מסיכות משפחתיות

מסיכות משפחתיות, אנחנו מסתכלות ביחד בתמונות, את מספרת לי על הורייך ואחייך ואחיותייך, ועל איך הצוררים הפרידו בין אם לילד, ואיך האם הלכה אחרי הילדה כי מיאנה להפרד, ושניהם נשרפו אחר כך.

בהתחלה סבתא סרבה לספר לי את הסיפורים האישיים, אבל אחרי שראתה שאת כל ספרי השואה שהיו – השאלתי מהספריה, וקראתי את כל בשביס זינגר, וכל חוברת זכרון שהיתה בספריה, ניאותה לספר לי את זכרונותיה.

 

אני לא רוצה שיהיו לך חלומות רעים, אמרה סבתא פרידה.
ממילא יש לי חלומות רעים, הבטחתי לה. מכל הספרים שקראתי.

ובאמת, היו לי חלומות. אבל אחרי ששמעתי את הזכרונות של סבתא, הפכו החלומות לאישיים יותר. מחרידים יותר.
מלאי יגון.

מסיכות של פנים שלא הכרתי, ערבוב של סרטים, טקסים וסיפורים.


ביום השואה אני נזכרת סבתא פרידה, שכל לילה התעוררה מחלומות רעים, בוכה, מחובקת בזרועותיו האוהבות של סבא בנימין, וכל יום האירה פנים אלי והיתה אשה מכילה, מבינה, חכמה ויוצרת. איך השכילה להפריד בין הלילה ליום, בין העבר להיום, בין האיין ליש.
האם עטית מסכה שהסתירה את עברך, וכך תיפקדת כאם ורעיה ועובדת ויעילה?
האם המסכות נשרו בלילה בזמן שישנת?

למדתי ממך הרבה, סבתא. יהי זכרך וזכר כל אלו שאהבת ונספו בשואה, ברוך.
עינבל

Save

שעועית הגלידה- זרעים של תקוה

סיפור עץ שעועית הגלידה שפרח לראשונה אמש.
אספתי זרעים בסיור טעימות בבוסתן הכרמל, מעגן מיכאל.

לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.

העציץ הריק
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.

וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק

פסיגים
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.

שעועית הגלידה בעציץ
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!


עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!

שעועית הגלידה ספט 2016

פריחה:

ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?

שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!

 

עינבל

Save

Save

Save

Save

Save

אמנות בהאסלט

היה זה יום שישי, בוקר לטייל ולחקור את צפונות האסלט הבלגית.
יד ביד עם אדם, מלאה בתשוקה ללכת רגלית ולהכיר חנויות וסמטאות על בוריין, יצאנו לדרך.
בהתחלה נעזרתי בגוגל מפות ומהר מאוד הבנתי שכל קשר בין האפליקציה למציאות מקרי בהחלט.
אם כן, הברירה נותרה הטובה ביותר- by foot

ברחוב החוצה את הרחוב בו עליתי- ראיתי פרימרק. היה בוקר, ולא היה תור. מדדתי קצת דברים, אבל כשניגשתי לקופות ושם היה תור ארוך בטרוף, נטשתי את הטובין ויצאנו לבזבז את השעתיים שנותרו- בטיול.

התרשמתי מאמנות הרחוב

תוצאה של

street art festival Hasselt

המתקיים מדי שנה

 

  קיר חנות הקעקועים

מצאנו 3 ארונות חשמל מצוירים במקומות שונים- וצילמנו אותם

  והאף

ציורי קיר מהממים

וגם הצטלמתי לידה

אדם חד העין הסב את תשומת ליבי גם לפסלי רחוב- 2 אנשים על ספסל – ועוד כמה שבאמת ישבו שם

חתול מפוסל בסגנון נאיבי-

ואמנות/עודף שילוט על פאב מקומי

ואפילו מצאתי קיר צומח שלא הצטלם היטב אך היה ממש ממש מרשים, צמוד לככר העיריה

קיר עם צמחיה עליו- בקומה 2 ליד העיריה

אגב ממש מעבר לככר הזו, נמצאת פיצריה טעימה מאוד עם צוות דובר איטלקית

שם אכלנו ביחד צהריים טעימה, והמלצר כיוון אותנו לחנות בה נמצא פליימוביל לאדם.

