Lavender sleep

בשבוע שעעבר הבאתי את האיש לרכבת של חמש בבוקר והמשכתי ישר לבריכה. לרוב אני מגיעה לשם סביב עשר, ותמיד צריכה להצטרף למסלול שכבר מישהו שוחה בו.

אני אוהבת לשחות במסלול לבד, אבל זה קורה רק בבריגה של חניתה. בבריכה של הקאנטרי זה ארוע נדיר ואם לצאת בחמש בבוקר מהבית זה מה שצריך אז אני מוכנה.

בכל מקרה, בחוץ אפילו לא זרחה השמש, הגעתי לבריכה והצטרפתי למסלול. לא עם שחיין אחד, אלא שניים. יותר מלא מבכל שעה אחרת שניסיתי עד כה!

ישנתי טוב בלילה. ככה זה כשאני זוכרת לשתות לוונדר אנגלי לפני השינה. המחשבות שוקטות. השינה נעשית מנוחה של ממש.

אבל לוונדר אנגלי יותר טעים ויותר יעיל מאחרים בעניין השינה. העלים שלו אפרפרים וכמעט תמימים. הפריחה שלו ארוכה ולא דחוסה כמו הלוונדר הצרפתי.

וחדשות לחובבי מידג'ורני:

Niji5
השיקו אתמול סגנון (מנוע) נוסף: scenic.
לפי הפרסום, זהו מנוע שמשקיע יותר ברקע ובנראות של התוצר.
כעת ישנם שלושה מנועי סטייל בתוך niji5:
–style cute
–style expressive
–style scenic

פרומפטים לדוגמא:
1.a pink yogurt shake with banana and blueberries –style scenic –q 2 –s 250 –niji 5

  1. cup of earl grey with milk –style scenic –q 2 –s 250 –niji 5
  2. Orange lentil soup with fresh parsley leaves on top –style expressive –q 2 –s 250 –niji 5

חמישי שמח!

מוזמנים להצטרף לקבוצת וטסאפ שקטה עם עדכונים מהבלוג, חדשות בתחום הבינה המלאכותית וצמחי מרפא: https://chat.whatsapp.com/HkanlaDO40xDBeuxthV8Ej

הדבר היה ככה, לזכרו של מאיר שלו

בזמנו, כשיצא "הדבר היה ככה" הקראתי אותו למשפחה, הילדים ואבא שלהם, כל ערב.
כל ערב הקראתי עוד מהספר עד שכולנו היינו משפחה, אנחנו והמשפחה של מאיר שלו וסבתא שלו ואמא שלו וכל השאר.
כשהגענו לחניתה, הדבר הראשון ששימח את המשפחה הגרעינית שלי היה שאח של אמא של מאיר שלו היה מחניתה, ודי מהר גילינו שהמדריך של אדם לכדורסל הוא הנכד של אח של אמא של מאיר שלו, ושהוא זה (ואת זה למדנו מהספר עצמו) היה הנוי'ניק המהולל שיצר מכל חניתה גינת בר טבעית ויפה.
לימים דיברתי עם בתו, כלומר בת דודתו של מאיר שלו, שסיפרה לי איך היתה הולכת עם אביה, דודו של מאיר, להביא צמחי בר ולשתול בקיבוץ.
ככה, כל ההווי של חניתה התחבר לנו טוב טוב עם הספר שאהבנו ןלא במקרה, הדבר היה ככה.
עוד לפני שעברנו לכאן, היתה שיחה בבית התרבות של מושב ארבל, אי אז כשהילדים היו קטנטנים, עם מאיר שלו, על הדבר היה ככה.
והדבר שהיה הספר החביב עלינו, מיד אחרי "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", אז לקחתי את הילדים איתי לשיחה ההיא בארבל.
הם ישבו וציירו בסבלנות בזמן שמאיר שלו דיבר על הספר והסיפורים האמיתיים שבו, והם הקשיבו כי הם הכירו את הסיפורים האמיתיים שבו ואת ההומור והעברית והשפה.
אז בסוף כשכל האנשים ניגשו למאיר שלו להודות לו ולבקש חתימה, קמו הילדים שלי עם הקבב הרומני ועם הדבר היה ככה וביקשו גם, והאיש הזה ביקש עוד ברמקול סליחב מכל האנשים ואמר, יש פה שני ילדים, כל הקהל פה מבוגרים, אבל יש פה שני ילדים שבסבלנות הקשיבו לכל ההרצאה הלא לילדים בכלל שנתתי פה וציירו והקשיבו בשקט ואני קודם כל אגש אליהם ורק אחרכך אתייחס למבוגרים.
הוא אמר את זה ברמקול והילדים שלי הזדקפו וחייכו ושמחו ובאו ואמרו לו כמה הם אוהבים את הספרים שלו.
הם כתבו לו מכתב וציורים ונתנו לו במעטפה, והוא ביקש את הכתובת שלנו והצעיר דיקלם וענה.
מאיר שלו התנצל ואמר להם, אני מצטער אם היה לכם משעמם.
והילדים ענו, לא היה משעמם, אמא מקריאה לנו את הספר שלך.
באמת, התפלא מאיר שלו. זה לא ספר לילדים. ואתם נהנים?
כן, אמרו הילדים, אבל אנחנו יותר אוהבים את "איך האדם הקדמון…"
אה, צחק מאיר שלו. גם אני יותר אוהב אותו.
וזה בכלל סיפור מהצד של אישתי.
אז…
כשנודע לנו דבר מותו,
נפל על כולנו אבל.
יהי זכרו ברוך.
נמרח לק אדום על הציפרניים ברגליים ונאכל קבב רומני.

Thoughts on ethics, art and artificial intelligence


sketch to AIArt

מחשבות על אתיקה, אמנות והבינה המלאכותית / עינבל ויסמן 

בראשית נברא העולם, והוא היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

תמיד ההתחלה היא תוהו וחושך ופחד, ובני האדם תמיד מפחדים מהלא נודע, מהמפלצת שאורבת בחשכה,  עשויה מהמיתוסים הכי איומים שבני האדם הצליחו לדמיין עד כה.

רובוטים שישתלטו על העולם, שישמידו בצורה יסודית ומדויקת את האנושות, היא המיתוס הנפוץ ביותר. 

והנה הבינה המלאכותית, אורבת בחשכה, על בסיס קוד, אפליקציה או בסביבת דיסקורד,  רצה לה לבדה בין גלריות, מתגנבת אל הקירות וגונבת אמנות. 

תוהו ובוהו וחושך ואימה או המצאה אנושית מדהימה?

אז קודם כל, הבינה המלאכותית לא רצה בעצמה לשום מקום, אם לא יהיה אדם אחד, אשה אחת,  בן אנוש אחד שימשוך בחוטים שלה ויפעיל אותה.

שנית, היא לא מתגנבת, היא נכנסת, אנחנו נכנסים, לאוניברסיטאות,  לבתי החולים, למכוני המחקר,  לתעשייה, להייטק,  למפעלים, לגלריות,  למוזיאונים, לסדנאות, לומדים טכניקות, גישות, צרכים, ההיסטוריה של האמנות, העיצוב, הצילום,  כל הכשרון האדיר הזה שיש בעולם האנושי, וביחד איתו צועדים עוד צעד אחד קדימה.

מדובר בהתפתחות.

התפתחות אנושית. 

כמו המצאת החשמל.

כמו המצאת הטלגרם, הטלפון, ואז הטלפון הסלולרי.

