבל צילמתי עוד קצת מהחנות ומאווירת ההילנדס.
שהעניקה נגיעות סקוטלנד בטיול שלי.
הכניסה לבריטיש מוזיאון השתנתה ממה שהיתה בעבר. ההתראות הבטחוניות גרמו להם לנתב את המבקרים בתור ארוך לתוך אוהל בדיקה, בו עוברים אחד-אחד, ומניחים את התיק ופותחים מול איש ביטחון.
הש"ג גם מתשאל אותך ומתנצל התנצלות חביבה על הבדיקות. בעודו מתנצל ושואל מניין אני, שמע שישראל. התרגש השומר, ואמר- אז את רגילה לכל הבדיקות האלו? ואמרתי- כן, אני מודה לכם על הבדיקות האלו. אותי זה מרגיע. סיימנו את הבדיקה בכמה מילים חביבות ומפתיעות מצד איש הביטחון. "להתראות! הוא קרא אלי בעברית" ואז- "תודה, שלום, מזל טוב!"
ככה. כל העברית על רגל אחת. חייכתי אליו ועניתי "תודה, שלום!"
בפנים התפעלתי עמוקות מהארכיטקטורה המרשימה
ומארוחת העשר הטעימה שערכנו בקפיטריה שם. שוקו עם קצפת ועוגת שורטברד מצויינת.
מצאנו את הסיור. קיבלנו אוזניות. ופגשנו את המדריכה.
פנסיונרית חביבה וחובבת ארכיאולוגיה והיסטוריה, ובריטית גאה בכל רמ"ח איבריה.( כנראה שזה חשוב, כשאת מדריכה סיור של שעה וחצי במוזיאון השוד הבריטי הגדול.)
כבר אמרתי שאני לא מטורפת על מוזיאונים? אמרתי. אבל במקרה הזה- נהנתי מ70% אחוז מהסיורים. שוב, המון עמידה. המון. זה החלק שלא נהנתי ממנו. אבל ההסברים היו מרתקים. הכי אהבתי את האזור היווני והאזור השומרי (פרס-בבל). למדתי על הדברים האלו בארכיאולוגיה, אבל לראות אותם? התרגשתי מאוד מאוד. כל כך התרגשתי שלא צילמתי. מה שמוכיח שבאמת הייתי עסוקה במחשבות ארכיאולוגיות והיסטוריות. אין ברירה. אגיע לשם שוב. לגעת בעבר. כמעט. איפה שלא כתוב "אסור לגעת".
בחלק של הפנתיאון הכי התרגשתי. הסיפור היה שהם הצילו את הפנתיאון מפצצה בכך שאספו את כל האוצרות שלו אליהם לבריטיש, אחרי שנפגע קשות במלחמה"ע השניה. או לפני. לא סגורה על זה. כנראה לפני. למעשה, אלמלא היו הבריטים גונבים את כל קישוטי הקיר של הפנתיאון אליהם לפני המלחמה, לא היה שורד העושר הזה. כי הפנתיאון הופצץ במלחמה. איזה מזל. בלי ציניות. באמת.
בעצם, רוב האוצרות שאצרו הבריטים במרחבי האימפריה הבריטית לתוך המוזיאון הזה, לא היו שורדים אם היו נשארים בארץ מוצאם. ציטוט של המדריכה.
ואני נזכרתי בכל מיני דברים שיש העתק שלהם אצלנו במוזיאון רוקפלר ובמוזיאון ישראל, כי המקור נמצא בבריטיש מיוזיאום. ונזכרתי גם שזה לא באמת משנה אם זה המקור או ההעתק. העיקר- הסיפור שמאחורי זה.
בכל אופן, אחרי 90 דקות כאבו לי הרגליים פחד, והייתי חייבת לאכול משהו, וזכרתי מין מעדניה פינתית בקומה השניה שנראתה לי טעימה. היא באמת היתה טעימה מאוד. השעה היתה אחת וחצי והיה מצוין. כולל הישיבה. הישיבה עצמה היתה גולת הכותרת של ההנאה.