מצאנו את החנות בקלות והילד היה מאושר! כה מאושר שככה צילמתי אותו כמה דקות אח"כ בשוקולדיה המפורסמת

lionidas

משם המשכנו לחקוא את צפונותיה המתוקות של האסלט הבלגית, ועל כך- ברשימה הבאה.

לילה טוב. עינבל

סיפורי כפר תבור

למרגלות התבור גר קו זמן אחר, זמן תבור שמו. הוא נוהג בטרקטור חלוד המחובר לשרשרות גידוד ומטייל לאיטו על פני האדמה, הופך בה רגבים ומשחרר ממנה משבי ריח חומים.
מחוץ למושבה ממהרים.
ממהרות המכוניות להגיע מכאן לשם ומשם לכאן, ממהרים החתולים להגיע לפחים הגדולים, ממהרים הכלבים להשתין על גלגלי המכוניות ועל עמודי החשמל וללכת "רגלי" עם בעליהם בחזרה הביתה.
מה עושים היום, היה מתחיל כל בוקר עירוני אצלי. אולי קניות? מה חסר? אה, רק פרמזן, טוב, נמצא כבר מה. היום קניות. מתארגנים-אוכלים-לפעמים לא, ויוצאים. נוסעים חיש מהר במורד הכרמל, מוצאים חניה קרובה, הידד, עגלה, יופי, מעבירים שלוש שעות באיסוף מוצרים לא חיוניים בשלל שורות קורצות ונקיות.
שבוע ומשהו מאז זמן תבור חי אצלי בבית. אני חיה בבית שלו, ליתר דיוק.
הבוקר מתחיל בציוצי הצופית על עדן החלון ומבעד לענפי השיח אנחנו בודקות שמיים טלאים טלאים על גבי חלוננו. תכולים? מעוננים? אפורים? כהים?

ארוחת בוקר נפרשת לאיטה על השולחן הגדול, השקט פותח את היום בשמחה מעודנת, נעים בראש, נעים בלב, ללא בדל של געגוע לאוטובוס של חמש ורבע שהיה מתחיל את הסבב של כל רבע שעה אוטובוס מסריח הממלא את ביתנו הקט באדים וערפיח וטעם של אוטובוס לפני צחצוח השיניים. כל העניין הזה עם האוטובוס אחת לרבע שעה התחיל ביולי 2006 והיה אמור להכיל אך ורק אוטובוסים ירוקים שאינם מזהמים, אך תוכניות עירוניות לחוד ומעשים עירוניים לחוד. התחנה הוקמה ממש מתחת לחלון חדר השינה ושום דבר לא עזר. איכות החיים שלנו ירדה והתדרדה עם הצטרפות הפקים והצפירות לתחבורה הכבדה שבחרה להגרר מחמש בבוקר עד 11 בלילה תחת חלוננו.

 אז מה עושים היום?
יש תוכנית, משהו מתערבל לו ומתנועע בשקט בשולי המחשבה. ללכת לדואר-אולי לשדות- לבריכת הדגים- לטאטא את הבית- לעדור-בגינה-לתלות כביסה-להוריד-להניק- לנוח.
לנוח לנוח לנוח.
סוף סוף אפשר לנוח. גם כשהם ערים, לעצום ולישון ולחלום חלומות קטנים על פומלות כבדות על עצים קטנים.
זמן תבור מסיע באיטיות האופיינית את הטרקטור החלוד שלו על השדה ממול לבית, וכולנו- גם השכנה והתינוק והעורבני והעכבישים– מתאספים על שולי השדה לראות איך הוא עושה במלאכה.
ומשם ממשיכים כמו ציפורים, כמו העצים, עפים עד שמתעייפים, נחים.
מוצאת שקשה לי לעזוב את המקום הזה, טוב לי בתוך זמן תבור, הנשימות רכות כמו נוצות לבנות, האויר נקי כמו מי מעיינות, לנשום אוויר עם טעם של גשם ושמש וצחוק פרחוני שמטייל בגרון ונדחק לתוך הבטן בפעפוע מדגדג.
ובערב כשזמן תבור נכנס למכונית החדישה שלו שנראית כמו אוטובוס עם כנפיים והבהובים, וטס במהירות האור להדליק לנו את הירח ואת הכוכבים, בבת אחת נגמר היום, הילדים נרדמים, והחושך עוטף את השמיים.
ליל מנוחה.

