צעדים מרשרשים, כאילו רגליים עם אצדעות פעמונים מטיילות בזריזות על השטיחים והיריעות אשר פרשתי סביב מתחם הירקות שלי.

שוב ריצה כזו, מרשרשת, התעוררתי והבנתי שזהו הדורבן. הדורבן שכרסם את עלי היחורים שלי. הדורבן שנגס ביס מהאבטיח היחיד שעלה בחלקתי. הדורבן שמשאיר ריח מושק חייתי בגינתי.

ארבע לפנות בוקר. אני רוצה לישון. אבל רחשי הרשרושים והצעדים מדירים שינה מעיני ואני קופצת החוצה להגן על גינתי.

לך, קישט, אומרת ליצור הפראי עטור הקוצים שקופץ ממקומו ורץ בקלילות סביב הבית ואני בזהירות ולאט אחריו.

בסוף הוא ברח דרך החניה. בבוקר מצאתי את הפרצה בגדר וחסמתי אותה באבנים. אולי זה ימנע ממנו להכנס. העלתי את יחורי התותים שכרסם על כסא. בתקווה שכך יהיו מוגנים.

עד שהגיע לגינתי דווקא אהבתי דורבנים. אבל עכשיו זו מלחמה. אני חוסמת פרצות בגדר והוא אוכל עלי יחורי תות עץ.

בסרטון הקצר הזה אפשר לראות יצור כהה מכוסה קוצים בורח במעלה הרחוב. זה כל מה שיש לי ממנו. וערימת אבנים בפרצה.

אני מקווה שבינתיים השקט יחזור

חג סוכות שמח!

עינבל.