The Four seasons by Antonio Vivaldi

כשהילדים היו קטנים, ראינו איך אחרי כל מחלה, למרות הילד המעוך והחום והשינה, בסוף יש בעצם קפיצת גדילה.
שינוי. התפתחות. כאילו, בשביל השינוי וההתפתחות והגדילה יש איזו משוכה לעבור.
זו היתה תובנה ענקית. לדעת שבסוף כול קושי יש קפיצת גדילה.
אני עדיין מתבוננת בשקט החדש שלי. איפושהו במהלך ההחלמה שלי, הופיע שקט. ונאמנות לצרכים שלי ולרצון שלי. וסדר עדיפויות שונה. הקשבה פנימה.
איפושהו במהלך המחלה, כשהתעלפתי מחום גבוה ומהתייבשות, עפה לי מחשבה. זה בסדר, כתבת את ברוכה את. הידע הסודי שלך כתוב ואסוף. את לא צריכה לזכור דבר. הכל זכור.
זה הרגיע אותי.
ידעתי שאני יכולה לא להיות ויכולה להיות וזה בסדר.
קפיצת הגדילה שלי היא מקסימום הקשבה לשקט שלי.
ועם זאת, בכל פעם שאדם מנגן, אני מתרפקת על הצלילים כמו לתוך חיבוק.
כש"לא הייתי" דבר מלבד כאב, הקשבתי בלופ לארבע העונות של ויולדי. מצאתי איזה פלייליסט של 12 שעות בספוטיפיי ונעצתי את האזניות וזהו. אני חושבת ששתים עשרה שעות הייתי בתוך ארבע העונות, וכל צלילי בית החולים, ההחייאות שעשו כל לילה בחדרים הסמוכים, הצפצופים, הצעקות של המטופל (שלדעתי יצא משם בסוף בשק, אני לא בטוחה, הייתי ולא הייתי והמוסיקה כיסתה הכל בשמיכה) כל אלו הפכו לרעש לבן.
פתאום הזדקפתי. המוזיקה, היא העניקה לי תפאורה אחרת.

כשאדם מנגן כעת, אני יודעת.
הצלילים מרפאים. האהבה זורמת אצלו דרך האצבעות. בדיוק כפי שאצלי זורמת האהבה דרך הצילומים והתמונות. ודרך המילים.
מי שקורא את הספר שלי לא נשאר אדיש.
כול קוראיי מרגישים את האהבה ויודעים שזהו. מרגע שקראת את "ברוכה את", את ברוכה. אני איתך. במילים. בראיה. במחשבות. בחלומות ובהגשמה.

צאו לטבע.
הקשיבו למוזיקה.
קראו ספר.
להיות ולא להיות. זו בחירה.

באהבה.
עינבל