קויה הכלבה עמדה ליד הדלת וביקשה לצאת ביללות התרגשות. פתחתי לה ויצאתי אחריה לקבל את פני הבאים אך היא רצה לחצר והתנהגה כאילו יש לה אוכל שם. התקרבתי בסקרנות. ראיתי צבון קטן, בגודל אגוז מלך, לא יותר. הוא בחן את הצמחיה היבשה שסביבו. קויה התרגשה. אוכל אוכל אוכל היא התנשפה בהתלהבות. אוי לא, חשבתי. היא תאכל אותו בלי מלח! אבל כל הרחוב מלא כלבים, רובם מסתובבים חופשי. אני רוצה להגן על הצב הקטן הזה!
פרק שני: חסה
אני חייבת להגן על הקטנטנה הזו, החלטתי שזו צבה. אני יודעת שיש דרך להבחין, בעזרת שיפועי השריון אצל הבוגרים. זו קטנה, רכה, אולי צב ואולי צבה. הרעיון למצוא אותה עוד כמה ימים אכולה מזעזע אותי עד שאני מכריחה את קויה להכנס הביתה ולהשאר במקום. קודם כל אוכל לצבה. חסה לאליק הידרופונית? שמה לה חסה. הצבה הקטנה מתלהבת ואוכלת. אני מרוצה. כאילו הנקתי בהצלחה, וצב זה בכלל זוחל. לא יונק. אבל הסיפוק. אולי זה צורך אימהי כללי להאכיל? לא יודעת.
פרק 3: רט"ג
כותבת הודעה בקבוצת החרקים בוטסאפ. מי יודע מה כדאי לעשות? להתערב? לא להתערב? מציעים לי לצלצל לרט"ג(רשות טבע והגנים), ואני מצלצלת. דיווח על חיית בר פגועה, למרות שהיא לא פגועה, עונה לי בחור נחמד. "קחי אותו לחורשה, יער, אפילו גינה ציבורית ".
פרק 4: הדרך לעין אדר
אני מחליטה להכניס את הצבה לארגז ולקחת אותה לדרך לעין אדר. לפני שאני יוצאת לדרך, אני מכינה צידה לדרך. עוד חסה, מלפפון, תפוח. לצבה. שיהיה לה להתחלה בwildness. בקיצור נכנסתי לעומק הטבע, מצאתי מקום עם צל ושמש, הנחתי את הצבה וערימת הכיבוד וישבתי איתה שם עשר דקות עד שהיא יצאה לסיבובים וחזרה לחסה. זהו, תסתדרי, ברוכה את. הסיפור הזה טרי טרי וקרה אתמול, באמת, בדיוק כמו כל הסיפורים בספר שלי, ברוכה את. ברוכה את לרכישה https://toferethalomot.com/buy-my-book/
לפני עשר שנים ושבעה ימים, היא הגיעה אלינו. בגיל יום, אפאטית, מורעבת, זעירה וחסרת אונים. שום דבר לא העיר את אינסטינקט היניקה שלה, חוץ מקנגורו עור לעור איתי. ואז היא הסכימה לבלוע קצת ממזרק עם תמ"ל לחתלתולים (זה מנ שעמותת נהריה אוהבת חיות נתנה לי). הייתי בית אומנה, אמא אומנה וכלבה מחליפה. עם צמר גפן לח וחם ניגבתי את הבטן והטוסיק שלה עד ששיחררה את הצרכים בבקבוק עם פטמה קטנטנה האכלתי אותה עד שנגמלה. אני זוכרת איך עמדתי בתור לקופה בסופר עם הפטמה הכי זולה והבקבוק הכי זול כי המזרק לא עמד בקצב ההאכלה שלה. האיש שעמד מאחורי ציקצק בלשונו. זה מה שאת קונה לתינוקת שלך, הוא הצביע על המנשא. כן, אמרתי. רוצה לראות אותה? הוא הציץ לתוך המנשא והגורה הרימה את עיניה אליו. האיש כמעט נחנק. זה…זה… זה תינוק? הוא שאל, נבוך להודות שהתינוק שלי נראה כמו חיה. כן. אמרתי. זו כלבה זעירה בת שבוע. היא אוכלת ממזרק ואני רוצה לנסות בקבוק עם פטמה. יהיה לי יותר קל לטפל בה ככה. אוה… האיש גנח בהקלה. חשבתי שמשהו לא בסדר בתינוק שלך. הכל בסדר, הרגעתי אותו. חוץ מזה שאני על תקן כלבה מחליפה.
