קרן השפע והיציבות

אתמול נפתחה בתאטרון ירושלים תערוכת הצילומים שלי, חיסון לקיץ הישראלי.

על קירות גלריית הסלון והקיר שממול, תלויות ארבע עשר תמונות ובכולן הפירוש הויזואלי לתפישת עולמי. דבר אחד בטוח וודאי בחיים. הם נגמרים, הם סופיים. המוות יגיע, במוקדם או במאוחר.

הידיעה כי החיים חולפים מנתבת שתי דרכים. לחיות בפחד מתמיד, לשבת בבית ולהזהר מכל סכנה, ובכך להחמיץ את החיים עצמם ולהפוך למתה בעודי בחיים. או, לצאת. לטעום. להגיע. להריח. לחיות בעוצמה ולא לוותר. לא לתת לפחד, לחושך, להטביע אותנו.

יש ערך לכל רגע בחיים. גם לעצב. האפלה מייצגת את העצב והאובדן. וכדי לא לטבוע בחושך ובעצב, בתוך כל יצירה נמצא האור. אור רך, של זריחות ושקיעות, מאיר בעדינות את מה שטוב ויפה בחיינו.

קערת נחושת מבהיקה ובה תפוזים סינים כתומים וריחניים. קערת קריסטל ובה ענבים, מונחת על מפות מהמאה הקודמת. אנחנו עשויים מהחיים שלנו ומהחיים של ההורים שלנו, הסיפורים על הסבתות והסבים שלנו, בעצם, המוות אינו הסוף.

אנחנו עשויים מזכרונות. הזכרונות אותם נשאיר ואותם ליקטנו בדרכנו. בתמונות התלויות נמצאים חפצים שמעירים זכרונות בכל אחד ואחת מהצופים. אם זו מפת קרושה שמזכירה את סבתא, או שרפרף עץ מתקפל שמזכיר ארוע מהילדות. החיבור בין החושך והאור, הפירות והחפצים, מחדד את הזכרון, המודעות לבחירה הכי חשובה בחיים.

אני בוחרת. אני בוחרת לחיות. אני בוחרת לזכור

על תהליך היצירה

ציור-צילום, אני קוראת ליצירות הללו. אני מצלמת את הציור כצילום. זהו צילום. צילום שמתחיל בסקיצה, בציור שיש לי בראש ולאט לאט קורם עור וגידים והופך מחזון ומרעיון לתמונה אמיתית.

אחרי שציירתי סקיצות, ואספתי חלקים ואלמנטים מתוך הסצנה, אני יוצרת בצביעה עצמית את הרקעים לצילום. יש שאני משתמשת בחומרים בולעים אור, כדי להגביר את האפלה בתמונה. יש שאני משתמשת בשילוב של חומרים בולעי אור וחומרים מחזירי אור, כדי להגביר את נוכחות הרקע. לפעמים נגיעות של זהב משובבות נפש ומאירות בנוכחותן את הצילום. שמתי לב, שכאשר הרקע בכלל אינו נוכח, עוצמת האור מתגברת. בתמונות בהן הרקע אפל לחלוטין, החיים העולים מהפירות מתחזקים. כמו אחרי שאנו חווים עצב גדול, כשמגיע אושר הוא מסנוור ממש.

התמונות בהן הרקע נוכח, נראה לעין, כמו ביצירה "לימונדה", מרגיעות. אנחנו יודעות מה מסתתר מאחורי הסיבוב, יודעים מה יקרה. האפלה פחות נוכחת אך ידועה. אני יודעת שבסוף כל יום יגיע לילה. יש מוות, יש גם חיים. עכשיו. ולכן, זוהי תזכורת. לחיות את החיים. לראות, לטעום, להגיע, להגשים.

יש סצנות שלוקח לי ימים ושבועות עד שאני מגיעה לצילום "הנכון" זה שבו הקומפוזיציה נכונה, האור נכון, הכל במקום. ימים בהם אני מזיזה את הסצנה, מחפשת כלים מדויקים על פי הסקיצה, פירות, רודפת אחרי זריחות ושקיעות בבית ובגינה. עוקבת אחרי הזמן והאור כדי ללכוד את הרגע הנכון.

כאשר הדברים מסתדרים, אני מרגישה שהגשמתי את היצירה. זה קורה ברגע. כבר לפני שאני לוחצת ומצלמת, האור פתאום מגיע כמו שדמיינתי, משהו באנרגיה העולה מעורר בי את תחושת החיוניות. אני קוראת- הו! זהו! זה מה שרציתי. לנגד עיני עולים החיים מתוך האפלה. ואז אני נרגעת, מתמלאת שמחה וסיפוק.

את היצירה "קרן השפע" הכנתי במשך ימים רבים. ימים רבים חיפשתי את האור הנכון, זה שיראה את שפע הירקות והפירות אך גם ישאיר את המסתורין של האפלה. צילמתי בשעות שונות, כולל בצילומי לילה עד שבוקר אחד, הקצתי לפני הזריחה ורצתי את הסצנה, בדיוק כדי ללכוד את האור הראשון, את סומק הזריחה, המשתקף בכלי הזכוכית. הו, קראתי בשמחה. זה בדיוק מה שחיפשתי.

חיסון לקיץ הישראלי הוא ההגנה האולטמטיבית מהחמסין והשמש המסנוורת. תמונות אפלוליות, מלאות פירות עסיסיים שמעודדים אותנו לצאת ולחיות את החיים. יש לנו חיסון לקיץ. החום לא יוכל לנו. דבר לא יעצור אותנו. אנחנו כאן ואנחנו בחיים. ואחרי הכל, כל רגע חשוב.

בואו לראות את התערוכה

17.4.22 – 31.5.22 גלריית הסלון תאטרון ירושלים

התערוכה פתוחה לקהל הרחב – ללא תשלום 

א'-ה' 16:00-21:00
ו' 10:00-14:00
מוצ"ש –  משעת פתיחת המתחם ועד 21:30

אוצרת התערוכה: ד"ר בת שבע אידה

להאזנה לפרק וקצת בונוסים- לחצו כאן