Categories
החיים הנקה חיות וחיוכים תופרת חלומות

התינוקת בת עשר

לפני עשר שנים ושבעה ימים, היא הגיעה אלינו.  בגיל יום, אפאטית, מורעבת, זעירה וחסרת אונים.
שום דבר לא העיר את אינסטינקט היניקה שלה, חוץ מקנגורו עור לעור איתי. ואז היא הסכימה לבלוע קצת ממזרק עם תמ”ל לחתלתולים (זה מנ שעמותת נהריה אוהבת חיות נתנה לי).
הייתי בית אומנה, אמא אומנה וכלבה מחליפה.
עם צמר גפן לח וחם ניגבתי את הבטן והטוסיק שלה עד ששיחררה את הצרכים
בבקבוק עם פטמה קטנטנה האכלתי אותה עד שנגמלה.
אני זוכרת איך עמדתי בתור לקופה בסופר עם הפטמה הכי זולה והבקבוק הכי זול כי המזרק לא עמד בקצב ההאכלה שלה.
האיש שעמד מאחורי ציקצק בלשונו. זה מה שאת קונה לתינוקת שלך, הוא הצביע על המנשא.
כן, אמרתי. רוצה לראות אותה?
הוא הציץ לתוך המנשא והגורה הרימה את עיניה אליו.
האיש כמעט נחנק.
זה…זה… זה תינוק?
הוא שאל, נבוך להודות שהתינוק שלי נראה כמו חיה.
כן. אמרתי. זו כלבה זעירה בת שבוע. היא אוכלת ממזרק ואני רוצה לנסות בקבוק עם פטמה. יהיה לי יותר קל לטפל בה ככה.
אוה… האיש גנח בהקלה. חשבתי שמשהו לא בסדר בתינוק שלך.
הכל בסדר, הרגעתי אותו. חוץ מזה שאני על תקן כלבה מחליפה.