כאן קויה בגיל חודש מדגימה יניקה מבקבוקלפני עשר שנים
הבוקר הלכתי לשחות בבריכה. כשהגעתי אחרי 35 בריכות למנוחה קצרה, שמתי לב לאחד השחיינים, יובל, שאומר משהו על גור של זיקית למציל. התקרבתי. היה זה אבקוע זעיר בצבע ורוד. זיקית זעירה טובלת במי כלור. ביקשתי את הרשות של החבר שהציל את האבקוע ושטפתי את הזיקית בעדינות במי ברז. לנקות את מי הכלור.
אחרי שסיימנו מקצה צילומים והתרגשות בקיבוץ, העברתי את היצור הזעיר לשיח "עין התכלת " הלא הוא שיח עפרית הכף הנפוצה בכל קיבוץ.
אבקוע של זיקית עם הסוואה טובה לענפי עפרית הכף
היה זה בוקר משמח מאוד, יש משהו מרגש בהגנה ועזרה ליצור זעיר פראי ואמיתי. מאחלת לזיקית הקטנה חיים ארוכים מלאים מזון עשוי חרקים
שבת שלום!
נ.ב. תודה לרוני טמלר ואדם ויסמן, על העצות והעזרה בהרצת האתר ובאירגונו. מעריכה מאוד את הזמן וההשקעה.
אימצנו אותו ביוני 2017. אמא שלו הפסיקה להניק אותו והוא הצליח לשרוד בזכות אפרת, שהאכילה אותו וטיפלה בו.
כשפגשתי אותו הוא היה בן חודש, במשקל 480 גרם וסבל משלפוחית מוגלתית במעמקי הפה שאיימה להרוג אותו בחנק. היו עליו גם עיגולים של פטריה (גזזת) והוא קיבל אנטיביוטיקה חזקה נגד הזיהום בגרון.
הזיהום בגרון עבר, והפטריה התחילה להשתלט לו על הגוף.
תוך זמן קצר, הוא התמלא קרחות.
הוא קיבל טיפול בבליעה, שלא הזיז לפטריה.
חשבנו לשנות לו את השם מפיטר לכריס. כי פיטר ופטריה נשמע דומה. אבל הוא לא ענה לכריס והגיב לפיטר. אז נשארנו פיטר.
קויה טיפלה בו גם היא.
ובהתייעצות עם וטרינרית חברה, ועם הרוקח פה, התחלנו אמבטיות עם אגיספור. כל 3 ימים רחצה. להשאיר את הסבון לדקה ואז לשטוף.
פיטר התרגל למקלחות החמימות. והפטריה, אחרי 2 שימושים בסבון, נעצרה.
אבל גם אנחנו נדבקנו. ועיגולים אדומים הופיעו לכולנו על הידיים והרגליים.
אז גם אנחנו התחלנו להתקלח עם אגיספור וזה נעצר.
ופיטר אכל היטב, שיחק הרבה, והתקלח כל 3 ימים במשך חודשיים.
הוא גדל והשיער שלו התחיל לגדול יפה גם.
המקומות עם הקרחות גידלו שיער חום. ושאר השיער היה שחור. אז הוא היה מנומר קצת.
ואחרי 5 חודשים הסתדר לו השיער לחלוטין.
"והוא גדל להיות פרפר נהדר"
ובעצם חתול נהדר.
עוד כמה ימים הוא יהיה בן שנה. חתול גדול, ארוך, רך ונהדר.
