סיפורונובמבר

איפה האפיקומן?
האם מתחת לכריות הספה כמו שהיה בשנה שעברה?
לא!
האם מאחורי מסגרות התמונות על הקיר כמו שהיה לפני שנתיים?
לא!
איפה האפיקומן?
אי אפשר לסיים את הסדר, הארוך, המייגע, בלי האפיקומן.
השנה לא אחזיר את האפיקומן. השנה אחרי האוכל אלך לישון וזהו וכולם יתייאשו וזהו.
תחבתי את האפיקומן, עטוף במפית הרקומה של פסח, לתוך ציפית של כרית ובין המצעים הריחניים בארון הגדול של סבתא.
אין להם סיכוי!
כולם מתרוצצים בבית ומחפשים. הופכים כריות שוב ושוב, מסירים את התמונות מהקירות, שולפים ספרים ומציצים בין החרכים.
אפילו מתחת לשטיח חיפשו!
אפילו בתנור!
איפה האפיקומן! נו!
סבתא מתחילה להתרגז,
אבא כבר סיים לשטוף את הכלים של הארוחה והדודים שלי כבר הפכו את הבית כולו אבל לא את ארון המצעים הגדול ואני יודעת שאין להם סיכוי.
איזו מתנה תרצי כדי להחזיר לנו את האפיקומן, שואל הדוד החמוד ומחייך.
בשנה אחת ביקשתי טושים בריח פירות כמו שיש לטלי.
בשנה אחרת ביקשתי דובי גדול.
נו, איפה האפיקומן?
נו, מה את רוצה תמורתו?
קדימה, שנים עשר זוגות עיניים מאיצים בי לענות.
אבל תבטיחו שאני אקבל!
מבטיחים, מבטיחים, נו!

פוני.
אני רוצה סוס פוני!

בסדר, תקבלי סוס פוני, הם אומרים ואני רצה לארון ומוציאה את הציפית, את המפית, את המחצית.
הסדר ממשיך ואני נזכרת.
את הטושים לא קיבלתי
גם לא את הדובי הענק.
אוף, אני עצובה.
חלפה שמחת הפוני.
תם סדר פסח כהלכתו.
שום פוני לא יהיה פה.