הדרים

אשכולית מגינה סמוכה

2 פומליות אדומות

קצת תפוזים קטנים ומתוקים  ולימונים חמוצים בריח נפלא

מהחצר של יעקב, שעל הדרך ניסה לברר מה אני עושה ואיך מתפרנסים בחינוך ביתי

ועוד כמה קלמנטינות עסיסיות עם המון גרעינים מאשה מבוגרת בשכונת השקדים שסיפרה שעלתה באקסודוס וגרה בעבר בבת גלים וכמה נורא שהטילים במלחמה הרסו את השכונה

וקצת פקאנים בטעם קלוי משטח פתוח ליד המועצה, וקצת לואיזה והדס ורוזמרין מגדר חיה, לטובת תה מחמם.

עם הזמנה פתוחה מהשכנים- כשיגמר- בואי לקטוף עוד!

 

ואתמול הכנתי פיצה מקמח מלא לבקשת הילדה, ורבע הבאתי לשכנה ממול. כעבור מספר שעות קיבלתי את הצלחת וקונפיטורת תפוזים מרירה מתוקה וכמה טיפים לגינה- והבוקר כבר ניכשתי את העצים הקטנים שעולים מבין הרגבים ומתחזקים כהרף עין.

תפוזים טריים מהעץ בעלי ריח מטריף ודביקות מרירה מהקליפה, הם שמחים להתגלגל על החיך והלשון ומולם טעם ה"קנויים" מחוויר.

וככה הפסקנו לקנות הדרים בסופר.

הדרים בכפר תבור

עכבישים

כשנכנסנו לבית ראינו אותם בפינות, בקצוות, מעל ומתחת ובכל מקום אליו הרמנו מבט.
האיש שאל אם לעבור ולנקות אותם ואני חשבתי שלא.שאולי יש להם תפקיד.
אבל מקץ שבועיים ועכביש נתלים לי בקוריהם מבין קירות ביתי הרגשתי שהם מסמלים לי עזובה, לכלוך, הזנחה.
אז עברתי עם מטאטא וניקיתי את הקורים המאובקים מהפינות, מהקירות, ובעודי מנקה העכבשים קופצים באנג`י על הרצפה ונוהרים לחריצים. לפחות שיהיה לי נעים, חשבתי. ושיעשו קורים חדשים, נקיים, שקופים ונוצצים.
הבית עדיין מלא עכבישים. אבל יש לי הגדרה ברורה-
הם למעלה, אנחנו למטה.
וכשמטייל עכביש על הרצפה בריצה מהירה, אני קופצת, נבהלת, מסיטה את רגליו הרכות של בני ואת כפותיה הנעימות של ביתי, משום שכולנו יחפנים בבית הזה, ולא פוגעת בעכביש.
לפעמים כשהעכבישים עוברים את "גדר ההפרדה" ובוחרים לטייל דווקא על המיטה או המגבת, אנחנו נוטלים אותם בעדינות עם נייר מקופל ומעיפים אותם החוצה (טרנספר).
הפחד הגדול שלי זה שהם יעקצו אותנו.
אבל משהו בי מכבד את הנוכחות שלהם ולכן אנחנו חיים כעת ב"הפסקת אש".
יש מתח וקורים. ועכבישים.
זה לא שלום, אבל זה המצב המדיני, לא?

פתאום הפקאנים הפכו למעדן שלנו.

אנחנו מלקטות אותם ב"שושו", מאז גילינו שמול הנדיבות העצומה להדרים ופירותיהם, יושבת קנאות מחרידה לאגוזי הפקאן.

תנו לי להסביר-

פה ושם בשולי חצרות ניצבים עצים גבוהים גבוהים ועלוותם מצהיבה למול הירוק עד של ההדרים והאפור כסוף של עצי הזית. בולטים.

סביבם גדרות תייל גבוהות, משל היו אסירים בכלאם.

ועל מה המהומה?

והיה המקרה ונתגלגל לידי פקאן ארוך ובהיר שהתחמק מהתייל, ואפילו לא אחד יותר שיהיה לי לעזר בפיצוחו. מיואשת מעט למגע האוצר הנשגב שנתגלגל לידי, ליטפתי אותו בלשוני והוא נתפצח בקלות. ותוכו נעם לי מאוד, כטעם ערמונים קלויים, כמחית עדינה ורכה של עוגה. מופלא.