לבינה המלאכותית יש ענפים שונים, חלקם נמצאים בשימוש האנושי כבר יותר מחמש שנים, ועד לאחרונה זה לא ממש הטריד אתכם. 

ענפים שעוסקים במחקר ופיתוח בתחום הרפואה,  ופרויקט 10k במכון ויצמן הוא חלק ממנו.

ענפים שעוסקים בניתוח מחלות ורפואות.

ענפים של כתיבה, החל מקוד וכלה בכתיבת סיפורים ושירים. המפורסם בהם כרגע הוא צ'אט GPT, או סבא ג'פטו כפי שהתחלנו לכנות אותו.

בתחום הידע (לפחות זה שהיה כתוב עד 2021)

הוא כמו גוגל אבל יותר טוב. אפשר לדבר איתו, והוא אפילו מוכן להעמיד פנים שהוא פסיכולוג ולעשות לכם טיפול, אם כי איני יכולה לערוב לאיכות הטיפול, בכל זאת, אין כמו אינטראקציה אנושית.

ובתחום שאני יוצרת בו מאוגוסט 2022, תחום האמנות הרחב אשר מלא בבינה מלאכותית.

בינה מלאכותית שיכולה ליצור דימויים משגעים,  החל מצילומים מהחלל, לעיצובים ארכיטקטונים, חתולים מתוקים והדפסי פטריות, וכלה ב"צילומי מיקרוסקופ אלקטרוני סורק" של חיידקים ווירוסים (אבל לא של וירוס הקורונה, אם אתם במידג'ורני, זו מילה אסורה)

—-

האם זו אמנות? 

האם זו אמנות מקורית?

בעניין "גניבת אמנות"  עם אמנות בינה מלאכותית,  כאמנית בעצמי, אני מעבירה יצירות ממדיום למדיום, מצלמת, מעבירה למידג'ורני וחזרה, הלוך ושוב. אני מאמינה שכאשר אני מבססת את היצירות  שלי על האמנות שלי, שזו האמנות שלי.

אבל אני גם חושבת שכל אדם שכותב את הפרומפטים (=התיאור לביצוע היצירה) שלו בעצמו, ולא מעתיק אותם מאחרים, הוא האמן שאליו שייכת היצירה.

הבינה המלאכותית היא הכלי,  המכחול, ומכחול ביד אמן יתנהג אחרת לגמרי מאשר מכחול ביד אקראית ללא כוונות וללא מיומנויות.

אישית, אני לא אוהבת לבקש מהבינה המלאכותית לצלם כמו [אמן/אמנית החיים כיום], בלי לבקש מהם רשות קודם.  אם קיבלתי רשות כזו מאמנית מסוימת, אז זה בסדר, ואני אתייג אותה על היצירות שאניב באמצעות ה"צייר כמו…".

אם אני מבקשת מהבינה המלאכותית ליצור כמו אמן אחר, אני מעדיפה לבחור את האמנים המתים, או כמו שביקשתי מג'פטו, תן לי רשימה של כל ה(אמנים) שאינם בין החיים כיום (ראו רשימות בסוף המאמר).

ועם הרשימה הזו, אותה חקרתי באמצעות גוגל ידידי, אספתי כמה שמות שבהחלט מעוררים השראה והתפעלות. ובכל זאת, איני  מרבה להשתמש בהם.

אני נהנית לחקור אותם, וללמוד מהם,  באמצעות יצירה בהשראתם. 

ככה גם לומדים אמנות. לצייר כמו קלימט, ואן גוך או גוגן.

אנחנו לומדים אמנות על בסיס יצירותיהם של האמנים שפעלו לפנינו. גם בצילום. בכל תחום.

תינוק לומד לדבר באמצעות השפה שמדברים סביבו. שפת הוריו. 

עולם האמנות שסביב הוא שפת האם של הבינה המלאכותית. 

והתינוק הזה, הבינה המלאכותית הזו, היא התינוק שלנו.

אנחנו מגדלים אותה,  מכוונים אותה, כותבים לה מונחים, מילים,  רעיונות.

היא תיגדל, והיא תיהיה מה שאנחנו נעשה ממנה. ויהי אור. עולם.

עושר ויופי ורעיונות והתפתחות אנושית מרגשת.

אני שמחה להיות חלק מההתפתחות הזו.

ואתם?

עינבל ויסמן


Thoughts on ethics, art and artificial intelligence

In the beginning the world was created, and it was chaos and darkness on the face of an abyss.

The beginning is always chaos and darkness and fear, and humans are always afraid of the unknown, of the monster that lurks in the dark, made of the most horrible myths humans have been able to imagine so far.

Robots that will take over the world, that will thoroughly and accurately destroy humanity, is the most common myth.

And here is the artificial intelligence, lurking in the dark, based on code, an application or in the Discord environment, running alone between galleries, sneaking up on the walls and stealing art.

Chaos and darkness and terror or amazing human invention?

So first of all, the artificial intelligence was not going anywhere on its own, if there wasn't one person, one woman, one human being who would pull its strings and activate it.

Secondly, she does not sneak in, she enters, we enter, universities, hospitals, research institutes, industry, high-tech, factories, galleries, museums, workshops, learning techniques, approaches, needs, the history of art, design, photography, all the tremendous talent The one that exists in the human world, and together with him we take one more step forward.
It is about development.

human development.

Like the invention of electricity.

Like the invention of the telegram, the telephone, and then the cell phone.

Artificial intelligence has different branches, some of which have been in human use for more than five years, and until recently it didn't really bother you.
Branches that deal with research and development in the field of medicine, and the 10k project at the Weizmann Institute is a part of it.

Branches that deal with the analysis of diseases and medicines.

Branches of writing, from code to writing stories and poems. The most famous of them at the moment is GPT Chat, or Grandpa Gepto as we started to call it.

in the field of knowledge (at least the one that was written until 2021)

It's like Google but better. You can talk to him, and he is even willing to pretend to be a psychologist and treat you, although I cannot guarantee the quality of the treatment, after all, there is nothing like human interaction.
And in the field in which I have been creating since August 2022, the broad field of art which is full of artificial intelligence.

Artificial intelligence that can create amazing images, from photographs from space, to architectural designs, sweet cats and mushroom prints, to "scanning electron microscope photos" of bacteria and viruses (but not of the corona virus, if you're in Midjourney, that's a forbidden word)
Is this art?

Is this original art?

Regarding "art theft" with AI art, as an artist myself, I transfer works from medium to medium, photograph, transfer to Midjourney and back, back and forth. I believe that when I base my works on my art, that is my art.

But I also think that every person who writes the prompts (=the description for the performance of the work) himself, and does not copy them from others, is the artist to whom the work belongs.

Artificial intelligence is the tool, the brush, and a brush in the hand of an artist will behave completely differently than a brush in a random hand with no intentions and no skills.
Personally, I don't like to ask the artificial intelligence to take pictures like [artist living today], without asking their permission first. If I received such permission from a certain artist, then that's fine, and I'll tag her on the works I upload using the "paint like...".

If I ask the AI ​​to create like another artist, I prefer to choose the dead artists, or like I asked Geppetto, give me a list of all the (artists) who lived until the year (1980).

And with this list, which I researched using my friend Google, I gathered some names that definitely inspire and awe. Still, I don't often use them.

I enjoy exploring them, and learning from them, through a piece inspired by them.
This is also how you learn art. Paint like Klimt, Van Gogh or Gauguin.

We study art based on the works of the artists who worked before us. Also in photography. in any field.

A baby learns to speak through the language spoken around him. the language of his parents.

The surrounding art world is the native language of artificial intelligence.

