Categories
החיים הרהורים

בטן

בבואי לנסות ולתאר את זמן החלום נטול הזמן המתקיים בין כתלי בית החולים, צפים ועולים רגעים.
*
איני יודעת מה קדם למה.
הייתי נחושה מאוד שאני לא צריכה בית חולים.
חמישה ימים זחלתי בין המיטה לאסלה, שתיתי מים ומים איזוטוניים וטענתי בחירוף (אולי טירוף) שאני בסדר גמור וזה יעבור ושרק תעזבו אותי בשקט. והם עזבו. מילאו לי מים בכוס והניחו לי להיות ולא להיות.
העולם המשיך להתקיים בלעדי. הבית עמד. הגינה צמחה. לא הייתי אני. הייתי תנועה בין המיטה לאסלה. וזהו.
*
ביום חמישי הבת הסיעה אותי לתור בין התורים. התור הקרוב לרופא היה לשבוע הבא. ובכל זאת. אמר לבוא. נכנסתי באיטיות לחדר הרופא. התיישבתי. הוא צבט אותי. הבטתי בגבעה שאינה מתיישרת.
הדברים חלפו סביבי ומעלי. בית חולים עכשיו. הוא אמר. הבת הציעה להסיע אותי. הרופא הציע אמבולנס. עד כדי כך, אמרתי לו.
עד כדי כך. הוא פסק. עכשיו.
אז אמבולנס. הבת הצטרפה לנסיעה.
פטנט זה. הקליטה הכי מהירה במיון ever. הפרדמיקית יסמין דאגה לרשום אותי ולקלוט אותי והנהג יוני העביר אותי למיטה. אולם 1. חדר15. יחסית למישהי שתכף מתה אספתי מלא פרטים. שמות. חיוכים. אשליה. הכל בסדר.
*
אלא שלא הכל בסדר.
אחרי אינפוזיה והתוצאות, מעבירים אותי למחלקה.
crp מדד
גבוה מאוד. מעל 300.
המילה אלח דם פועמת לי בתודעה הביולוגית. אני מבינה. מצבי באמת קריטי. כמה מוזר. אני ממש בסדר!
חוץ מכאבי הבטן המפלחים את בשרי כבר חמישה ימים. גל כיווץ שמונע ממני לנשום. אני גונחת. אניצ’ה. אניצ’ה. אני מהמהמת לעצמי את הויפסנה. זה לא סבל. זה יעבור.
*
וזה עובר. וחוזר. ועובר. וחוזר. ויש זמן אחר בבית החולים. ואני לא זוכרת זמן בלי כאב. כול כולי כאב או ציפיה לכאב.
אני לא זוכרת שעשו לי את הפרפר ביד. אני לא זוכרת את החיבור לאינפוזיה הראשונה. גם לא לעשירית. את האחרונה אני זוכרת. כי סרבתי.
*
סרבנות היא תחילת המודעות העצמית.
*
אני שותה חצי ליטר בשעה, אמרתי לאחות האחראית והיא הסכימה שלשתות יותר יעיל מאינפוזיה ופטרה אותי מהעמוד והחיבור לגב כף היד.
החיבור לגב כף היד היה רעיון של גילה. אחרי שהפרפר בשקע הזרוע נסתם. עברו כמה ימים. לא יודעת כמה. נסתם. גב כף היד כאב בכל פעם שחיברו לי אנטיביוטיקה. אבל אז כבר נגמר כאב הבטן וכאבים קטנים אחרים צפו ועלו.
אני קופצת בזמן.
בשביל לסרב אני חייבת להיות שוב אני.
לא רק כאב וציפיה לכאב והמתנה לכאב שיחלוף.
סרבתי לראשונה יום לפני השחרור. רופא מתמחה נחמד נשלח לקחת דגימת דם עורקי. החיפוש המעמיק שלו בתוך כף ידי כאב לי. הלביאה שבתוכי התעוררה. הנחתי את ידי הפנויה על ידו ועצרתי את החיטוט בתוך בשרי. די. אמרתי. אני מסרבת לבדיקה זו. כואב לי ולא מתאים. עד שכבר אין לי כאב, אני לא מוכנה לעוד.
*
הוא הלך וחזר וניסה לשכנע אותי לעוד ניסיון. הוא צריך את זה. בית חולים לימודי. אני מושכת בכתפיי. לא. לא מתאים. סיפרתי לך שאני דאן 2 בקראטה, אני שואלת אותו.
הוא מבין את הרמז. בסדר, הוא אומר. נסתדר בלי המידע על הגזים המסיסים בדם העורקי. יופי אני אומרת.
את יודעת, אומרת לי עזיזה, שותפתי לחדר. זו פעם ראשונה שאת אומרת להם לא. הם עשו לך מלא חורים ובדיקות. את מבריאה. זה בטוח. ושלא יתעסקו איתך ויכאיבו לך. זה טוב.
*
אילה טיפלה בי.
עזיזה טיפלה בי.
הייתי ולא הייתי.
*
בליל שישי, 2022 לפנות בוקר פתאום הייתי. הבחנתי בחלון. הבחנתי בנוכחותי. נזכרתי. אני עינבל. נבהלתי. קמתי. הכאב פתאום נעלם. הפלג’יל התחילה להשפיע.
התודעה שלי צפה וחזרה. לרגע, נזכרתי בעצמי.


  • עברו חמישה ימים. וביניהם הזמן נמשך בהמתנה למנת האנטיביוטיקה הבאה, לגל הכאב הבא, להפוגה הבאה, לארוחה הבאה, לבדיקת הדם הבאה.
    *
    הצוות הרפואי היה נהדר.
    מכולם, ציון לשבח לאחות חנה מנהריה שהיתה היחידה שקלטה כמה אני סובלת מהדלקת הנאונים לבדיקת אמצע הלילה והשתמשה במנורות הצד ל הקטנות כדי לא להקפיץ אותי.
    כל לילה בבדיקה הזו התעוררתי בזעקה מרה. הדלקת האור גררה תמיד גל כאב עצום בבטני שהכריח אותי לרוץ לשירותים.
    באה חנה בשקט והדליקה את הנורה הקטנה בשביל המדדים והחיבורים. מלאכית. ממש.
    *
    שמחתי להשתחרר הביתה
    ומשהו מתוך השקט הזה נשאר איתי.
    *
    וזה, בקיצור, מה שקרה.
  • !איך התחלתי את השנה האזרחית בחדשה בחיים

By Inbal Weisman

I am a creative woman, mother, wife and daughter. I write, illustrat and make dark photography. Nidan - 2nd black belt in karate. A strong and healthy woman.
עינבל ויסמן, ילידת 1975, גרה בחניתה. בעלת תואר ראשון בביולוגיה ובחינוך. אמנית צילום, איור ופיסול. מדריכת קראטה דאן 2.
רעיה, אמא בחינוך ביתי, דודה, בת ונכדה. תופרת חלומות ומגדלת חתולים, כלבה וגינת מרפא

8 replies on “בטן”

מדד CRP מעל 300 ואני עם 15 הרגשתי מתקרב לעולם הבא. אלח דם (ספסיס), דקירות מחטים, ורידים מתפצצים, פלאג’יל ושאר מיני אנטיביוטיקה, תמונות מגשי הארוחות (שאצלי הוחזרו שלמים למטבח)… נשמע לי כל כך מוכר, כל כך קרוב…
https://kankan111.blogspot.com/2021/12/blog-post.html

רפואה שלמה!

אני רוצה להגיב