סליחה

אמאאאאא, לאאאא, נשמעת צרחה עולה ויורדת מכיון המדרגות של בריכת השחיה הקיבוצית. הצווחה קורעת את השקט, אותו שקט שאני מבכרת על פני רעש, כל רעש.

הקול דומה קצת לאזעקה, ולכן תכף ומיד מעיר בי את התשוקה לקום ולברוח. איזה לקום? לעוף!

אבל אני שוחה.

זה סוף העונה. המים קרים, אין כבר שמש, רק עננים. הבריכה התפנתה מצהלות ילדי הגנים, צעקות ילדי היסודי וקולותיהם העזים והנמוכים מדי של נוער הקיבוץ. שקט. רק אנחנו, השחיינים, חוצים את גב המין בתנועות חלקות, והגלים הדקיקים משתברים בעדינות ויוצרים תלתלי אור שנעלמים לתוך עצמם.

אני שותקת. שוחה. מנסה לסלוח לזרים המרעישים שחיסלו לי את השקט. עוד בריכה עברה.

אי השקט מתגנב לתוך תנועותיי והשחיה שלי הופכת משקטה ורכה לתוקפנית, נזעמת. כבר אין בי שקט. התינוק בוכה. הילדים רבים. ההורים צועקים עליהם. אני טובלת את הראש במים ובולעת את לשוני. שותקת.

אבא עם תינוק בגלגל ברווז צהוב עובר את המצוף, החבל שתוחם בין מסלול השחיינים לחלק "של כולם". לאאא, נשמעת זעקה גם מהמסלול שלי! אוי לא, אוי לא. אני עדיין לא אומרת כלום. ממשיכה לשחות, בתנועות התקיפות שלי, אלו שהכעס מפעפע דרכן אל המים.

המציל שם לב, אני אומרת לעצמי, אלו לא מקומיים. אחד, המקומיים לא מכריחים ילדים להכנס למים. שתיים, המקומיים לא עוברים לתוך מסלול השחיה. זו עבירה בלתי נסלחת!

המציל המקומי אומר משהו לאבא הלא מקומי, וזה עובר לשאר הבריכה ומשאיר לי, סופסוף, את המסלול שלי. אני נושמת לרווחה אבל הצווחות ממשיכות. הלך השקט.

אני נועצת מבט זועף בלא מקומיים והם בכלל לא רואים. יוצאת מהמים, מקלחת, מתלבשת במלתחה, עדיין שומעת את הצרחות, אפילו פה אין לי שלווה. יוצאת הביתה. ג'יזס, זו היתה שחיה בלתי נסבלת.

בבית אני מבינה שהייתי צריכה.

היית צריכה לבקש מהם שקט, להסביר שהבריכה בתוך שכונת מגורים, שהשקט הוא חלק מהעניין ושאם הם לא יכולים להוריד ווליום, שילכו. הייתי צריכה. אני מבינה. העדפתי לכעוס בלי לדבר. אני סולחת לעצמי, ומחליטה שבפעם הבאה אדבר.

ההחלטה הזו מבוצעת היום, כשבני נוער עבי קול ויפי בלורית יושבים לצד הבריכה ומדברים בקול. ואני, אני רק רוצה לשחות. בשקט שלי. לצלוח את המים, לנשום, לשמוע את המחשבות הפנימיות שלי, למצוא את הרעיונות הצפים ואת אלו שנועדו לשקוע. למיין את תוכנית המתאר השנתית שלי, שבוע לפני ראש השנה, להגשמה ונשימה.

אז יצאתי מהמים ובאתי אל הנוער וביקשתי. בעדינות, סיפרתי על המחשבות, והמיון תוך כדי שחיה, והדיבור שלהם בקול שמוציא אותי מהריכוז. ואין לי בעיה ללכת, פשוט אם תסכימו לדבר בשקט אני אמשיך לשחות. אם לא, הכל בסדר, אני מתקלחת והולכת.

אין בעיה, נדבר בשקט, הם אומרים. המוזרה הזו שרוצה לשחות בשקט. הם אולי חושבים. ואני קופצת שוב לאגם הקר של הבריכה. ושוחה. ורוקמת חלומות, ותופרת חלומות, ומטליאה רעיונות ומתכננת תוכניות. שישים בריכות. זה שיא אישי חדש. שישים. פעם ראשונה.

סליחה היא הנושא בשרביט החם השבוע.