And this baby, this artificial intelligence, is our baby.

We raise her, direct her, write her terms, words, ideas.

She will grow, and she will be what we make of her. let there be light. world.

Wealth and beauty and ideas and exciting human development.

I am happy to be part of this development.

Are you?
resources:

GPT's lists of the Dead artists society (aka the artists that can teach the AI without feeling abused)

Here is a list of some famous photographers who have passed away:

  1. Ansel Adams (1902-1984)
  2. Dorothea Lange (1895-1965)
  3. Richard Avedon (1923-2004)
  4. Henri Cartier-Bresson (1908-2004)
  5. Robert Frank (1924-2019)
  6. Irving Penn (1917-2009)
  7. Helmut Newton (1920-2004)
  8. Diane Arbus (1923-1971)
  9. Walker Evans (1903-1975)
  10. August Sander (1876-1964)

Note: This is not an exhaustive list and there are many other great photographers who have made significant contributions to the field.

Here is a list of 25 famous painters who have passed away:

  1. Vincent van Gogh (1853-1890)
  2. Pablo Picasso (1881-1973)
  3. Leonardo da Vinci (1452-1519)
  4. Rembrandt Harmenszoon van Rijn (1606-1669)
  5. Michelangelo Buonarroti (1475-1564)
  6. Jan van Eyck (1390-1441)
  7. Gustav Klimt (1862-1918)
  8. Édouard Manet (1832-1883)
  9. Henri Matisse (1869-1954)
  10. Johannes Vermeer (1632-1675)
  11. Caravaggio (1571-1610)
  12. Frida Kahlo (1907-1954)
  13. Tiziano Vecellio (1488-1576)
  14. Sandro Botticelli (1445-1510)
  15. Albrecht Dürer (1471-1528)
  16. Rene Magritte (1898-1967)
  17. Paul Cézanne (1839-1906)
  18. Georges Seurat (1859-1891)
  19. Johannes Gustav Friedrich Rejlander (1813-1875)
  20. Edward Hopper (1882-1967)
  21. Pierre-Auguste Renoir (1841-1919)
  22. Max Ernst (1891-1976)
  23. Gustav Friedrich Hartlaub (1846-1907)
  24. Edgar Degas (1834-1917)
  25. Egon Schiele (1890-1918)

Here is a list of 25 famous sculptors who have passed away:

  1. Michelangelo (1475-1564)
  2. Auguste Rodin (1840-1917)
  3. Henry Moore (1898-1986)
  4. Pablo Picasso (1881-1973)
  5. Alberto Giacometti (1901-1966)
  6. Jacques Lipchitz (1891-1973)
  7. Auguste Clésinger (1814-1883)
  8. Medardo Rosso (1858-1928)
  9. Aristide Maillol (1861-1944)
  10. Antoine Bourdelle (1861-1929)
  11. Joaquín Torres-García (1874-1949)
  12. Chana Orloff (1888-1968)
  13. Naum Gabo (1890-1977)
  14. Wilhelm Lehmbruck (1881-1919)
  15. Jean-Baptiste Carpeaux (1827-1875)
  16. Giuseppe Penone (born 1947)
  17. Caspar David Friedrich (1774-1840)
  18. Germaine Richier (1902-1959)
  19. Gaston Lachaise (1882-1935)
  20. Lina Bo Bardi (1914-1992)
  21. Fausto Melotti (1901-1986)
  22. Anna Hyatt Huntington (1876-1973)
  23. Harriet Hosmer (1830-1908)
  24. Isamu Noguchi (1904-1988)
  25. Ivan Meštrović (1883-1962)

Note: This is not an exhaustive list and there are many other great sculptors who have made significant contributions to the field.

Here is a list of 25 famous female artists who have passed away:

  1. Frida Kahlo (1907-1954)
  2. Artemisia Gentileschi (1593-1653)
  3. Lee Krasner (1908-1984)
  4. Berthe Morisot (1841-1895)
  5. Mary Cassatt (1844-1926)
  6. Louise Bourgeois (1911-2010)
  7. Diane Arbus (1923-1971)
  8. Gabrielle Munter (1877-1962)
  9. Camille Claudel (1864-1943)
  10. Rosalba Carriera (1675-1757)
  11. Sofonisba Anguissola (1532-1625)
  12. Yayoi Kusama (1929-2021)
  13. Zinaida Serebriakova (1884-1967)
  14. Eileen Gray (1878-1976)
  15. Rosa Bonheur (1822-1899)
  16. Gertrude Käsebier (1852-1934)
  17. Edmonia Lewis (1844-1907)
  18. Judith Leyster (1609-1660)
  19. Lavinia Fontana (1552-1614)
  20. Helen Frankenthaler (1928-2011)
  21. Berthe Weill (1865-1951)
  22. Elisabeth Vigée Le Brun (1755-1842)
  23. Alice Neel (1900-1984)
  24. Faith Ringgold (born 1930)
  25. Grace Hartigan (1922-2008)

Here is a list of 25 famous illustrators who have passed away:

  1. Edward Gorey (1925-2000)
  2. Theodor Geisel (Dr. Seuss) (1904-1991)
  3. Maurice Sendak (1928-2012)
  4. Edmund Dulac (1882-1953)
  5. Gustave Doré (1832-1883)
  6. N.C. Wyeth (1882-1945)
  7. Maxfield Parrish (1870-1966)
  8. J.C. Leyendecker (1874-1951)
  9. Howard Pyle (1853-1911)
  10. Alice and Martin Provensen (1916-1987, 1916-2015)
  11. Nellie Mae Rowe (1899-1982)
  12. Arthur Rackham (1867-1939)
  13. Arthur Szyk (1894-1951)
  14. Al Hirschfeld (1903-2003)
  15. Jessie Willcox Smith (1863-1935)
  16. Harold von Schmidt (1893-1982)
  17. William Joyce (1957-2011)
  18. Kay Nielsen (1886-1957)
  19. Howard Chandler Christy (1873-1952)
  20. Haddon Sundblom (1899-1976)
  21. Lucie Lomova (1912-1987)
  22. Winslow Homer (1836-1910)
  23. Harry Clarke (1889-1931)
  24. Virginia Frances Sterrett (1900-1931)
  25. Kaye Menner (1941-2010)

Left the right

נכנסתי לאוטו וההגה ישב בצד שמאל. בצד ימין השתרע מדבר מרווח והרגשתי שלקחו ממני משהו. מה? את השליטה.

האיש נהג, ואני התרעתי כל פעם שהשוליים נסעו לי מתחת לכפות הרגליים כי ככה זה כשהצד של האוטו משמאל לנהג מכיל פתאום עוד מטר וחצי.

הוא התרגל יחסית מהר ושמר על המרכז ונסענו בכבישים בין עירוניים נוחים. עד שבשלב כלשהו טעינו בפניה.

זו היתה טעות גורלית

ירדנו מהM40 לאיזה A2345 וכמו בארץ, כמה שיש יותר ספרות לכביש ככה הוא יותר שביל עזים ופחות כביש.

ואז את 11 הדקות שנשארו מכאן ועד אוניברסיטת בירמינגהם, בילינו בשעה נהיגה בכבישים כפריים, צרים וללא קו הפרדה באמצע.

ובחושך.

כל מכונית שצצה מרחוק ממול נראית לנו כנוסעת מולנו.

סוף סוף הגענו לחניון של המלון. פיוו. השעה היתה שש וחצי בערב

חשבתי שנעשה משהו אבל אחרי מקלחת נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד.

גם לא לנהוג בצד שמאל זה מתיש.