אביב בת התשע, שלומדת בכתה ג', אוהבת לקרוא, כותבת יומן והיא ילדה חכמה ורגישה.
לידה בכתה יושב אוהד פרידמן, שרוכב על חד אופן ומתנהג כאילו הוא יודע הכל באופן מעצבן ביותר.
אחיה עמרי בן ה16, מזמין משהו בלתי נראה להכנס הביתה. אביב לא רואה אף אחד לידו, ובדיוק כשהיא מדמיינת רוח רפאים, משהו מתחכך בה.
חרדה גדולה אוחזת בה, וגם ביצור האפור שחומק ומסתתר במטבח.
כשאביב מגלה שמדובר בחתול, היא מחכה שכבר יחזירו אותו, יתנו אותו, לא משנה, העיקר שיצא מהבית.
לצערה הרב, החתול נשאר, וזו בעצם חתולה, שזוכה לשם "ג'ורג'י".
אביב מנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את הוריה ואחיה להפטר מהחתולה, אבל הם מצידם מתעקשים שהיא תתרגל. "אביב לא הצליחה להבין איך יכול להיות שכל הילדים בכתה שלה רוצים חתול או כלב, אבל ההורים אף פעם לא מרשים להם, ודוקא אצלה לא רק שמרשים- אפילו לא שואלים אותה אם היא בכלל רוצה חתולה, ומכריחים אותה לחיות איתה!" ( עמוד 20).
שום דבר לא עוזר. החתולה הזו נוגעת בה, הפרווה שלה מעצבנת אותה, העיניים הצהובות מפחידות אותה. אביב לא אוהבת חיות. ולא אוהבת איך שדחפו לה חיה למשפחה, ואבא כבר לא צוחק מהבדיחות של אביב, ואת כל תשומת הלב מקבלת החתולה הזאת. במקום אביב. מעצבן.
אבל בשביל לקבל יחס טוב מהוריה, אביב מחליטה להעמיד פנים שהיא חברה של החתולה. היא כותבת ביומן, הקטעים של היומן הם באיור של אילנה זפרן, נראים באמת כמו דף מחברת עם ציורים של ילדה. נהדר.
"איך להתנהג כדי שלא יחשבו שאני מוזרה:
1. ללטף אותה ולחייך תוך כדי- אפילו אם זה עושה לי צמרמורת"
2. לזרק לה כדורי צמר וכדורים בכלל, אפילו אם זה מטופש
3. לקרוא לה בשמות חמודים- אפילו אם זה מגעיל אותי בלב! “(עמוד 32).
כמה כבר יהיה קשה להעמיד פנים?
היא מלטפת אותה, אבל בלב מחכה שזה יגמר. היא מעמידה פנים שהיא אוהבת אותה, ובני המשפחה מאמינים לה ושמחים.
אבל אוהד פרידמן, שאתה בכיתה וגר בשכונה, לא מאמין. הוא מזהה שהיא מפחדת מהחתולה שלה, ושהיא בורחת ממנה כל יום כשהיא עולה להסעה לבית הספר. הם מתווכחים, ואז הוא מאתגר אותה- לחבק את החתולה שלה.
אין ברירה, אביב לובשת סוודר (למרות שחם), וכפפות (למרות שלא קר בכלל, בשביל שלא תצטרך לגעת בפרווה ולהרגיש שהיא מגעילה), ויורדת עם ג'ורג'י למטה.
אחרי שהיא מחבקת אותה (במאמץ אדיר) בשביל להוכיח לילד הזה שהיא דווקא כן אוהבת את החתולה שלה, הוא מבקש ממנה לתת לחתולה נשיקה.
מחושים של עכביש בתוך האף שלה. כך מתוארת בספר החוויה הנוראית של אביב כשהיא מנשקת את החתולה, רק בשביל להוכיח שהיא אוהבת אותה.
