נהיגה בטוחה

פעם נהגתי כל בוקר מחיפה לאורנים וחזרה. זה היה לי קל ומהנה. להיות על ההגה. להיות שליטת הזמנים שלי. ואז, יום אחד, בשנת 2011, כשעמדתי בפקק בלילה באזור יגור, עוד לפני המחלפים שם, הפקק התקדם ואני איתו והרכב שהיה מאחוריי נשאר ולא זז. ואז זה שמאחוריו צפר לו, וההוא נסע במהירות ונכנס בנו מאחורי. ישבנו חברה ואני ברכב קיה סטיישן שהפך לאקורדיון. זה היה מפחיד

ומשתק.

את המשתק לקח לי כמה ימים להרגיש. בעיקר, זה בעיקר הוריד אותי מהכביש ופחדתי לנסוע. הפחד שדבר כזה שוב יקרה ממשיך לחיות בתוכי. אני נלחמת בפחד הזה כל פעם כשאני נוהגת בסביבה עירונית ובין עירונית ןהכי כשאני בפקק. מאז אני ממש לא אוהבת פקקים, אבל לא בגלל שקשה לי להתקדם לאט ולחכות. בגלל שאני מפחדת משידור חוזר.

סיפרתי לאמא שלי על הפחד התמידי הזה והיא הציעה שאייצר כדור הגנה שיגן עלי כל פעם שאני נכנסת לאוטו

בזכות כדור ההגנה, אני מצליחה לנהוג לכל מקום. אפילן, אפילו נהגתי בוקר אחד באמצע ספטמבר מחניתה לאזור התעשייה חולון כדי לאסוף את הספרים שלי.

כשאני נוהגת, אני מדמיינת כדור של הגנה ואור סביבי.
ואז בדמיוני אני מותחת אותו ועוטפת את האוטו שלי. אבל אני יודעת שלא מספיק להגן על האוטו. אני מגדילה אותו עוד ועוטפת את כל המכוניות שאיתי על הכביש. ואז, בפרץ של נדיבות, אני מתחת ומגדילה את כדור ההגנה על כל הכביש, כל הארץ. ואז, אז אני רגועה…

שבת שלום לקוראים. סעו באור

עינבל