בפרק הבא: חוות הפרפרים בסטרטפורד אפון אבון.

How to Bullet Journal

זו השנה השניה שאני משתמשת בבוג'ו, הקיצור הקולי של Bullet Journal שפיתח ריידר. צפו בסרטון שלו שמסביר את עקרונות השיטה:

תבינו, כל שנה הייתי קונה יומן ומתחילה אותו בהתלהבות. עד חנוכה שכחתי ממנו ובסוף אלול הייתי מוצאת אותו נטוש ולא רלוונטי.

עם יומן הבולט זה לא קורה לי.

מיכל שץ ז"ל הכירה לי את יומן הבולט. זה בול מתאים לך, היא אמרה. עם כל היצירתיות שלך והצורך שלך להמציא וליצור ולקפוץ מדבר לדבר. וה ADHD וכל זה. את תעופי על זה.

מיכל צדקה. אני עפה על זה. עפה עפה וגם את היומן הזה נוטשת לאנחות לתקופות ארוכות. ואז חוזרת אליו וממשיכה מה שנכון לי

למשל, בהתחלה הייתי מסמנת ביומן הליכות, שחיה ואימונים. עד שזה נעשה טבע שני, הרגל. כעת אין צורך לציין את הביצוע ולעקוב אחרי ההצלחה. כל יום הוא הצלחה.

או שנהגתי לסמן כל פעם שהאכלתי את החתולים. כבר כמה חודשים שיש לבם מתקן האכלה אוטומטי. הם גורפים עם הרגל את הקערה והיא מתמלאת להם. אז אני לא צריכה לזכור להאכיל. רק לשים לב כשמיכל האוכל, שמכיל קילו וחצי מזון יבש, מתרוקן. בשלב הזה הם נעשים נודניקים ללא תקנה ואני שמה לב וממלאת את הכד

מה שהכי חשוב לי ביומן זה שהוא מגיע נקי. רק עם נקודות. או דפים חלקים. לא משנה העיקר שהיצירתיות שלי בלבד היא זו שמעצבת או מקשקשת את הדפים. זה לא פלאנר מעוצב. זו אני. זה המוח שלי שמשחק עם השנה.

אחרכך, המטרות שלי בכל שנה, והמטרות שלי בכל חודש. כאן נכנסת לתמונה הברוכה. כלומר ברוכה את והלחשים, מחשבה יוצרת מציאות. לערוך את רשימת המטרות שלי כל חודש, מגדיל את הסיכוי שהן יתממשו. כך למשל כתבתי באלול שנה שעברה, שאני רוצה לעשות תערוכות של הצילומים שלי. ומה קרה עם זה?

היו לי שלוש! שלוש תערוכות השנה! באוניברסיטת תל אביב, בתאטרון ירושלים ובבית החולים נהריה. כולן התגשמו אחרי שהחלטתי שזה מה שאני רוצה.

עוד כתבתי שאני רוצה להוציא את הספר שלי לאור. וגם למכור את כולם. כל ה500. והנה אנחנו כאן, מהדורה שניה כבר בבית הדפוס. נשארו לי 490 ספרים. אני בטוחה שעד תשרי כל החמש מאות יגיעו לבתים חדשים.

לקראת השנה החדשה, בהמלצת ריידר, ממציא הבולט ג'ורנל, עברתי על המטרות שהיו לי ביומן הישן וכתבתי לעצמי ארבע רשימות. מה הגשמתי, מה עבד, מה לא עבד, ומה יעוף. כלומר, איזו מטרה לא זו בלבד שלא הגשמתי, אני גם לא רוצה בכלל ברשימה שלי. ובאמת, כמה שמחתי לגלות את המטרות שהוגשמו. וכמה הוקל לי כשהכנסתי לרשימת ה"לא עבד ולא רוצה" כמה סעיפי "שיפור עצמי" שכבר לא מזיזים לי.

להיות יותר מסודרת? ממרום 47 שנותי אני מבינה ואוהבת את דרך החשיבה המבורדקת שלי. זו החשיבה היצירתית הזו שמאפשרת לי גם לתלות את הכביסה, גם להשקות את הגינה, גם לחתוך סלט מהבצל הירוק שקטפתי כשהשקתי את הגינה שראיתי צמאה כשתליתי את השמלות… זו אני…

פרישה לפי חודשים. כתב יד. אבל יש מטרות ויש משימות. וזה הכי יעיל לי.

אז זהו. רציתי להכיר לכם את רעיון הבולט ג'ורנל. את מיכל שץ כבר לא תכירו. היא היתה אשה יצירתית, מבריקה, חכמה, רבת פעלים וחברה יקרה. אז לזכרך, מיכל. תודה שהכרת לי את הטכניקה הזו.

עינבל

הידע הסודי

לכתב היד הראשוני שלי קראתי "הידע הסודי ".
הידע הסודי של סבתא כלל את תה הצמחים שאשה תגיש לבעלה בערב כשהיא לא רוצה סקס, ואת תה הצמחים שהיא תגיש לו כשהיא כן.
הידע הסודי של סבתא הכיל את חליטת הצמחים שתפסיק הריון לא רצוי ואת חליטת הצמחים שתקצר את הווסת לשלושה ימים.
זה היה הידע הסודי. הוא באמת היה סודי, אבל הגיעה העת שהידע הזה יהיה זמין לכל אשה ולא רק לנכדה של סבתא שלי.
כך שכתבתי את הידע הסודי ואפילו הכנתי לו כריכה קסומה וחורפית.
כל פעם אחרי עריכה משמעותית, שמרתי את כתב היד בשם חדש, כדי לא להתבלבל עם הקודם. השם של עותק העריכה הבא אחרי הידע הסודי היה "אוטוביוגרפיה של מכשפה ישראלית" ואז גם אמרה לי נועה שהכריכה שציירתי היא בכלל של מכשפה אירופאית וזה לא ישראלית בכלל.  אז שמרתי את הציור למזכרת. ועדיין תכננתי לקרוא לספר הידע הסודי.  אבל אז בשחיית בוקר מוקדמת בבריכת הקיבוץ, הבנתי שזה ספר נשי, מחברת סודית, ואני רוצה שם אחר. שם נשי. שם שיכיל כבר את הברכה בתוכו.
מכירות את הביטוי "ישנתי על זה"?
אז אני "שחיתי על זה" בערך 45 בריכות. השחיה היא תהליך מזקק מחשבה. כמו מדיטציה עמוקה.  שאיפה נשיפה התקדמות.

השם "ברוכה את"  הגיע ככה. תוך כדי שחיה. הפכתי בו מצד לצד,  השתקפות העננים על המים הצלולים והמחשבות שלי בין שאיפה לנשיפה.
יצאתי וידעתי.
הידע הסודי הפך לברוכה את. ברוכה את מכילה בתוכה את הידע הסודי,  את המחברת הסודית של סבתא ושלי,  את חליטות הצמחים הסודיות וגם אוטוביוגרפיה של מכשפה ישראלית. 
אם משהו מכל אלו מעניין אותך, נותרו ברשותי כמה ספרים.
אני עדיין בהתלבטות אם להדפיס מהדורה נוספת או שלא.

מתוך 500 נותרו ברשותי 20 ספרים למכירה.
אני עוצרת, נושמת, מתבוננת.

האם אדפיס עוד מהדורה או שלא?