קשה לי עם סיטואציה שילדה נאלצת להוכיח אהבה, לא משנה למי, בעזרת נשיקה. אני מקווה לחנך את הילדים שלי, בכלל לא לשתף פעולה עם הוכחות כאלו, להיות נאמנים לעצמם ולהגיד לא אם לא מתאים להם לנשק. אבל נחזור לספר.
הנשיקה הזו הרגישה כמו מחושים של עכביש (אין מחושים לעכביש, אבל זה הדימיון של אביב והוא עושה מה שהוא רוצה, מפחיד ומזוויע ככל שתרצה) בתוך האף שלה. ואביב נבהלה עד מוות וצרחה. וברחה לחדר, ונכנסה מתחת למיטה, וכולה בוכה ורועדת שם מתחת למיטה, ברגעים האומללים והמפחידים ביותר הללו, שם מתרחש הנס.
לידה, רוטטת מפחד, חתולה קטנה, ג'ורג'י. שם בדיוק אביב נוגעת בה בלי כפפות, מרגיעה אותה ומגלה שהיא מפוחדת יותר ממנה אפילו.
אחר כך הן נהיות חברות טובות, בלי עוד העמדת פנים. ג'ורג'י, כדרכן של חתולות, מעדיפה לישון עם הצעירה של המשפחה, ויש תחושה כללית שהנה סוף טוב והכל טוב, אלא שעוד לא מלאה מחצית לספר, וג'ורג'י נעלמה.
אני יודעת שאני תמימה, גם בגילי, 41, אני מצפה לסוף טוב. במיוחד עם נשארו כמאה עמודים עד סופו של הספר.
יש לנו ניסיון, אצלנו במשפחה, עם חתולים שנעלמים.
כשמוהוק היה בן כשנה, נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.
חזרנו הביתה, ורק גארפילד בבית. עומד על המעקה במרפסת ומסתכל למטה. ישר הבנתי. גארפילד רומז, שמוהוק נפל למטה.
מוהוק , 31/12/12 בסוף ימיו, בגיל 18.
חיפשנו אותו למטה, קראנו לו שוב ושוב. לרגע היה נדמה שראינו חתול לבן דומה לו באחת החצרות, אבל כשהתקרבנו גילינו שזו חתולה בכלל. הוא לא בא. הוא בטח היה מבועת, חתול צעיר ברחוב רועש בלב העיר.
הלכנו לישון בלב כבד מאוד. בלילה חזר אלי אותו החלום שוב ושוב. מוהוק בתוך שיח, עיניו פעורות לעיגולים כעיני ינשוף, והוא קופא ורועד. “בואי אלי" הוא אמר לי בחלום. “בואי אלי, אני מפחד".
קמתי אליו, בפיג'מה הדקה שלי, והחבר שלי בעקבותי, מתפלא עלי. יוצאת לחדר המדרגות בבית המשותף, ופיג'מה אפסית לגופי, מדברת במילים קצרות, חצי חולמת חצי ערה. "לאן את הולכת”, שואל החבר שלי.
"לקחת את מוהוק. מצאתי אותו.” אני עונה מתוך שינה.
יורדת במדרגות, נדחפת לתוך השיח הקוצני שבחצר המשותפת. עורי נקרע, פני נשרטות, בעיניים עצומות למחצה אני נכנסת פנימה לתוכו, מושיטה ידיים, מגששת בין הקוצים והעלים היבשים, לא מרגישה כלום, זאת אומרת מרגישה רק עלים יבשים וקוצים. לא פרווה רכה.
צאי משם, אומר החבר. רגע, אני אומרת, אני צריכה למצוא את מוהוק. ואני נכנסת עוד יותר עמוק, עיוורת מדחיסות העלים, מהחושך של הלילה, והידיים שלי ממשיכות, ואני קוראת בשקט- “בוא מוהוק, בוא חתול שלי, בוא אלי". ולפתע, פעיה קטנה. הוא היה חתול לבן כמו כבשה והוא ילל מעט מאוד ובעיקר פעה. ואני לא יודעת אם זה הדימיון שלי שהשמיע לי את הפעיה, אבל בכוחות מחודשים אני מגששת עם הידיים רחוק יותר ככול שהשיח מאפשר לי, ומרגישה פתאום פרווה רכה, ויודעת שהיא לבנה, ויודעת שזה מוהוק שלי.
