לפני עשר שנים ושבעה ימים, היא הגיעה אלינו. בגיל יום, אפאטית, מורעבת, זעירה וחסרת אונים.
שום דבר לא העיר את אינסטינקט היניקה שלה, חוץ מקנגורו עור לעור איתי. ואז היא הסכימה לבלוע קצת ממזרק עם תמ"ל לחתלתולים (זה מנ שעמותת נהריה אוהבת חיות נתנה לי).
הייתי בית אומנה, אמא אומנה וכלבה מחליפה.
עם צמר גפן לח וחם ניגבתי את הבטן והטוסיק שלה עד ששיחררה את הצרכים
בבקבוק עם פטמה קטנטנה האכלתי אותה עד שנגמלה.
אני זוכרת איך עמדתי בתור לקופה בסופר עם הפטמה הכי זולה והבקבוק הכי זול כי המזרק לא עמד בקצב ההאכלה שלה.
האיש שעמד מאחורי ציקצק בלשונו. זה מה שאת קונה לתינוקת שלך, הוא הצביע על המנשא.
כן, אמרתי. רוצה לראות אותה?
הוא הציץ לתוך המנשא והגורה הרימה את עיניה אליו.
האיש כמעט נחנק.
זה…זה… זה תינוק?
הוא שאל, נבוך להודות שהתינוק שלי נראה כמו חיה.
כן. אמרתי. זו כלבה זעירה בת שבוע. היא אוכלת ממזרק ואני רוצה לנסות בקבוק עם פטמה. יהיה לי יותר קל לטפל בה ככה.
אוה… האיש גנח בהקלה. חשבתי שמשהו לא בסדר בתינוק שלך.
הכל בסדר, הרגעתי אותו. חוץ מזה שאני על תקן כלבה מחליפה.
תופרת חלומות 