שבוע טוב

עינבל

בטן

בבואי לנסות ולתאר את זמן החלום נטול הזמן המתקיים בין כתלי בית החולים, צפים ועולים רגעים.
*
איני יודעת מה קדם למה.
הייתי נחושה מאוד שאני לא צריכה בית חולים.
חמישה ימים זחלתי בין המיטה לאסלה, שתיתי מים ומים איזוטוניים וטענתי בחירוף (אולי טירוף) שאני בסדר גמור וזה יעבור ושרק תעזבו אותי בשקט. והם עזבו. מילאו לי מים בכוס והניחו לי להיות ולא להיות.
העולם המשיך להתקיים בלעדי. הבית עמד. הגינה צמחה. לא הייתי אני. הייתי תנועה בין המיטה לאסלה. וזהו.
*
ביום חמישי הבת הסיעה אותי לתור בין התורים. התור הקרוב לרופא היה לשבוע הבא. ובכל זאת. אמר לבוא. נכנסתי באיטיות לחדר הרופא. התיישבתי. הוא צבט אותי. הבטתי בגבעה שאינה מתיישרת.
הדברים חלפו סביבי ומעלי. בית חולים עכשיו. הוא אמר. הבת הציעה להסיע אותי. הרופא הציע אמבולנס. עד כדי כך, אמרתי לו.
עד כדי כך. הוא פסק. עכשיו.
אז אמבולנס. הבת הצטרפה לנסיעה.
פטנט זה. הקליטה הכי מהירה במיון ever. הפרדמיקית יסמין דאגה לרשום אותי ולקלוט אותי והנהג יוני העביר אותי למיטה. אולם 1. חדר15. יחסית למישהי שתכף מתה אספתי מלא פרטים. שמות. חיוכים. אשליה. הכל בסדר.
*
אלא שלא הכל בסדר.
אחרי אינפוזיה והתוצאות, מעבירים אותי למחלקה.
crp מדד
גבוה מאוד. מעל 300.
המילה אלח דם פועמת לי בתודעה הביולוגית. אני מבינה. מצבי באמת קריטי. כמה מוזר. אני ממש בסדר!
חוץ מכאבי הבטן המפלחים את בשרי כבר חמישה ימים. גל כיווץ שמונע ממני לנשום. אני גונחת. אניצ'ה. אניצ'ה. אני מהמהמת לעצמי את הויפסנה. זה לא סבל. זה יעבור.
*
וזה עובר. וחוזר. ועובר. וחוזר. ויש זמן אחר בבית החולים. ואני לא זוכרת זמן בלי כאב. כול כולי כאב או ציפיה לכאב.
אני לא זוכרת שעשו לי את הפרפר ביד. אני לא זוכרת את החיבור לאינפוזיה הראשונה. גם לא לעשירית. את האחרונה אני זוכרת. כי סרבתי.
*
סרבנות היא תחילת המודעות העצמית.
*
אני שותה חצי ליטר בשעה, אמרתי לאחות האחראית והיא הסכימה שלשתות יותר יעיל מאינפוזיה ופטרה אותי מהעמוד והחיבור לגב כף היד.
החיבור לגב כף היד היה רעיון של גילה. אחרי שהפרפר בשקע הזרוע נסתם. עברו כמה ימים. לא יודעת כמה. נסתם. גב כף היד כאב בכל פעם שחיברו לי אנטיביוטיקה. אבל אז כבר נגמר כאב הבטן וכאבים קטנים אחרים צפו ועלו.
אני קופצת בזמן.
בשביל לסרב אני חייבת להיות שוב אני.
לא רק כאב וציפיה לכאב והמתנה לכאב שיחלוף.
סרבתי לראשונה יום לפני השחרור. רופא מתמחה נחמד נשלח לקחת דגימת דם עורקי. החיפוש המעמיק שלו בתוך כף ידי כאב לי. הלביאה שבתוכי התעוררה. הנחתי את ידי הפנויה על ידו ועצרתי את החיטוט בתוך בשרי. די. אמרתי. אני מסרבת לבדיקה זו. כואב לי ולא מתאים. עד שכבר אין לי כאב, אני לא מוכנה לעוד.
*
הוא הלך וחזר וניסה לשכנע אותי לעוד ניסיון. הוא צריך את זה. בית חולים לימודי. אני מושכת בכתפיי. לא. לא מתאים. סיפרתי לך שאני דאן 2 בקראטה, אני שואלת אותו.
הוא מבין את הרמז. בסדר, הוא אומר. נסתדר בלי המידע על הגזים המסיסים בדם העורקי. יופי אני אומרת.
את יודעת, אומרת לי עזיזה, שותפתי לחדר. זו פעם ראשונה שאת אומרת להם לא. הם עשו לך מלא חורים ובדיקות. את מבריאה. זה בטוח. ושלא יתעסקו איתך ויכאיבו לך. זה טוב.
*
אילה טיפלה בי.
עזיזה טיפלה בי.
הייתי ולא הייתי.
*
בליל שישי, 2022 לפנות בוקר פתאום הייתי. הבחנתי בחלון. הבחנתי בנוכחותי. נזכרתי. אני עינבל. נבהלתי. קמתי. הכאב פתאום נעלם. הפלג'יל התחילה להשפיע.
התודעה שלי צפה וחזרה. לרגע, נזכרתי בעצמי.


עברו חמישה ימים. וביניהם הזמן נמשך בהמתנה למנת האנטיביוטיקה הבאה, לגל הכאב הבא, להפוגה הבאה, לארוחה הבאה, לבדיקת הדם הבאה.
*
הצוות הרפואי היה נהדר.
מכולם, ציון לשבח לאחות חנה מנהריה שהיתה היחידה שקלטה כמה אני סובלת מהדלקת הנאונים לבדיקת אמצע הלילה והשתמשה במנורות הצד הקטנות כדי לא להקפיץ אותי.
כל לילה בבדיקה הזו התעוררתי בזעקה מרה. הדלקת האור גררה תמיד גל כאב עצום בבטני שהכריח אותי לרוץ לשירותים.
באה חנה בשקט והדליקה את הנורה הקטנה בשביל המדדים והחיבורים. מלאכית. ממש.
*
שמחתי להשתחרר הביתה
ומשהו מתוך השקט הזה נשאר איתי.
*
וזה, בקיצור, מה שקרה.

!איך התחלתי את השנה האזרחית החדשה בחיים

נהיגה בטוחה

פעם נהגתי כל בוקר מחיפה לאורנים וחזרה. זה היה לי קל ומהנה. להיות על ההגה. להיות שליטת הזמנים שלי. ואז, יום אחד, בשנת 2011, כשעמדתי בפקק בלילה באזור יגור, עוד לפני המחלפים שם, הפקק התקדם ואני איתו והרכב שהיה מאחוריי נשאר ולא זז. ואז זה שמאחוריו צפר לו, וההוא נסע במהירות ונכנס בנו מאחורי. ישבנו חברה ואני ברכב קיה סטיישן שהפך לאקורדיון. זה היה מפחיד

ומשתק.

את המשתק לקח לי כמה ימים להרגיש. בעיקר, זה בעיקר הוריד אותי מהכביש ופחדתי לנסוע. הפחד שדבר כזה שוב יקרה ממשיך לחיות בתוכי. אני נלחמת בפחד הזה כל פעם כשאני נוהגת בסביבה עירונית ובין עירונית ןהכי כשאני בפקק. מאז אני ממש לא אוהבת פקקים, אבל לא בגלל שקשה לי להתקדם לאט ולחכות. בגלל שאני מפחדת משידור חוזר.