משכתי אותו בקושי רב מהשיח, לקחתי אותו הביתה. ובאותו לילה קרו שני דברים. מצאתי את מוהוק, והחבר שלי למד להאמין לחלומות שלי.
מוהוק, 2009, כפר תבור
היו עוד כמה אירועים כאלו, בהם החתולים שלנו נפלו למטה, ניסו לצוד יונה ועפו בעצמם לחצר המשותפת, נעלמו לנו לכמה שעות או יותר. ותמיד הגיע חלום בלילה, ותמיד אחר כך נמצא החתול החסר.
בגלל זה, כשג'ורג'י נעלמה, ידעתי שימצאו אותה. כי ככה זה עם חתולים. הם נמצאים ומחכים שימצאו אותם. מניסיון.
אז קראתי מהר מהר את החיפושים של ג'ורג'י, ואת המכתבים הנהדרים שאביב כתבה לג'ורג'י, ואיך שאוהד פרידמן עזר לצייר אותה בשביל המודעה.
אמרתי בליבי לאביב- תעברו בחצרות, תקראו לה, היא הרי מסתובבת שם, היא תבוא אליכם.
אבל ג'ורג'י לא באה. ועברו חודשים. הייתי שבורת לב, כי ג'ורג'י ואביב נכנסו לי חזק ללב.
ויום אחד הם הלכו, כל המשפחה, כדי לאמץ כלב, ובדרך אביב הבחינה בזנב אפור שהיא מכירה היטב, ואחרי מרדף מותח מאוד נתפסה החתולה האפורה על גג המכולת, והובאה אחר כבוד הביתה.
חצי שנה? חצי שנה חתולת רחוב? וכמה היא השתנתה! וכמה אמיצה היא נהייתה, כבר לא קופצת מכל רעש, ומפילה אינספור דברים בבית, ואין לה סבלנות להקשיב לאביב ולהתפנק כמו פעם…
אבל אז מגיעה נקודת מפנה בסיפור. הפתעה. אמרתי כבר שאני תמימה. ושאני רוצה סוף טוב. וסוף טוב זה ג'ורג'י ואביב נרדמות יחד מתחת לשמיכה בחורף.
אשאיר לכם לגלות את נקודת המפנה ואת דעתכם עליה.
השפה עשירה וקולחת, הציורים הם חלק מהסיפור ומוסיפים הרבה הומור לעלילה, ניכר שהסופרת והמאיירת עבדו ביחד ויצרו יצירה נפלאה יחדיו.
אני ממליצה על הספר לכל גיל, לכל מי שאוהב חתולים. לילדים בגילי ולילדים בגיל של בני, אדם, שקרא את הספר גם הוא בהנאה רבה.
ציף (החתולה בת ה16 שלי) ואני, קראנו בספר כשציף מכורבלת עלי, והיו קטעים שהקראתי לציף והיא גירגרה בתגובה, כי חתולים מרגישים כשמשהו נכתב באהבה וכזה הוא הספר הזה. ספר שנכתב באהבה.
תודה רבה, עינבל ויסמן 12/2016
גם אדם(11) בני קרא, והנה מה שהוא כתב.
ג'ורג'י מאת דקלה קידר, ציורים אילנה זפרן
בסיפור ג'ורג'י, מסופר על ילדה בשם אביב ששנאה חתולים ויום אחד אחיה הביא לביתם חתולה.
בני המשפחה שמחו ופינקו את החתולה אך לא הבינו שאביב סבלה.
בני המשפחה קראו לחתולה ג'ורג'י מכיון שברחוב המלך ג'ורג', עמרי האח הבכור, מצא אותה.
לקח זמן (אני לא אספר לכם איך זה קרה) אבל בסופו של דבר ג'ורג'י ואביב נעשו החברות הכי טובות.