כאן קויה בגיל חודש מדגימה יניקה מבקבוק
לפני עשר שנים
Categories
החיים הרהורים

בטן

בבואי לנסות ולתאר את זמן החלום נטול הזמן המתקיים בין כתלי בית החולים, צפים ועולים רגעים.
*
איני יודעת מה קדם למה.
הייתי נחושה מאוד שאני לא צריכה בית חולים.
חמישה ימים זחלתי בין המיטה לאסלה, שתיתי מים ומים איזוטוניים וטענתי בחירוף (אולי טירוף) שאני בסדר גמור וזה יעבור ושרק תעזבו אותי בשקט. והם עזבו. מילאו לי מים בכוס והניחו לי להיות ולא להיות.
העולם המשיך להתקיים בלעדי. הבית עמד. הגינה צמחה. לא הייתי אני. הייתי תנועה בין המיטה לאסלה. וזהו.
*
ביום חמישי הבת הסיעה אותי לתור בין התורים. התור הקרוב לרופא היה לשבוע הבא. ובכל זאת. אמר לבוא. נכנסתי באיטיות לחדר הרופא. התיישבתי. הוא צבט אותי. הבטתי בגבעה שאינה מתיישרת.
הדברים חלפו סביבי ומעלי. בית חולים עכשיו. הוא אמר. הבת הציעה להסיע אותי. הרופא הציע אמבולנס. עד כדי כך, אמרתי לו.
עד כדי כך. הוא פסק. עכשיו.
אז אמבולנס. הבת הצטרפה לנסיעה.
פטנט זה. הקליטה הכי מהירה במיון ever. הפרדמיקית יסמין דאגה לרשום אותי ולקלוט אותי והנהג יוני העביר אותי למיטה. אולם 1. חדר15. יחסית למישהי שתכף מתה אספתי מלא פרטים. שמות. חיוכים. אשליה. הכל בסדר.
*
אלא שלא הכל בסדר.
אחרי אינפוזיה והתוצאות, מעבירים אותי למחלקה.
crp מדד
גבוה מאוד. מעל 300.
המילה אלח דם פועמת לי בתודעה הביולוגית. אני מבינה. מצבי באמת קריטי. כמה מוזר. אני ממש בסדר!
חוץ מכאבי הבטן המפלחים את בשרי כבר חמישה ימים. גל כיווץ שמונע ממני לנשום. אני גונחת. אניצ’ה. אניצ’ה. אני מהמהמת לעצמי את הויפסנה. זה לא סבל. זה יעבור.
*
וזה עובר. וחוזר. ועובר. וחוזר. ויש זמן אחר בבית החולים. ואני לא זוכרת זמן בלי כאב. כול כולי כאב או ציפיה לכאב.
אני לא זוכרת שעשו לי את הפרפר ביד. אני לא זוכרת את החיבור לאינפוזיה הראשונה. גם לא לעשירית. את האחרונה אני זוכרת. כי סרבתי.
*
סרבנות היא תחילת המודעות העצמית.
*
אני שותה חצי ליטר בשעה, אמרתי לאחות האחראית והיא הסכימה שלשתות יותר יעיל מאינפוזיה ופטרה אותי מהעמוד והחיבור לגב כף היד.
החיבור לגב כף היד היה רעיון של גילה. אחרי שהפרפר בשקע הזרוע נסתם. עברו כמה ימים. לא יודעת כמה. נסתם. גב כף היד כאב בכל פעם שחיברו לי אנטיביוטיקה. אבל אז כבר נגמר כאב הבטן וכאבים קטנים אחרים צפו ועלו.
אני קופצת בזמן.
בשביל לסרב אני חייבת להיות שוב אני.
לא רק כאב וציפיה לכאב והמתנה לכאב שיחלוף.
סרבתי לראשונה יום לפני השחרור. רופא מתמחה נחמד נשלח לקחת דגימת דם עורקי. החיפוש המעמיק שלו בתוך כף ידי כאב לי. הלביאה שבתוכי התעוררה. הנחתי את ידי הפנויה על ידו ועצרתי את החיטוט בתוך בשרי. די. אמרתי. אני מסרבת לבדיקה זו. כואב לי ולא מתאים. עד שכבר אין לי כאב, אני לא מוכנה לעוד.
*
הוא הלך וחזר וניסה לשכנע אותי לעוד ניסיון. הוא צריך את זה. בית חולים לימודי. אני מושכת בכתפיי. לא. לא מתאים. סיפרתי לך שאני דאן 2 בקראטה, אני שואלת אותו.
הוא מבין את הרמז. בסדר, הוא אומר. נסתדר בלי המידע על הגזים המסיסים בדם העורקי. יופי אני אומרת.
את יודעת, אומרת לי עזיזה, שותפתי לחדר. זו פעם ראשונה שאת אומרת להם לא. הם עשו לך מלא חורים ובדיקות. את מבריאה. זה בטוח. ושלא יתעסקו איתך ויכאיבו לך. זה טוב.
*
אילה טיפלה בי.
עזיזה טיפלה בי.
הייתי ולא הייתי.
*
בליל שישי, 2022 לפנות בוקר פתאום הייתי. הבחנתי בחלון. הבחנתי בנוכחותי. נזכרתי. אני עינבל. נבהלתי. קמתי. הכאב פתאום נעלם. הפלג’יל התחילה להשפיע.
התודעה שלי צפה וחזרה. לרגע, נזכרתי בעצמי.


  • עברו חמישה ימים. וביניהם הזמן נמשך בהמתנה למנת האנטיביוטיקה הבאה, לגל הכאב הבא, להפוגה הבאה, לארוחה הבאה, לבדיקת הדם הבאה.
    *
    הצוות הרפואי היה נהדר.
    מכולם, ציון לשבח לאחות חנה מנהריה שהיתה היחידה שקלטה כמה אני סובלת מהדלקת הנאונים לבדיקת אמצע הלילה והשתמשה במנורות הצד ל הקטנות כדי לא להקפיץ אותי.
    כל לילה בבדיקה הזו התעוררתי בזעקה מרה. הדלקת האור גררה תמיד גל כאב עצום בבטני שהכריח אותי לרוץ לשירותים.
    באה חנה בשקט והדליקה את הנורה הקטנה בשביל המדדים והחיבורים. מלאכית. ממש.
    *
    שמחתי להשתחרר הביתה
    ומשהו מתוך השקט הזה נשאר איתי.
    *
    וזה, בקיצור, מה שקרה.
  • !איך התחלתי את השנה האזרחית בחדשה בחיים
Categories
ברוכה החיים הרהורים תופרת חלומות

נהיגה בטוחה

פעם נהגתי כל בוקר מחיפה לאורנים וחזרה. זה היה לי קל ומהנה. להיות על ההגה. להיות שליטת הזמנים שלי. ואז, יום אחד, בשנת 2011, כשעמדתי בפקק בלילה באזור יגור, עוד לפני המחלפים שם, הפקק התקדם ואני איתו והרכב שהיה מאחוריי נשאר ולא זז. ואז זה שמאחוריו צפר לו, וההוא נסע במהירות ונכנס בנו מאחורי. ישבנו חברה ואני ברכב קיה סטיישן שהפך לאקורדיון. זה היה מפחיד

ומשתק.

