סיפור ששלחתי לקול קןרא של סיפורי פנטזיה וחזר אל
עם התשובה, זה סיפור אמיתי מדי
לא פנטסטי דיו.
אז… קחו. תהנו.
- פרק ראשון, דורבנים
חניתה
התעוררתי בארבע בבוקר מנביחה.
הכלבה הצעירה נבחה, ולסלון בו היא נמצאת יש קיר גבס דק משותף עם חדר השינה שלי.
התעוררתי מנביחה של הכלבה וניסיתי להמשיך לישון אבל פתאום נשטפתי בצימאון והחלטתי לקום ולשתות כוס מים.
קויה קיבלה את פני בכשכושי זנב ובתחינה לצאת החוצה, וממילא לא נרדמתי אז החלטתי לעשות משהו מועיל.
אספתי את שקית הקומפוסט מהפח ויצאתי עם שתיהן, השקית והכלבה, אל הפחים במורד השביל.
בעודנו חוזרות אל החצר, הבחנו שתינו במשהו בלתי מזוהה רץ לתוך פינת החי הסמוכה. קויה נעתקה ממקומה ורדפה אחרי המשהו.
אני עמדתי על השביל וצפיתי, המתנתי שתחזור. לא רציתי לקרוא לה בקול כי כל השכנים ישנים, בכל זאת, ארבע בבוקר.
אז קויה רצה אחרי המשהו בדהרה לתוך פינת החי ואז חזרה בריצה כשהמשהו רודף אחריה. מתוך החשיכה התגלה דורבן ענק, פי שניים מכלבה ממוצעת כמו קויה, והוא רדף אחריה במעלה השביל הקיבוצי תוך השמעת רעש וצלצולים מתוך קוציו האדירים.
הכלבה רצה ונצמדה לרגליי, והדורבן החל לרוץ בעקבותיה ונעצר כשראה אותי.
הבטתי בו. הוא הביט בי, אמרתי לו- אתה יכול ללכת, תודה שהחזרת אותה הביתה. הוא שתק ואז הסתובב לאיטו והחל בורח באיטיות בחזרה. הכלבה החלה לרוץ בעקבותיו בשנית, אך הוא נעצר, הפנה אליו מבט מצמית והיא חזרה לרגליי.
ואז הדורבן סב על צירו ושב לעברנו, תוך שהוא מקשקש בקוציו כאילו היו אלו רעשנים וקשקנים. כולו אומר "אני מלך הדורבנים, סורו מפני!”.
פרק 2: ליד השער
הכלבה ואני נכנסנו במהרה אל החצר וסגרנו את השער.
בבית, פנימה, נדדה שנתי.
שוב שמעתי נביחה שהעירה אותי. שוב קמתי בחוסר חשק לבדוק מה העניין. שוב יצאתי אל החוץ החשוך. ארבע וחצי בבוקר.
פתחתי את הדלת, קויה דהרה החוצה בעוצמה ופרצה בשלל נביחות קולניות. מעבר לשער עמדו כלבים זרים ולא זזו.
אני לא מפחדת מכלבים, אמרתי לעצמי, ויצאתי מהשער. התקרבתי אליהם. הם נראו כמו משפחה של כלבים גדולים, כהים, משהו חייתי ופראי הלם בי.
האם אלו כלבים? שאלתי את עצמי.
הכלבה שלי השתתקה. השקט הידהד בקיבוץ הישן, מתערבל עם חלומות החברים וערפילי הבוקר.
אחד הכלבים, בעל ראש עצום, ניגש אלי והרכין את ראשו, עיניו מתבוננות בי, צהובות, מוזרות.
אני מכירה את הסימן הזה. ככה הם ניגשים אלי, מבקשים לטיפה. חיבור ידידות.
הנחתי את ידי השמאלית במרכז מצחו הענק של הכלב הזר. חלפה בי התשוקה להמשיך וללטף אותו והנה גרגור אזהרה, נהמה מתגלגלת מגרונו. מיד משכתי את ידי בפחד. אולי לא הבנתי נכון את הסימנים?
פחד קר שטף אותי, וקויה? התחילה מחדש לנבוח על הכלבים המוזרים האלו , חשה את הפחד ששטף אותי.
פתאום- גל של הבנה. תבונה.