נהנתי מאוד מהסיפור, השפה נעימה לקריאה, הסיפור עצמו מרגש ויפה, הספר מאוד קריא, הציורים מקסימים ורואים שמי שציירה אותם אוהבת ומכירה חתולים ממש טוב. אבל היתי שמח אם היה סוף יותר טוב.
גם כששקט בחוץ
גם כשחיוכים מאירים את פניי
מתחת למים רובצת
הליוויתן הגדולה
זו שבוראת עולמות
בבועות מחשבת מחשבות
כאן העולם שלי
בועות על בועות
חכמה וקסם וזו אני
ועל פני
חיוך
לא תמיד אמיתי.
חורף 2004 היה קר מאוד. זקני צפת וגם זקני חיפה לא זכרו חורף כזה. אני הייתי מספר חודשים אחרי לידה, עם תינוקת חמימה והרבה מרץ.
הלכתי בגן מניה שוחט בכרמל, עם שקיות מהסופר, עגלת שלושה גלגלים ותינוקת בתוכה. ירד גשם דק שהפך לדוקרני. היה קר.
בפינת רחוב זיוונית והגן, יש סדנא לפיסול (של יושי), ותמיד מונחים שם פסלים מאוד מציאותיים-
כלב קוקר ספנייל מבטון
איגואנה ירוקה מגבס
חתול אפור יפה זנב בהתמתחות נצחית ועוד.
אני, מובילה בגבורה עגלת ספורט ראנר עמוסה לעייפה, מביטה תמיד באהבה אל הפסלים הנחמדים.
גם היום. בשעה 15:39 הבחנתי בפסל חדש, רענן, מאוד מאוד אמיתי הנח אחר כבוד ליד הקוקר ספנייל וליד האיגואנה הירוקה. פסל יפהפה של איגואנה כתומה.
הסתכלות נוספת ושאלה לעובר אורח- "האיגואנה הזו אמיתית נכון?"
-"לא, עונה לי האיש. זה פסל. ראיתי אותו מקודם כשעברתי פה."
האיש הלך.
אני וליה והעגלה עדיין לא. משהו חזק ממני, מהקור, מטיפות הגשם שמתחילות לטפטף, עוצר מבעדי לחלוף הלאה. אני נועלת את העגלה ומתכופפת אל הפסל המציאותי. נוגעת.
קרה מאוד אבל חיה, זו איגואנה אמיתית, אורכה כמטר וחצי וזנבה שלם, ארוך ויפה. כתומה, ועל גבה שפיצים, כיאה לדרקון.
אני פונה בתחינה לעוברי אורח, שלמרות אמינותי הרבה ממשיכים לטעון כי זה פסל.
בודקת דופק-לב. יש! יש פעימות!
עכשיו…
מה עושים?
אם היא תישאר שם היא תמות!
ואני? עם העגלה, ליה, הקניות?
ליבי הפועם הורה לי את הפתרון- נייר עטיפה צבעוני שלקחתי בשביל לארוז ממתקים לחוצלארץ והוקרב למטרה נעלה זו, נפרש אחר כבוד על המדרכה.
ועכשיו- אני צריכה/חייבת לגעת בה. להרים אותה, והיא כבדה, ובינינו זה טיפהל'ה מגעיל אותי כי בכל שנת עבודתי בגן החיות לא הרמתי אפילו פעם אחת בידיי את הדרקון המוזר הזה.
בסוף הרמתי אותה, קרעתי חור בשקית ניילון של הסופר ודרכו השחלתי את זנבה הארוך (80 ס"מ אורכו!). השקית כיסתה בעיקר את האחוריים, נייר העטיפה- את רובה.