סיפרתי לאמא שלי על הפחד התמידי הזה והיא הציעה שאייצר כדור הגנה שיגן עלי כל פעם שאני נכנסת לאוטו

בזכות כדור ההגנה, אני מצליחה לנהוג לכל מקום. אפילן, אפילו נהגתי בוקר אחד באמצע ספטמבר מחניתה לאזור התעשייה חולון כדי לאסוף את הספרים שלי.

להמשיך לקרוא

לנהוג באור אחרון

בקצה היום נהגתי בצילם הכחלחל של רכס הרי מירון. אורות אחרונים של היום צבעו את שולי הנוף בכתום חם, ובשמיים נתלה צנים ירח, ציפורן דקיקה וענקית של ראש חודש חשוון.


אני לא אוהבת לנהוג בחושך, אמרתי כשנפרדתי מחברותיי בפארק הירדן בשלהי קבלת השבת הקהילתית.
אבל מה תעשי, שאלה חברה, והשמש בדיוק שקעה?
אל דאגה, שאריות של אור יאירו את דרכי עד שאגיע לכבישים המוכרים.
בעליות לחניתה נפל הלילה באחת.
רסיסי אור היום השמח שהיה לי הפכו לשמיכה כהה ובה ירח דקיק מאיר באור קלוש.
את הדרך לחניתה אני יכולה לנהוג בעיניים עצומות, אמרתי לעצמי ועליתי על אורות גבוהים.
נהגתי הביתה על רסיסי אור ואדים של שמחה.
היה יום נפלא.

כיפור

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
האוטובוסים חדלו לגנוח במעלה רחוב פינסקי לתוך חדר השינה שלי, הזמזום המתמיד של רחוב פרויד נדם ברקע סלון בית הוריי. שמענו ציוץ ציפורים והעורבים היו עפים וצועקים
מה קרה? מה קרההה?
בצאת יום הכיפורים חזרו האוטובוסים לרוקן אגזוזים לתוך ביתי, חזר כביש פרויד להמהם מנועים לסלון הוריי ונשתתקו העורבים.

בחיפה, יום כיפור היה יום של שקט.
וכאן על הגבול, אין הבדל. רק ריח המנגלים נעדר מהאויר בחג הזה, וקולות הילדים על הכבישים שנעשים הומים, וקול השופר העולה כאדווה של תפילה בינות לקהל לבוש לבן ולילדים על הגלגלים בין השבילים והכבישים.
צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה.
עינבל

צילום אפל בהשראת קלרה פיטרס

האדם והטבע

"מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;

כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.

זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…"
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,

https://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=14799

א.ד. גורדון הטיב לתאר את הצורך שלי בטבע. בטיול. בשהיה. בנוכחות בטבע. הטבע מחיה אותי. כמו מים לצמח. ככה הטבע לגופי ונשמתי.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך."
מתוך

עקירת שורשי הנשמה מן הטבע, פרק שני במסה האדם והטבע מאת א.ד. גורדון

https://benyehuda.org/gordon_ad/haadam_vehateva_02.html

בחנות ממתקים בלוינסקי

נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.

תרקדי כאילו אף אחד לא רואה

נכתב ב21.9.2015

הפרשנות שלי לשיר תרקדי כאילו אף אחד לא רואה:

תרקדי כאילו
לא מפריעה לך הבטן
כאילו את לא מפחדת שרואים
שאת לא באמת בקצב
כאילו הידיים שלך והרגליים שלך שומעות את המוזיקה
ואת לא מפחדת ליפול
ולא מפריעות לך הסיגריות וריח האלכוהול.
תרקדי כאילו אין מחר
ולא תצטרכי לחפוף מיליון פעם בשביל להוציא את הסירחון מהשיער
את יודעת מה, תעזבי
זה לא שווה את זה.
תישארי בבית ותרקדי מול האקס בוקס.

(התמונה מלפני שבוע)

מסיכות משפחתיות

מסיכות משפחתיות, אנחנו מסתכלות ביחד בתמונות, את מספרת לי על הורייך ואחייך ואחיותייך, ועל איך הצוררים הפרידו בין אם לילד, ואיך האם הלכה אחרי הילדה כי מיאנה להפרד, ושניהם נשרפו אחר כך.

בהתחלה סבתא סרבה לספר לי את הסיפורים האישיים, אבל אחרי שראתה שאת כל ספרי השואה שהיו – השאלתי מהספריה, וקראתי את כל בשביס זינגר, וכל חוברת זכרון שהיתה בספריה, ניאותה לספר לי את זכרונותיה.

 

אני לא רוצה שיהיו לך חלומות רעים, אמרה סבתא פרידה.
ממילא יש לי חלומות רעים, הבטחתי לה. מכל הספרים שקראתי.

ובאמת, היו לי חלומות. אבל אחרי ששמעתי את הזכרונות של סבתא, הפכו החלומות לאישיים יותר. מחרידים יותר.
מלאי יגון.

מסיכות של פנים שלא הכרתי, ערבוב של סרטים, טקסים וסיפורים.


ביום השואה אני נזכרת סבתא פרידה, שכל לילה התעוררה מחלומות רעים, בוכה, מחובקת בזרועותיו האוהבות של סבא בנימין, וכל יום האירה פנים אלי והיתה אשה מכילה, מבינה, חכמה ויוצרת. איך השכילה להפריד בין הלילה ליום, בין העבר להיום, בין האיין ליש.
האם עטית מסכה שהסתירה את עברך, וכך תיפקדת כאם ורעיה ועובדת ויעילה?
האם המסכות נשרו בלילה בזמן שישנת?

למדתי ממך הרבה, סבתא. יהי זכרך וזכר כל אלו שאהבת ונספו בשואה, ברוך.
עינבל

Save

שעועית הגלידה- זרעים של תקוה

סיפור עץ שעועית הגלידה שפרח לראשונה אמש.
אספתי זרעים בסיור טעימות בבוסתן הכרמל, מעגן מיכאל.

לפני עשר שנים. 2006.
אמרו לי שאי אפשר להנביט אותו.
אז מה. אמרתי.
והנחתי אחר כבוד ששה זרעים מתוך תרמיל אחד, בעציץ עם אדמת שתילה, בין הגרניומים של המרפסת הסגורה בכפר תבור.

העציץ הריק
כל פעם שהשקיתי את הגרניומים, השקיתי את העציץ הריק, שנשאר ריק שנה שלמה, עד שרק אני זכרתי שפעם הנחתי בתוכו זרעים של שעועית הגלידה, ושעועית הגלידה עצמה נמסה והפכה מזרעים לאגדה.

וחלפה שנה ומשהו, ויום אחד מפתיע מאין כמותו, עלו שני פסיגים מתוך העציץ הריק

פסיגים
אחרי כמה חודשים הפרדתי את שני הצמחים החדשים. ושתלתי אחד בגינה בכפר תבור. השני קיבל עציץ גדול יותר.
והזמן חלף.
ויום אחד החלטנו שעוברים לחניתה. ושעועית הגלידה אחד נותר בגינה השכורה. וקוצץ אח"כ על ידי הדיירים החדשים שכיסחו את כל הגינה וכיסו אותה חצץ נקי.
ואחד עבר איתנו, לדירה הזמנית, שם הוצמד לקיר בשביל אקלים ממוזג, ופועל מהקיבוץ שבר לו בטעות כמה ענפים ובעיקר את קודקוד הצמיחה שלו וכך הכריע את גורלו להפוך לשיח ולא לעץ. אבל הוא שרד את אובדן רוב הענפים, והיה קטן ואומלל אבל שרד.