מעין פוקצ׳ות כל טוב כאלו
בתוכנית המקורית, אחרי הבריטיש מוזיאון תכננתי לנסוע לקובנט גארדן, אבל בפועל הרגליים שלי היו גמורות, השקיעה התקרבה והתחשק לי… להסתובב באוקספורד וללכת לפרימרק. מה לעשות, זה היה יום כמעט אחרון וידעתי שאני רוצה לקנות מתנות לנוער הביתי ופרימרק זה מקום מצוין למתנות בעיני.
בדרך לפרימרק עצרנו בארל קורט בשביל לבקר את הבית השני שלי. הטארדיס.
היה נחמד לראות אותה. לצערי לא היה לי מפתח והיא היתה נעולה. ידעתי שהיא גדולה יותר מבפנים.
בפרימרק מצאתי פיג'מות הארי פוטר לילדים, וכל מיני קשקושים. זו לא היתה הגזמה פראית מבחינת העלויות, וגם התור היה סביר לחלוטין .
וחזרנו למלון לנוח קצת לפני שנצא לאכול ארוחת ערב בככר פיקדילי, באיטלקית של ג'יימי אוליבר. בדרך למלון היו צבעי שקיעה נהדרים.
ובמלון חיכתה לנו הפתעה. העבירו אותנו לחדר בעליית הגג. חדר יפהפה, מרווח, עם נוף מטריף לשקיעה. נוף!
לצלם! בול מה שרציתי…
לאיטלקית של ג'יימי לא הזמנתי מקום.
בכלל, הלכתי על ספונטניות. נכנסנו, ביקשנו לשבת, נתנו לנו לחכות רבע שעה ליד הבר וקראו לנו לשבת. היה מצוין!
הרחובות בלילה מארים בקישוטי חג מולד מרהיבים, ונגן חמת חלילים מחריש אזניים הסכים שאצטלם איתו כסיום סקוטי משמח ליום הזה.
בבוקר היום השני שלנו, קמתי, כרגיל, בשש וחצי לפי שעון ישראל. מה לעשות, השעה היתה 4 וחצי בלונדון.
הייתי רעבה, אז אכלתי את העוגיות הנחמדות בפינת התה הנסתרת שבארון (חדר קטנטן, בארון מסתתרת פינת התה, וקצת מקום לתליית בגדים, וכספת. ואיכשהו- גם רוח קרה. אולי זו היתה ארובה. אולי זו עדיין)
העברתי את השעות עד אור הבוקר בתכנונים ומחשבות. כך גיליתי שההזמנה שחשבתי שהזמנתי ל sky garden לשעה 9:30,
הזמנתי בטעות ל11:30 וזו גם השעה אליה הזמנו כרטיסים ללונדון איי.
אחרי ארוחת הבוקר המפנקת, וסיבוב בכייף בין החנויות בתחנת ויקטוריה, נסענו בטיוב לכיון הלונדון איי.
היה קר. מאוד. ואפור. ולא היו הרבה אנשים, יען כי מזג אויר מכוער, כך אמרו. nusty weather/ ugly weather/ אבל עבורנו- beautiful weather. כמה כבר אפור רואים אצלנו? ועוד כזה אפור, מלא ביניינים של הוד והדר, ואוטובוסים אדומים שמכניסים קצת צבע?
עמדתי לי שם על הווסטמיניסטר ברידג' והתפעלתי עמוקות. האיש שלי עמד לידי והתפעל עמוקות מעצמו, שהתעקש לקחת אותי ללונדון כי כבר שנתיים שהוא רוצה ואני מסרבת. סופסוף הסכמתי.
כשמזמינים כרטיס משולב ללונדון איי ומאדאם טוסו, תוסיפי כמה שצריך בשביל כניסת vip
רק מראים את הדף המודפס לשומר- והי-הופ- נמצאים בקרונית. בלי תור!
הקרונית מחוממת, וביחד עם עוד כמה תיירים יש הזדמנות למבט על. התמזה חומה ומלאה בוצה ארוכת שנים, ומזג האויר הנאסטי לא נוגע בנו. חללית.
דרך העננים, האור מראה את לונדון כפי שהיא באמת נראית במזג אויר כזה
ואני מתרגשת לי.