הנחתי אותה על גגון העגלה והתחלתי להסיע את כולנו הביתה, בעודי מדברת עם הדרקון:
"אל תדאג, אני אביא אותך הביתה, אעטוף אותך במגבת ואחמם אותך בחדר האמבטיה. אין לך מה לפחד מהחתולים, כי הם לא יראו אותך. חוצמיזה אתה צמחוני אז אתן לך מלפפון וחסה כשתתעורר. אתה תשרוד, אתה תתעורר אחרי שתתחמם. בעצם עדיף שאתקשר לגן החיות, ליוחאי מהזוחליה שיבוא ויקח אותך…"
הגענו הביתה. כמעט. יש מעלית, אבל הדקרון ארוך יותר ואי אפשר להכניס אותו ואת העגלה למעלית.
אז אני מכניסה את העגלה ולוקחת את הדרקון -תנין הארוך והכבד הזה (לפחות 4 קילו) בחיבוק עלי- וככה אנחנו כולנו נדחסים למעלית הקטנה.
בבית- ישר לחדר אמבטיה, עוטפת במגבת ישנה, מפעילה חימום. ליה עדיין ישנה בעגלה.
אחרי כשעה התינוקת התעוררה, וגם הדרקון התחיל להראות סימני חיים. במקום לשמוח נלחצתי.
ומה אני אעשה עם איגואנה כתומה שפיצית בחדר האמבטיה הפיצפון שלנו? כולה דירה של 42 מטר רבוע, ואיזה מצב רוח יהיה לחיה שתתאושש? טופרים חדים וגב משונן מפסיקים להראות יפים כשחושבים על חיה במצוקה.
זעה קרה החלה לכסות אותי ככול שסימני החיים של האיגואנה הלכו והתחזקו.
לבסוף התקשרתי לגן החיות, וביקשתי עזרה.
הגיע האחראי, אותו הכרתי היטב מעבודתי שם לפני הלידה. כשהגיע לביתי, בשמחה גדולה הוא אמר-
"איגואנה כזו גדולה לא היתה בגן החיות שלנו עדיין!"
ואמר גם
"נכניס אותה לחימום ונטפל בה היטב".
לקח אותה, ונסע.
נשמתי לרווחה. ויומיים אח"כ התקשרתי לשאול מה שלומה.
אז ככה.
יומיים אחרי זה היא היתה בחיים, סבלה מדלקת ריאות וקיבלה אנטיביוטיקה וטיפול הולם.
התברר שהיא הגיעה לגן הפסלים ע"י יושי, האמן של הפסלים. הלה לקח אותה מגן החיות, במתנה, בעקבות זיהוי לא נכון של מצבה.
זאת אומרת, אחראי הזוחליה שכח אותה בכלוב בחוץ. היא קפאה בלילה והוא חשב שהיא מתה. האיש חשב שזה פגר של איגואנה, ונתן אותו ליושי בתור תבנית ליציקת פסלים.
יושי מצידו הניח את ה"גופה" ליד פסל האיגואנה בחצר הסטודיו. שם מצאתי אותה זמן קצר לאחר מכן, חיממתי אותה ועזרתי לה לחזור לחיים.
לצערי האיגואנה היא חיה מאוד רגישה, וכל השינויים והקור שהיא חוותה לא עשו לה טוב. האיגואנה הכתומה הענקית לא שרדה את חורף 2004, וזקני חיפה אפילו לא זוכרים אותה.
הצטמררתי כשדמיינתי אותך מחבקתותה במעלית,,,
בררררררר
את מדהימה
הסוף אמנם עצוב אבל נתת לה עוד יומיים של חסד
אני מתכננת [מתישהו] ביקור בחיפה
אוסיף גם את המקום של יושי לביקור מסקרנים אותי הפסלים.
שבוע טוב!
משתתפים:
קויה, הילדים ואני
בתוכנית: הקמת בריכת נוי קטנה
אביזרים: ניילון עבה שנשאר מהבנייה, שק גדול מלא חלוקי נחל בגדלים שונים (שקיבלנו מתנה מספק חומרי בניין ממנו קנינו את כל החומרים לבניית הבית) סמרטוטי רצפה פשוטים, צינור מים, את ומעדר.