אחר החלתי סורקת את הקרקע שמחוץ לתייל, חופרת בחוד נעליי בעלי השלכת המתגופפים זה על זה כמנסים להתחמם מקור החורף החודר כעת. פה ושם נגלה אלי אגוז נאה, בהיר, וקליפתו המעוטרת תווים שחורים ושמחה חומה נאספת לתיקי בשקט. אני מבריחה אסירים מכלאם, או שמא מעפילים מהמחנות בקפריסין?

והנה הגברת הנעימה שעלתה באקסודוס, והיא מושיטה אלינו קלמנטינות מתקתקות עטויות קליפה אוורירית. בחצרה העצומה 4 עצי פקאן רמים, כולם סדורים בתייל. "מה עם הפקאנים" שאלתי בעדינות, מנסה לגלות את פשר הגדר.

אל תגעי לי בפקאן! נוזפת בי הגברת בעודה מביטה בי במבט רנטגן כמו מנסה לגלות כמה פקאנים אני מסוגלת לחטוף מהעץ בעודי עומדת ומשוחחת עמה. הפקאנים מתחלקים ביננו לבין העובד שלנו, וזהו.

בסדר, אין בעיה, איפה יש פקאנים חופשיים, אני מבררת.

אין. לכי לסופר. ואל תקני את הארוזים הם מגעילים.

ומאז עיני סורקות את הצמרות, מחפשות את הגובה, הצהבהבות והגושים המעידים על פרי. אז אם במקרה יש לכם עץ פקאן, ומתאים לכם שנבוא ללקט מסביבו- בבקשה ספרו לנו!

יבוא מחיפה – בדלי שיחות נשים

את מכאן?-לא, אני מחיפה.מתי הגעת לכפר?- לפני 34 שנים.מניין אתם?-מחיפה.

מתי הגעתם?

– בנובמבר.

גם אני מחיפה. הגעתי לפני 18 שנים. אני מתגעגעת לחיפה המון.

– אז אולי תסעי קצת לחיפה?

מה פתאום?! טוב כאן.

 

את מפה?

– עכשיו.

מאיפה במקור?

-מעיר גדולה.

מתגעגעת?

תיהי רגע בשקט. שומעת?

(משתרר שקט, דממה)

שומעת?

-לא שומעת כלום.

זה כפר תבור. תענוג נכון?

 

את מפה?

-כן.

ממש ממש?

-כן, מהמייסדים.

ואו, אני נרגשת לפגוש אותך.( את המקומית ראשונה שלי.)

ואת מניין?

-מחיפה.

אתם גרים כאן עכשיו?

-כן.

טוב לך?

-כן.

אז תגידי שאת מכאן.

נכון.

אני מכפר תבור.
לפעמים נדמה שמה שמשנה זה העבר. אבל הווה יוצר את העבר, ועכשיו אני כאן. מהכפר.

סודות

זו הרשומה האחרונה על כפר תבור.
אני כבר לא עירונית בכפר אלא כפרית בעיר.
כפר תבור הוא מקום קטן, שכל סודות היקום צפונים בו, כבכל קהילה אחרת בתבל.
וכחלק ממרקם עדין וקיומי זה של המקום, כך מוגדרת שמירה על סודות.
הסודות נלחשים מכל בית ובינות לגדרות החורקות מיושן, נטמנים היטב לתוך אזניים קשובות.
ובעודי מדלגת כמו דורותי מערץ עוץ בשביל לבנים אדומות ולבנות במעלה רחוב המייסדים אני מתפתה להקשיב ולהתנגן בתוך הסיפורים המופלאים והסודות.
ותמיד אני מבטיחה לשמור, לשמור על הסוד.
וכשומרת סודות
אני מסיימת
את הסיפורים על כפר תבור
ורק אומרת-
תודה.
הסיפורים נכתבו בין שנת 2006-2007
ומאז שנת 2012 כבר אינני מכפר תבור.
ב2012 עברנו לחניתה. וגם לחניתה יש את הזמן שלה. מוזמנים לקרוא עוד על הבית שלנו בחניתה בקטגוריית בונים בית.