שעועית הגלידה בעציץ
ואז עבר איתנו לבית החדש ונשתל בגינה החדשה.
חלפו תשע שנים מאז נבט לראשונה והנה הוא פורח!


עץ – שיח נמוך, חזק, רחב. משמח! כה משמח!

שעועית הגלידה ספט 2016

פריחה:

ומה יותר טוב מסיפור על תקווה והצלחה, כברכה לשנה החדשה?

שנה טובה לחברי וחבורתי, לקוראי הבלוג ולאורחים הבאים!

 

עינבל

Save

Save

Save

Save

Save

אמנות בהאסלט

היה זה יום שישי, בוקר לטייל ולחקור את צפונות האסלט הבלגית.
יד ביד עם אדם, מלאה בתשוקה ללכת רגלית ולהכיר חנויות וסמטאות על בוריין, יצאנו לדרך.
בהתחלה נעזרתי בגוגל מפות ומהר מאוד הבנתי שכל קשר בין האפליקציה למציאות מקרי בהחלט.
אם כן, הברירה נותרה הטובה ביותר- by foot

ברחוב החוצה את הרחוב בו עליתי- ראיתי פרימרק. היה בוקר, ולא היה תור. מדדתי קצת דברים, אבל כשניגשתי לקופות ושם היה תור ארוך בטרוף, נטשתי את הטובין ויצאנו לבזבז את השעתיים שנותרו- בטיול.

התרשמתי מאמנות הרחוב

תוצאה של

street art festival Hasselt

המתקיים מדי שנה

 

  קיר חנות הקעקועים

מצאנו 3 ארונות חשמל מצוירים במקומות שונים- וצילמנו אותם

  והאף

ציורי קיר מהממים

וגם הצטלמתי לידה

אדם חד העין הסב את תשומת ליבי גם לפסלי רחוב- 2 אנשים על ספסל – ועוד כמה שבאמת ישבו שם

חתול מפוסל בסגנון נאיבי-

ואמנות/עודף שילוט על פאב מקומי

ואפילו מצאתי קיר צומח שלא הצטלם היטב אך היה ממש ממש מרשים, צמוד לככר העיריה

קיר עם צמחיה עליו- בקומה 2 ליד העיריה

אגב ממש מעבר לככר הזו, נמצאת פיצריה טעימה מאוד עם צוות דובר איטלקית

שם אכלנו ביחד צהריים טעימה, והמלצר כיוון אותנו לחנות בה נמצא פליימוביל לאדם.

מצאנו את החנות בקלות והילד היה מאושר! כה מאושר שככה צילמתי אותו כמה דקות אח"כ בשוקולדיה המפורסמת

lionidas

משם המשכנו לחקוא את צפונותיה המתוקות של האסלט הבלגית, ועל כך- ברשימה הבאה.

לילה טוב. עינבל

סיפורי כפר תבור

למרגלות התבור גר קו זמן אחר, זמן תבור שמו. הוא נוהג בטרקטור חלוד המחובר לשרשרות גידוד ומטייל לאיטו על פני האדמה, הופך בה רגבים ומשחרר ממנה משבי ריח חומים.
מחוץ למושבה ממהרים.
ממהרות המכוניות להגיע מכאן לשם ומשם לכאן, ממהרים החתולים להגיע לפחים הגדולים, ממהרים הכלבים להשתין על גלגלי המכוניות ועל עמודי החשמל וללכת "רגלי" עם בעליהם בחזרה הביתה.
מה עושים היום, היה מתחיל כל בוקר עירוני אצלי. אולי קניות? מה חסר? אה, רק פרמזן, טוב, נמצא כבר מה. היום קניות. מתארגנים-אוכלים-לפעמים לא, ויוצאים. נוסעים חיש מהר במורד הכרמל, מוצאים חניה קרובה, הידד, עגלה, יופי, מעבירים שלוש שעות באיסוף מוצרים לא חיוניים בשלל שורות קורצות ונקיות.
שבוע ומשהו מאז זמן תבור חי אצלי בבית. אני חיה בבית שלו, ליתר דיוק.
הבוקר מתחיל בציוצי הצופית על עדן החלון ומבעד לענפי השיח אנחנו בודקות שמיים טלאים טלאים על גבי חלוננו. תכולים? מעוננים? אפורים? כהים?

ארוחת בוקר נפרשת לאיטה על השולחן הגדול, השקט פותח את היום בשמחה מעודנת, נעים בראש, נעים בלב, ללא בדל של געגוע לאוטובוס של חמש ורבע שהיה מתחיל את הסבב של כל רבע שעה אוטובוס מסריח הממלא את ביתנו הקט באדים וערפיח וטעם של אוטובוס לפני צחצוח השיניים. כל העניין הזה עם האוטובוס אחת לרבע שעה התחיל ביולי 2006 והיה אמור להכיל אך ורק אוטובוסים ירוקים שאינם מזהמים, אך תוכניות עירוניות לחוד ומעשים עירוניים לחוד. התחנה הוקמה ממש מתחת לחלון חדר השינה ושום דבר לא עזר. איכות החיים שלנו ירדה והתדרדה עם הצטרפות הפקים והצפירות לתחבורה הכבדה שבחרה להגרר מחמש בבוקר עד 11 בלילה תחת חלוננו.

 אז מה עושים היום?
יש תוכנית, משהו מתערבל לו ומתנועע בשקט בשולי המחשבה. ללכת לדואר-אולי לשדות- לבריכת הדגים- לטאטא את הבית- לעדור-בגינה-לתלות כביסה-להוריד-להניק- לנוח.
לנוח לנוח לנוח.
סוף סוף אפשר לנוח. גם כשהם ערים, לעצום ולישון ולחלום חלומות קטנים על פומלות כבדות על עצים קטנים.
זמן תבור מסיע באיטיות האופיינית את הטרקטור החלוד שלו על השדה ממול לבית, וכולנו- גם השכנה והתינוק והעורבני והעכבישים– מתאספים על שולי השדה לראות איך הוא עושה במלאכה.
ומשם ממשיכים כמו ציפורים, כמו העצים, עפים עד שמתעייפים, נחים.
מוצאת שקשה לי לעזוב את המקום הזה, טוב לי בתוך זמן תבור, הנשימות רכות כמו נוצות לבנות, האויר נקי כמו מי מעיינות, לנשום אוויר עם טעם של גשם ושמש וצחוק פרחוני שמטייל בגרון ונדחק לתוך הבטן בפעפוע מדגדג.
ובערב כשזמן תבור נכנס למכונית החדישה שלו שנראית כמו אוטובוס עם כנפיים והבהובים, וטס במהירות האור להדליק לנו את הירח ואת הכוכבים, בבת אחת נגמר היום, הילדים נרדמים, והחושך עוטף את השמיים.
ליל מנוחה.

הדרים

אשכולית מגינה סמוכה

2 פומליות אדומות

קצת תפוזים קטנים ומתוקים  ולימונים חמוצים בריח נפלא

מהחצר של יעקב, שעל הדרך ניסה לברר מה אני עושה ואיך מתפרנסים בחינוך ביתי

ועוד כמה קלמנטינות עסיסיות עם המון גרעינים מאשה מבוגרת בשכונת השקדים שסיפרה שעלתה באקסודוס וגרה בעבר בבת גלים וכמה נורא שהטילים במלחמה הרסו את השכונה

וקצת פקאנים בטעם קלוי משטח פתוח ליד המועצה, וקצת לואיזה והדס ורוזמרין מגדר חיה, לטובת תה מחמם.

עם הזמנה פתוחה מהשכנים- כשיגמר- בואי לקטוף עוד!