העת: ראשון בבוקר
מהלך העבודה:
ראשית החלטנו איך ומה נעשה. שקלנו את האפשרויות השונות ואת המיקום המיטבי ולבסוף הוחלט ליצור בריכת נוי חפורה באדמה.
הילדים חפרו בתורות ובשלב כלשהו שיכנעו את קויה לחפור לעומק.
היא הסכימה בשמחה וחפרה בדיוק איפה שביקשו ממנה. מי גאון של אמא?
כשהשקע באדמה היה משביע רצון לדעת היוצרים (הילדים) הרוונו אותו במים.
אחר כך בכפות הידיים עיצבנו בבוץ את הצורה שרצינו מהבריכה.
כיסינו את הבוץ בבד (סמרטוטי רצפה) ומעליו הנחנו את הניילון העבה.
לאט ובהתמדה כיסינו בחלוקי נחל את כל השטח החשוף ואז הם מילאו מים
כעת אפשר לשחק קצת ולשבץ אבנים יפות וזכוכיות בתוך המים
לאחר מכן בעזרת מספריים- חיתוך שאריות הניילון לפי טוואי האבנים
והמשך עיטור וקישוט בריכת הפיות
המשימה הראשונה הסתיימה בסיפוק גדול.
המשימה הבאה- גמבוזיות או דגיגים טורפי יתושים אחרים.
כשמחפשים בגוגל משחקים לילדים, מקבלים המון משחקי מחשב. אבל מה שבאמת חיפשתי אלו משחקים של ממש, משחקי יומולדת, משחקי הכרות, משחקי חצר, משחקי חברה.
אחרי חיפוש מעמיק מצאתי כמה וכמה קבצים מרוממי רוח ושימושיים מאוד, באתר של משרד החינוך. בכדי להפוך אותם לזמינים לכולם- אני מקשרת אליהם ויוצרת את הפוסט הזה. להנאת כולנו!
1. אוסף מלא של משחקי חברה, משחקים חברתיים וקבוצתיים לשימוש בימי הולדת, מפגשים חברתיים, מפגשי חינוך ביתי, לילדים ולמבוגרים
חברה אהובה (תודה!) שלחה לנו מארה"ב. עוד לא ראיתי כאלו בארץ.
זה לגו מיניאטורי, כל ערכת מגיעה עם הוראות מדוייקות באיורים- וכך נולדים דגמים זעירים של הננו בלוקס. הנה כמה תמונות ממדף התצוגה שלהם
זה גמל שלמה ולידו כינור
כאן יש כלי נגינה
בינתיים הצטרפה גם חיפושית קרנפית ונשארה עוד ערכת דבורת הדבש להרכבה, ומטוס של חיה"א האמריקאי.
נכון מקסים?
התחלנו תוכנית לימודים חדשה- מסביב לעולם.
התחלנו באיטליה וכרגע אנחנו ברומא (בדיוק בקפלה הסיסטינית, מתלהבים מהיצירות של מיכלאנג'לו)
אז מצאתי כמה דגמי ננו שיתאימו לנו לתוכנית
למשל מגדל אייפל (מעניין אם יש פיזה)
וראינו כבר גם דולפין, סוס תוכי… הקיצור… קסם של דבר. לא לילדים קטנים (מתחת לגיל חמש), כן לילדים סבלניים או חובבי פאזלים תלת מימדיים מטריפים!
הבכורה רוצה לעשות נושא אישי בתוך איטליה- חתולים במקומות מפורסמים באיטליה. נזכרתי שעננת צילמה חתולים ברומא ואני רוצה להזמין את כולם – לשלוח לנו צילומי חתולים באיטליה אם ישנם! או סיפורי חתולים באיטליה.
בכלל, כל רעיון נוסף יתקבל בברכה.
– נושא האוכל מכוסה, אנחנו מכינים מתכונים איטלקים כל יום! המתכון הבא יהיה פיצה.
.jpg)
שבת שלום
הוספת תגובה לתגובה זו
תופרת חלומות 