אלו לא כלבים, אמרתי לעצמי, זוהי להקת זאבים (ואת עומדת ומלטפת אחד! מסוכן!)
ניסיתי לשכנע את כלבתי לחדול מהתגרותה בלהקה המאיימת ומשלא הצלחתי, חזרתי אל הבית ולקחתי את המצלמה. לפחות תיהיה לי תמונה. זאבים כהים ואפלים על רקע המכבסה של הקיבוץ. זו תיהיה תמונה טובה של להקת הזאבים המרשימה הזו. גם בשיא הפחד, אני נרגשת ונפעמת מהמגע עם הטבע הפראי.
חזרתי עם המצלמה, מרוב התרגשות בקושי הצלחתי להפעיל אותה. התבוננתי במסך הדיגיטלי לעבר הלהקה, ועל המסך ראיתי צלליות של זאבים בחושך ומסביב כל זאב הילה- הילה ורודה, כתומה, צהובה. לכל זאב היה צבע אחר.
מוזר, חשבתי לעצמי, ולחצתי לצילום. ויתרתי על מבזק כדי לא להפחיד אותם. מסך שחור הציג בפני את התוצאה. עוד קליק, ושוב מסך שחור. חשוך מדי, והם לא נראים. אני צריכה חצובה, חשבתי שוב.
ויתרתי על הצילום, קשיים טכנים. החזרתי את המצלמה לדירה. הצצתי החוצה.
הזאב הגדול, זה שנגעתי בו ונהם עלי קודם, התבונן בי וחיכה.
קויה המשיכה לנבוח בעצבנות על שתי זאבות בלהקה.
למה הם לא נראים בעין המצלמה?
פרק 3: זאבים
לפתע נחתה עלי התובנה, ואמרתי לעצמי, בקול רם.
“זו לא להקת זאבים רגילה. אלו אנשי זאב".
יצאתי בחזרה החוצה.
אתם אנשי זאב, אמרתי לעבר הזאבים הכהים.
“נכון" נהם לעברי הזאב הגדול, “ואת מכשפה".
איך אתה יודע, שאלתי אותו, שמחה מתערבבת בתוך חרדה. ומה אם יטרפו אותי?
“כי אנחנו בלתי נראים. רק כלבים ומכשפות יכולים לראות אותנו".
“לא תטרפו אותנו" שאלתי.
מה פתאום, צחק הזאב הגדול. אנחנו אנשים טובים. אנחנו אוכלים רק כשאנחנו אנשים. פעם בחודש אנחנו נפגשים כולנו ונהנים מלהיות זאבים.
לרוץ יחפים על ארבע כפות רגליים, לחוש את הרוח מפדרת את הפרווה, לטעום את הריחות בפה פתוח. להיות טבע, להיות זאב.
אה, אמרתי במבוכה. יופי.
חשבתי לעצמי שאני מקווה שהכלבה המעצבנת שלי לא מעצבנת אותם. אבל עצרתי בזמן ואמרתי שאני מקווה שהכלבה לא מעצבנת אותם. השמטתי את המילה "מעצבנת" שלא יעלבו פתאום, הלא גם הזאבים וגם הכלבים מאותה משפחה.
אולי הם לא טורפים אנשים אבל בכל אופן אני לא רוצה להסתכן.
הזאב הגדול קרב אלי שוב ואמר-
“נעים מאוד, אני רועם זאב"
זאבה יפה קרבה ובאה. “נעים מאוד, אני רותם זאב"
ועוד זאבה- “עינב זאב"
וכך הציגו עצמם בפני כל זאבי הלהקה. לכולם היו שמות די רגילים וצפויים ולכולם שם משפחה משותף. זאב.
“אני עינבל" אמרתי נבוכה, “ושם זו קויה".
נעים מאוד, אמר רועם זאב.
אולי משהו עוד ישאר מהלילה שלי, חשבתי לעצמי בעירנות. “לילה טוב" אמרתי לו.
“לילה טוב" ענה רועם "בקרוב תקבלי הזמנה לארוע. כשתגיעי- תפגשי אותנו בדמותנו האנושית. נתראה!”.
רגע לפני שהם פנו לדרכם שאלתי את רועם למה הנמיך את הראש ואז נהם כשרציתי ללטף אותו.
הוא הסביר שהנמיך ראש לאות הכרות והיד היתה במקום, אך לא ראוי בכלל ללטף את זאב האלפא בלהקה, גם לא ע"י המכשפה.
