Categories
החיים הרהורים

בטן

בבואי לנסות ולתאר את זמן החלום נטול הזמן המתקיים בין כתלי בית החולים, צפים ועולים רגעים.
*
איני יודעת מה קדם למה.
הייתי נחושה מאוד שאני לא צריכה בית חולים.
חמישה ימים זחלתי בין המיטה לאסלה, שתיתי מים ומים איזוטוניים וטענתי בחירוף (אולי טירוף) שאני בסדר גמור וזה יעבור ושרק תעזבו אותי בשקט. והם עזבו. מילאו לי מים בכוס והניחו לי להיות ולא להיות.
העולם המשיך להתקיים בלעדי. הבית עמד. הגינה צמחה. לא הייתי אני. הייתי תנועה בין המיטה לאסלה. וזהו.
*
ביום חמישי הבת הסיעה אותי לתור בין התורים. התור הקרוב לרופא היה לשבוע הבא. ובכל זאת. אמר לבוא. נכנסתי באיטיות לחדר הרופא. התיישבתי. הוא צבט אותי. הבטתי בגבעה שאינה מתיישרת.
הדברים חלפו סביבי ומעלי. בית חולים עכשיו. הוא אמר. הבת הציעה להסיע אותי. הרופא הציע אמבולנס. עד כדי כך, אמרתי לו.
עד כדי כך. הוא פסק. עכשיו.
אז אמבולנס. הבת הצטרפה לנסיעה.
פטנט זה. הקליטה הכי מהירה במיון ever. הפרדמיקית יסמין דאגה לרשום אותי ולקלוט אותי והנהג יוני העביר אותי למיטה. אולם 1. חדר15. יחסית למישהי שתכף מתה אספתי מלא פרטים. שמות. חיוכים. אשליה. הכל בסדר.
*
אלא שלא הכל בסדר.
אחרי אינפוזיה והתוצאות, מעבירים אותי למחלקה.
crp מדד
גבוה מאוד. מעל 300.
המילה אלח דם פועמת לי בתודעה הביולוגית. אני מבינה. מצבי באמת קריטי. כמה מוזר. אני ממש בסדר!
חוץ מכאבי הבטן המפלחים את בשרי כבר חמישה ימים. גל כיווץ שמונע ממני לנשום. אני גונחת. אניצ’ה. אניצ’ה. אני מהמהמת לעצמי את הויפסנה. זה לא סבל. זה יעבור.
*
וזה עובר. וחוזר. ועובר. וחוזר. ויש זמן אחר בבית החולים. ואני לא זוכרת זמן בלי כאב. כול כולי כאב או ציפיה לכאב.
אני לא זוכרת שעשו לי את הפרפר ביד. אני לא זוכרת את החיבור לאינפוזיה הראשונה. גם לא לעשירית. את האחרונה אני זוכרת. כי סרבתי.
*
סרבנות היא תחילת המודעות העצמית.
*
אני שותה חצי ליטר בשעה, אמרתי לאחות האחראית והיא הסכימה שלשתות יותר יעיל מאינפוזיה ופטרה אותי מהעמוד והחיבור לגב כף היד.
החיבור לגב כף היד היה רעיון של גילה. אחרי שהפרפר בשקע הזרוע נסתם. עברו כמה ימים. לא יודעת כמה. נסתם. גב כף היד כאב בכל פעם שחיברו לי אנטיביוטיקה. אבל אז כבר נגמר כאב הבטן וכאבים קטנים אחרים צפו ועלו.
אני קופצת בזמן.
בשביל לסרב אני חייבת להיות שוב אני.
לא רק כאב וציפיה לכאב והמתנה לכאב שיחלוף.
סרבתי לראשונה יום לפני השחרור. רופא מתמחה נחמד נשלח לקחת דגימת דם עורקי. החיפוש המעמיק שלו בתוך כף ידי כאב לי. הלביאה שבתוכי התעוררה. הנחתי את ידי הפנויה על ידו ועצרתי את החיטוט בתוך בשרי. די. אמרתי. אני מסרבת לבדיקה זו. כואב לי ולא מתאים. עד שכבר אין לי כאב, אני לא מוכנה לעוד.
*
הוא הלך וחזר וניסה לשכנע אותי לעוד ניסיון. הוא צריך את זה. בית חולים לימודי. אני מושכת בכתפיי. לא. לא מתאים. סיפרתי לך שאני דאן 2 בקראטה, אני שואלת אותו.
הוא מבין את הרמז. בסדר, הוא אומר. נסתדר בלי המידע על הגזים המסיסים בדם העורקי. יופי אני אומרת.
את יודעת, אומרת לי עזיזה, שותפתי לחדר. זו פעם ראשונה שאת אומרת להם לא. הם עשו לך מלא חורים ובדיקות. את מבריאה. זה בטוח. ושלא יתעסקו איתך ויכאיבו לך. זה טוב.
*
אילה טיפלה בי.
עזיזה טיפלה בי.
הייתי ולא הייתי.
*
בליל שישי, 2022 לפנות בוקר פתאום הייתי. הבחנתי בחלון. הבחנתי בנוכחותי. נזכרתי. אני עינבל. נבהלתי. קמתי. הכאב פתאום נעלם. הפלג’יל התחילה להשפיע.
התודעה שלי צפה וחזרה. לרגע, נזכרתי בעצמי.