זה גם הזמן לפיקניק פירות יער
וכמו הביטוי "הצבא צועד על קיבתו" ככה אני- עכשיו התמלאתי מרץ ואנחנו מתקרבים לרציף. יש 30 שניות בערך לצאת מהקרון הנע, אחרינו נכנס צוות ניקוי ושאיבה, ומיד אחריו- עוד 6 בני מזל לסיבוב.
בחוץ, מחוץ לקרונית, שוב קר וגשם דק צולף בפנים. הפסקת פיפי במשרדים של הלונדון איי. שמנו לב, שיש מעט מאוד מקומות מסודרים לפיפי. לא בכל תחנות הטיוב יש. יש כאלו שבתשלום- שווה לשלם. בתחנת הולנד פארק, למשל, יש תא בודד ומפחיד למדי, קלאסטרופובי מאוד. אבל כשצריך- אז צריך.
ברוב בתי הכלבו והחנויות אין שירותים ציבוריים. יש רק לעובדים. במזללות אין. במסעדות יוקרה יש- אבל רק בתנאי שאתה יושב שם. אלו היו 20 שניות על שירותים.
ואז ראיתי את השחפים. עצרתי לדבר איתו
אחר כך היתה שם התקהלות של יונים, שחפים שונים ואנשים שזרקו להם אוכל. היה שמח.
והלכתי לחפש את המיקום המושלם לצילום הביג בן, שלמרבה הצער היה בשיפוץ, אבל עדיין הפיק תמונות יפות.
big ben view
הטיילת לאורך התמזה, בצבעי שלכת
אבל באמת שהיה לי לא נעים בחוץ היפה הזה, ולא רציתי לטייל לווסטמיניסטר אבי, אז חתכנו לכיון מאדאם טוסו (טיוב, בייקר סטריט- שלום שרלוק- מאדאם טוסו במסלול המהיר)
כמעריצים של שרלוק, התחנה הזו שמחה אותנו מאוד. במאדאם טוסו הרשתי לעצמי להתלהב לגמרי
הצטלמתי עם כל גיבורי התרבות שלי
איינשטיין, פרדי, וספיידרמן
אבל הכי כייף היה למצוא סנסיי שרק להתאמן איתו
בקאטה היאן יונדאן, מחגורה ירוקה לכחולה, יש קטע שבו תופסים מישהו בשתי האוזניים ומכניסים לו ברך בסנטר.
בצורה שבה הייתי עושה את זה בעבר, צחק עלי המורה שלי שאני תופסת את שרק.
אז כשראיתי את שרק… המשכתי כבר.
אחרי מאדאם טוסו הנהדר, הלכנו לאכול משהו.
וחזרנו לקיימברידג' קיטשן סטריט לארוחת ערב גורמה שכללה סיידר חם ולאכוהולי. סיום מושלם!
this is where the magic happens – כתוב מעל המטבח הפתוח של המסעדה
היה זה יום שישי, בוקר לטייל ולחקור את צפונות האסלט הבלגית.
יד ביד עם אדם, מלאה בתשוקה ללכת רגלית ולהכיר חנויות וסמטאות על בוריין, יצאנו לדרך.
בהתחלה נעזרתי בגוגל מפות ומהר מאוד הבנתי שכל קשר בין האפליקציה למציאות מקרי בהחלט.
אם כן, הברירה נותרה הטובה ביותר- by foot
ברחוב החוצה את הרחוב בו עליתי- ראיתי פרימרק. היה בוקר, ולא היה תור. מדדתי קצת דברים, אבל כשניגשתי לקופות ושם היה תור ארוך בטרוף, נטשתי את הטובין ויצאנו לבזבז את השעתיים שנותרו- בטיול.
על השלט של בריכת האקליפטוסים בחניתה כתוב טקסט מרגש- וכל פעם שאני מקריאה אותו (או קוראת, או שומעת) – הגרון שלי נעשה רטוב מדמעות. ככה אני. מתרגשת.