הוא הוסיף, אהדה גלויה.
הודתי לו על ההכרות ונכנסתי בחזרה לחצר. קויה הגיעה גם היא ושתינו נרדמנו בבית בקלות.
למחרת בבוקר- כל הסיפור היה נדמה כחלום עד שהשכן שאל אותי אם יוצא לי להסתובב מחוץ לבית לפנות בוקר.
בתמהון מה הודתי בכך, והוא מצדו סיפר שאמש, לפנות בוקר, פגש בדורבן ענק עומד ליד גדר ביתי בשביל המוביל לביתו.
הוא ניסה להבריח את הדורבן בשיטות שונות אך הדורבן זקף את קוציו ונתן בו מבט שאילץ את השכן למצוא דרך אחרת הביתה. באמת.
פרק 4: שוק החלפות
עברו מספר ימים וסיפור הזאבים התפוגג כחלום ישן. הבן הצעיר חזר ממשחק כדורגל על הדשא עם חבריו ובפיו הודעה חשובה: מחר בחמש – שוק החלפות בפינת חי.
יופי, שמחתי. יש לי כמה שקיות למסירה ליד הדלת. נלך.
לילה, השינה שלי קופצנית. נביחה של קויה ואני שוב ערה. יצאתי אל הסלון, שתיתי כוס מים, הנוהל הרגיל.
לפתע גם שני הילדים, מופיעים בסלון- אמא, אני לא נרדם.
גם אני לא, אנחנו מציצים החוצה וקויה שוב נובחת.
רוצים לצאת לסיבוב בחוץ?
ארבע וחצי בבוקר, חושך, אבל נחמד. רוצים? רוצים.
יצאנו. הכלבה פרצה החוצה, רצה אל פינת החי ואנחנו שלושתנו אחריה.
היא נובחת וסביבנו רצים דורבנים. אני סופרת אותם. אחד. שניים. שלושה. בינוניים. אבל- רצים. אל תזוזו, פקדתי על ילדיי. הדורבנים מתרוצצים מסביבנו, קויה רודפת אחריהם בשיגעון ואני חוששת לשלומנו כולנו.
כולנו עומדים, כמו במשחק "אחת שתיים שלוש דג מלוח". עד שהדורבנים בורחים הלאה משם וקויה אחריהם. מזל שהם לא הדורבן החזק ההוא שהפחיד אותי.
לאור הפנס היחיד בפינת החי אני מבחינה בכמה אנשים. עוד אנשים? וערים? בחור גבוה בהיר עור ושחור תלתלים מביט בי. משהו במבטו נראה לי מוכר.
נעים מאוד, הוא אומר. אני רועם זאב.
רועם זאב, אני אומרת לעצמי בשקט. איזה מין שם זה רועם זאב? ולמה זה מוכר לי?
רותם זאב, אומרת נערה נמוכה וחיוורת עם תספורת קארה מתולתלת. היא מחייכת בנועם ואנחנו מיד זורמות לשיחה נעימה, בעוד הילדים מוזמנים לאכול מן התקרובת על השולחן- פשטידות, קינוחים, צמחוני הכל, אומרת רותם זאב.
אה! אמרתי פתאום, כולי חיוך שנזכרתי. חשבתי שזה היה חלום! אתם להקת הזאבים!
הם מהנהנים. הזמנתי אותך לפגוש אותנו בתצורה האנושית, אמר רועם.
כי אנחנו מוחתמים עליך כעת. את המכשפה שלנו.
נפעל ביחד לפי הצורך.
מה? תמהתי בקול רם. מה כבר נעשה ביחד?
חכי ותראי, אמר רועם זאב, והלך לקחת פשטידת ברוקולי מהשולחן.
חזרנו ארבעה. הכלבה, הילדים ואני והשעה היתה בדיוק חמש ורבע.
חזרנו לישון, ובבוקר פרח הלילה מזכרוננו, עד הפעם הבאה.
תופרת חלומות 
לפני הכל, סיפור יפה. כלל ברזל בפנטזיה הוא שינוי המציאות וחוקיה לגמרי. זה שזאב מדבר אינו מסוג השינוי המקובל בפנטזיה, לכן הם לא קיבלו את זה.
אהבתיאהבתי