עברו חמישה ימים. וביניהם הזמן נמשך בהמתנה למנת האנטיביוטיקה הבאה, לגל הכאב הבא, להפוגה הבאה, לארוחה הבאה, לבדיקת הדם הבאה.
*
הצוות הרפואי היה נהדר.
מכולם, ציון לשבח לאחות חנה מנהריה שהיתה היחידה שקלטה כמה אני סובלת מהדלקת הנאונים לבדיקת אמצע הלילה והשתמשה במנורות הצד הקטנות כדי לא להקפיץ אותי.
כל לילה בבדיקה הזו התעוררתי בזעקה מרה. הדלקת האור גררה תמיד גל כאב עצום בבטני שהכריח אותי לרוץ לשירותים.
באה חנה בשקט והדליקה את הנורה הקטנה בשביל המדדים והחיבורים. מלאכית. ממש.
*
שמחתי להשתחרר הביתה
ומשהו מתוך השקט הזה נשאר איתי.
*
וזה, בקיצור, מה שקרה.

!איך התחלתי את השנה האזרחית החדשה בחיים

Categories
ברוכה החיים הרהורים תופרת חלומות

נהיגה בטוחה

פעם נהגתי כל בוקר מחיפה לאורנים וחזרה. זה היה לי קל ומהנה. להיות על ההגה. להיות שליטת הזמנים שלי. ואז, יום אחד, בשנת 2011, כשעמדתי בפקק בלילה באזור יגור, עוד לפני המחלפים שם, הפקק התקדם ואני איתו והרכב שהיה מאחוריי נשאר ולא זז. ואז זה שמאחוריו צפר לו, וההוא נסע במהירות ונכנס בנו מאחורי. ישבנו חברה ואני ברכב קיה סטיישן שהפך לאקורדיון. זה היה מפחיד

ומשתק.

את המשתק לקח לי כמה ימים להרגיש. בעיקר, זה בעיקר הוריד אותי מהכביש ופחדתי לנסוע. הפחד שדבר כזה שוב יקרה ממשיך לחיות בתוכי. אני נלחמת בפחד הזה כל פעם כשאני נוהגת בסביבה עירונית ובין עירונית ןהכי כשאני בפקק. מאז אני ממש לא אוהבת פקקים, אבל לא בגלל שקשה לי להתקדם לאט ולחכות. בגלל שאני מפחדת משידור חוזר.

סיפרתי לאמא שלי על הפחד התמידי הזה והיא הציעה שאייצר כדור הגנה שיגן עלי כל פעם שאני נכנסת לאוטו

בזכות כדור ההגנה, אני מצליחה לנהוג לכל מקום. אפילן, אפילו נהגתי בוקר אחד באמצע ספטמבר מחניתה לאזור התעשייה חולון כדי לאסוף את הספרים שלי.

Categories
הרהורים

לנהוג באור אחרון

בקצה היום נהגתי בצילם הכחלחל של רכס הרי מירון. אורות אחרונים של היום צבעו את שולי הנוף בכתום חם, ובשמיים נתלה צנים ירח, ציפורן דקיקה וענקית של ראש חודש חשוון.


אני לא אוהבת לנהוג בחושך, אמרתי כשנפרדתי מחברותיי בפארק הירדן בשלהי קבלת השבת הקהילתית.
אבל מה תעשי, שאלה חברה, והשמש בדיוק שקעה?
אל דאגה, שאריות של אור יאירו את דרכי עד שאגיע לכבישים המוכרים.
בעליות לחניתה נפל הלילה באחת.
רסיסי אור היום השמח שהיה לי הפכו לשמיכה כהה ובה ירח דקיק מאיר באור קלוש.
את הדרך לחניתה אני יכולה לנהוג בעיניים עצומות, אמרתי לעצמי ועליתי על אורות גבוהים.
נהגתי הביתה על רסיסי אור ואדים של שמחה.
היה יום נפלא.

Categories
הרהורים סיפורים צילום

כיפור

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
האוטובוסים חדלו לגנוח במעלה רחוב פינסקי לתוך חדר השינה שלי, הזמזום המתמיד של רחוב פרויד נדם ברקע סלון בית הוריי. שמענו ציוץ ציפורים והעורבים היו עפים וצועקים
מה קרה? מה קרההה?
בצאת יום הכיפורים חזרו האוטובוסים לרוקן אגזוזים לתוך ביתי, חזר כביש פרויד להמהם מנועים לסלון הוריי ונשתתקו העורבים.

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
וכאן על הגבול, אין הבדל. רק ריח המנגלים נעדר מהאויר בחג הזה, וקולות הילדים על הכבישים שנעשים הומים, וקול השופר העולה כאדווה של תפילה בינות לקהל לבוש לבן ולילדים על הגלגלים בין השבילים והכבישים.
צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה.
עינבל

צילום אפל בהשראת קלרה פיטרס
Categories
הרהורים

האדם והטבע

“מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;

כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.

זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…”
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,

https://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=14799

א.ד. גורדון הטיב לתאר את הצורך שלי בטבע. בטיול. בשהיה. בנוכחות בטבע. הטבע מחיה אותי. כמו מים לצמח. ככה הטבע לגופי ונשמתי.

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.”
מתוך

עקירת שורשי הנשמה מן הטבע, פרק שני במסה האדם והטבע מאת א.ד. גורדון

https://benyehuda.org/gordon_ad/haadam_vehateva_02.html