בריכת האקליפטוסים עין חור
"מעיין מים חיים
אוצר לחלוצים
בבריכה חלקם נאספים
לימי קיץ לוהטים
אתר לבני כל דור
כאן נבטו אהבות המייסדים
נחלמו חלומות מתממשים
בשיח רועים לצלילי דינדון פעמונים
בצילם של אלון חרוב ועוזרד
כאן נזכור ימים חולפים לעד"
הבריכה מלאה במים ורצפתה מכוסה בשכבת אצות שהופכת את השיפועים בה למחליקים- וזה כייף.
בריכת עין חור
קצת קשה להכנס אליה או לצאת ממנה. המים עמוקים (כמטר עומקם) ואין שום מדרגה. החוצה אנחנו מטפסים על הקירות, שורטים את האצבעות והברכיים.
יש כמה צרעות פלך שמזמזמות ומדנדנות סביב המים, זה קצת מלחיץ אבל ברגע שמתגברים על החשש ומפסיקים להקשיב להן- אפשר להשתולל ולהתענג על מים, נוף, אויר, קיץ.
הנוף מהבריכה
אבל שכחתי לספר שהבריכה הזו נמצאת במורד שיפוע רציני רציני. קודם מגיעים למרפסת נוף מהמם. הנה:
זה הנוף לפני שמתחילים לרדת
ואז הולכים ביער:
ביער ביער
מגיעים לשלט העץ שבתחילת הפוסט ומתחילים לרדת בעוד ועוד מדרגות עשויות מעמודי חשמל ישנים, פרי עבודתם השווה והמשקיעה של צוות הנוי בקיבוץ. גם הבריכה, אגב, שופצה ומטופלת ע"י הצוות.
ויורדים המון המון המון מדרגות. באמצע הדרך יש ספסל. כשיורדים לא מבינים מה הרעיון אבל כשעולים זה ספסל מבורך למי שצריך לעצור ולנשום. עליה רצינית, כול המדרגות.
ולכן אני ממש גאה בילדים שלי ובעצמי שהצלחנו לעלות את כל העליה בבת אחת ובלי להתעייף.
קויה מצידה קיפצה כמו עז הרים. היא בכלל היתה מאושרת שם.
בסיורים בעיר ובסביבת המלון פגשנו סוכנויות שמוציאות טיולי יום לסביבה. אותם מסלולים כמו שהציעו לנו בקווי חופשה באוטובוס למלון. רק שבמקום 49 יורו לבנאדם, 6-12 יורו גג. ההבדל שהסיורים הללו עם הדרכה באנגלית ולא בעברית. אישית- נראה לי שעדיף באת לצאת בסיור תיירים מכל העולם. זה הופך את הסיור עצמו לחוויה חוצלארצית בפני עצמה.
הצטרפתי לפעילות חץ וקשת שהיתה נחמדה, ואחותי ואמי היו בפעילויות נוספות.
כהרגלו, מבצר יחיעם יפהפה בעיני. האתגר לצלם בו פינות כך שיראה יפהפה גם בעיני המתבונן בצילום
– .
תשובה: זוהי ידית למסגד שהגישה אליו היא מבעד הדלת הנאה הבאה.
כמובן שחיפשתי את העלים עבורי, עם הרקע המתאים והפרמטרים שלי
וצילמתי עוד כמה דברים אבל מחקתי אחרי שהעלתי למחשב, כי הם לא היו "ואו" בכלל)
ראיתי פיסת בד מכתובת אש שהסתבכה שם בעץ ושלכת, מחוץ להקשרה, נפרמת בשוליים, כמו שולי החברה הפרומה בבית התאילנדים הסמוך.
ובחלון אחר, קולבים, והחדר הפנימי גם הוא איזור תליית בגדים מכובסים של התאילנדים הסמוכים.
ואת העץ הזה עם הפירות האדומים. שכחתי את שמו.
ואז קיבלנו תרגיל מיוחנן- מול קיר בהיר, עם אלון מפוצל, הוא אמר- תרגיל- הוסיפו אלמנט לקיר ולעץ. היפכו את זה לתמונה מיוחדת.
ואת פירות אלה א"י כנראה משווים אווירת חג מולד קישוטית.
זו טכניקה מאוד מאתגרת לביצוע- שלמדנו בסיור.
קיר חנות הקעקועים 
תופרת חלומות 