 

ואתמול הכנתי פיצה מקמח מלא לבקשת הילדה, ורבע הבאתי לשכנה ממול. כעבור מספר שעות קיבלתי את הצלחת וקונפיטורת תפוזים מרירה מתוקה וכמה טיפים לגינה- והבוקר כבר ניכשתי את העצים הקטנים שעולים מבין הרגבים ומתחזקים כהרף עין.

תפוזים טריים מהעץ בעלי ריח מטריף ודביקות מרירה מהקליפה, הם שמחים להתגלגל על החיך והלשון ומולם טעם ה"קנויים" מחוויר.

וככה הפסקנו לקנות הדרים בסופר.

הדרים בכפר תבור

עכבישים

כשנכנסנו לבית ראינו אותם בפינות, בקצוות, מעל ומתחת ובכל מקום אליו הרמנו מבט.
האיש שאל אם לעבור ולנקות אותם ואני חשבתי שלא.שאולי יש להם תפקיד.
אבל מקץ שבועיים ועכביש נתלים לי בקוריהם מבין קירות ביתי הרגשתי שהם מסמלים לי עזובה, לכלוך, הזנחה.
אז עברתי עם מטאטא וניקיתי את הקורים המאובקים מהפינות, מהקירות, ובעודי מנקה העכבשים קופצים באנג`י על הרצפה ונוהרים לחריצים. לפחות שיהיה לי נעים, חשבתי. ושיעשו קורים חדשים, נקיים, שקופים ונוצצים.
הבית עדיין מלא עכבישים. אבל יש לי הגדרה ברורה-
הם למעלה, אנחנו למטה.
וכשמטייל עכביש על הרצפה בריצה מהירה, אני קופצת, נבהלת, מסיטה את רגליו הרכות של בני ואת כפותיה הנעימות של ביתי, משום שכולנו יחפנים בבית הזה, ולא פוגעת בעכביש.
לפעמים כשהעכבישים עוברים את "גדר ההפרדה" ובוחרים לטייל דווקא על המיטה או המגבת, אנחנו נוטלים אותם בעדינות עם נייר מקופל ומעיפים אותם החוצה (טרנספר).
הפחד הגדול שלי זה שהם יעקצו אותנו.
אבל משהו בי מכבד את הנוכחות שלהם ולכן אנחנו חיים כעת ב"הפסקת אש".
יש מתח וקורים. ועכבישים.
זה לא שלום, אבל זה המצב המדיני, לא?

פתאום הפקאנים הפכו למעדן שלנו.

אנחנו מלקטות אותם ב"שושו", מאז גילינו שמול הנדיבות העצומה להדרים ופירותיהם, יושבת קנאות מחרידה לאגוזי הפקאן.

תנו לי להסביר-

פה ושם בשולי חצרות ניצבים עצים גבוהים גבוהים ועלוותם מצהיבה למול הירוק עד של ההדרים והאפור כסוף של עצי הזית. בולטים.

סביבם גדרות תייל גבוהות, משל היו אסירים בכלאם.

ועל מה המהומה?

והיה המקרה ונתגלגל לידי פקאן ארוך ובהיר שהתחמק מהתייל, ואפילו לא אחד יותר שיהיה לי לעזר בפיצוחו. מיואשת מעט למגע האוצר הנשגב שנתגלגל לידי, ליטפתי אותו בלשוני והוא נתפצח בקלות. ותוכו נעם לי מאוד, כטעם ערמונים קלויים, כמחית עדינה ורכה של עוגה. מופלא.

אחר החלתי סורקת את הקרקע שמחוץ לתייל, חופרת בחוד נעליי בעלי השלכת המתגופפים זה על זה כמנסים להתחמם מקור החורף החודר כעת. פה ושם נגלה אלי אגוז נאה, בהיר, וקליפתו המעוטרת תווים שחורים ושמחה חומה נאספת לתיקי בשקט. אני מבריחה אסירים מכלאם, או שמא מעפילים מהמחנות בקפריסין?

והנה הגברת הנעימה שעלתה באקסודוס, והיא מושיטה אלינו קלמנטינות מתקתקות עטויות קליפה אוורירית. בחצרה העצומה 4 עצי פקאן רמים, כולם סדורים בתייל. "מה עם הפקאנים" שאלתי בעדינות, מנסה לגלות את פשר הגדר.

אל תגעי לי בפקאן! נוזפת בי הגברת בעודה מביטה בי במבט רנטגן כמו מנסה לגלות כמה פקאנים אני מסוגלת לחטוף מהעץ בעודי עומדת ומשוחחת עמה. הפקאנים מתחלקים ביננו לבין העובד שלנו, וזהו.

בסדר, אין בעיה, איפה יש פקאנים חופשיים, אני מבררת.

אין. לכי לסופר. ואל תקני את הארוזים הם מגעילים.

ומאז עיני סורקות את הצמרות, מחפשות את הגובה, הצהבהבות והגושים המעידים על פרי. אז אם במקרה יש לכם עץ פקאן, ומתאים לכם שנבוא ללקט מסביבו- בבקשה ספרו לנו!

יבוא מחיפה – בדלי שיחות נשים

את מכאן?-לא, אני מחיפה.מתי הגעת לכפר?- לפני 34 שנים.מניין אתם?-מחיפה.

מתי הגעתם?

– בנובמבר.

גם אני מחיפה. הגעתי לפני 18 שנים. אני מתגעגעת לחיפה המון.

– אז אולי תסעי קצת לחיפה?

מה פתאום?! טוב כאן.

 

את מפה?

– עכשיו.

מאיפה במקור?

-מעיר גדולה.

מתגעגעת?

תיהי רגע בשקט. שומעת?

(משתרר שקט, דממה)

שומעת?

-לא שומעת כלום.

זה כפר תבור. תענוג נכון?

 

את מפה?

-כן.

ממש ממש?

-כן, מהמייסדים.

ואו, אני נרגשת לפגוש אותך.( את המקומית ראשונה שלי.)

ואת מניין?

-מחיפה.

אתם גרים כאן עכשיו?

-כן.

טוב לך?

-כן.

אז תגידי שאת מכאן.

נכון.

אני מכפר תבור.
לפעמים נדמה שמה שמשנה זה העבר. אבל הווה יוצר את העבר, ועכשיו אני כאן. מהכפר.

סודות

זו הרשומה האחרונה על כפר תבור.
אני כבר לא עירונית בכפר אלא כפרית בעיר.
כפר תבור הוא מקום קטן, שכל סודות היקום צפונים בו, כבכל קהילה אחרת בתבל.
וכחלק ממרקם עדין וקיומי זה של המקום, כך מוגדרת שמירה על סודות.
הסודות נלחשים מכל בית ובינות לגדרות החורקות מיושן, נטמנים היטב לתוך אזניים קשובות.
ובעודי מדלגת כמו דורותי מערץ עוץ בשביל לבנים אדומות ולבנות במעלה רחוב המייסדים אני מתפתה להקשיב ולהתנגן בתוך הסיפורים המופלאים והסודות.
ותמיד אני מבטיחה לשמור, לשמור על הסוד.
וכשומרת סודות
אני מסיימת
את הסיפורים על כפר תבור
ורק אומרת-
תודה.
הסיפורים נכתבו בין שנת 2006-2007
ומאז שנת 2012 כבר אינני מכפר תבור.
ב2012 עברנו לחניתה. וגם לחניתה יש את הזמן שלה. מוזמנים לקרוא עוד על הבית שלנו בחניתה בקטגוריית בונים בית.