את המשתק לקח לי כמה ימים להרגיש. בעיקר, זה בעיקר הוריד אותי מהכביש ופחדתי לנסוע. הפחד שדבר כזה שוב יקרה ממשיך לחיות בתוכי. אני נלחמת בפחד הזה כל פעם כשאני נוהגת בסביבה עירונית ובין עירונית ןהכי כשאני בפקק. מאז אני ממש לא אוהבת פקקים, אבל לא בגלל שקשה לי להתקדם לאט ולחכות. בגלל שאני מפחדת משידור חוזר.

סיפרתי לאמא שלי על הפחד התמידי הזה והיא הציעה שאייצר כדור הגנה שיגן עלי כל פעם שאני נכנסת לאוטו

בזכות כדור ההגנה, אני מצליחה לנהוג לכל מקום. אפילן, אפילו נהגתי בוקר אחד באמצע ספטמבר מחניתה לאזור התעשייה חולון כדי לאסוף את הספרים שלי.

Categories
החיים חיות וחיוכים סיפורים

זיקית זעירה

הבוקר הלכתי לשחות בבריכה. כשהגעתי אחרי 35 בריכות למנוחה קצרה, שמתי לב לאחד השחיינים,  יובל, שאומר משהו על גור של זיקית למציל. התקרבתי. היה זה אבקוע זעיר בצבע ורוד. זיקית זעירה טובלת במי כלור.  ביקשתי את הרשות של החבר שהציל את האבקוע ושטפתי את הזיקית בעדינות במי ברז. לנקות את מי הכלור.

אחרי שסיימנו מקצה צילומים והתרגשות בקיבוץ, העברתי את היצור הזעיר לשיח “עין התכלת ” הלא הוא שיח עפרית הכף הנפוצה בכל קיבוץ.

אבקוע של זיקית עם הסוואה טובה לענפי עפרית הכף

היה זה בוקר משמח מאוד, יש משהו מרגש בהגנה ועזרה ליצור זעיר פראי ואמיתי. מאחלת לזיקית הקטנה חיים ארוכים מלאים מזון עשוי חרקים

שבת שלום!

נ.ב. תודה לרוני טמלר ואדם ויסמן, על העצות והעזרה בהרצת האתר ובאירגונו. מעריכה מאוד את הזמן וההשקעה.

עינבל

Categories
ביקורת מסעדות החיים המלצות תופרת חלומות

קומקום בית תה מושלם בירושלים

בדרך בית לחם 23, שכונת בקעה בירושלים, מסתתרת שכיית חמדה לחובבי התרבות הבריטית.

קומקום בית תה.

קומקום בית תה

טלפון להזמנה
077-537-3226


https://maps.app.goo.gl/MaxvcFDWSnvMcwt28

קומקום בית תה. דרך בית לחם 23, ירושלים

בפנים מדפים מלאים אסתטיקה, חנות קטנה עם כלים, חליטות, מתנות, ספרים ( הספר שלי גם יהיה שם) וכוסות וינטאז מקסימות. ושתי פינות ישיבה במיזוג ובאוירה הרומנטית להפליא.

ארון בקומקום

בחוץ, חצר ירושלמית. אבנים, פינות צל וצמחיה. ושלושה שולחנות לנשום אויר ירושלמי.

חצר יפהפיה

הגעגועים שלי לתה של חמש בלונדון באו על סיפוקם. הזמנו תה ומגדל מגדנות זוגי. 125 שח כולל קנקן תה לשניים, משקה נוסף ומגדל עם כריכונים, סקונס ומגדנות.

ישבנו שם, אהוב ליבי ואני והתענגנו על ארוחת ארבע. הצוות, רוזי ונטע, באו מדי פעם למלא את הכוסות במים קרים ולשאול בשלומנו בפנים מאירות.

נשאר לי טעם של עוד. תודה! מומלץ באהבה ובחום לכל מי שמתגעגע לממלכה או שמתרגשת מאוירה ירושלמית רומנטית וטעימה.

תודה למיכל ווזנר, נטע ורוזי, על קומקום בית תה. אני שמחה שיש מקום כזה! אמן שיצליח ויהפוך למוסד ירושלמי שעולים אליו לרגל.

עינבל ויסמן , אוגוסט 2021