הבגרות האחרונה

דלת הכתה פתוחה, אור צהוב של קיץ מלבין את הנוף ואת השולחנות המבהיקים בירוק. הלב שלי פועם עד האוזניים, הגרון שלי יבש ואני מחפשת בעיני מקום לשבת. השולחנות בסוף כבר מלאים. עיני בוחנות את המקומות התפוסים. התלמידים נראים צעירים ורעננים, בני שבע עשרה שמונה עשרה גג. חריקת כסא מעבירה בי צמרמורת ואני מגלה לחרדתי שנותרו מקומות רק בשולחנות הקדמיים ביותר, אלו שבהם יושבים התלמידים הכי פחות מקובלים. אני מחבקת את הקלסר והקלמר שלי וצועדת למקומי בנחישות.

בשעה שמונה וחמש דקות נכנס הבוחן. הוא מתחיל מהסוף ומחלק לתלמידים מחברות בחינה ודפים. תחושת מחנק עזה לופתת את גרוני. מבחן? איזה מבחן? לא ידעתי!

אני שואלת את התלמידים שסביבי- רגע- איזה מבחן זה? כמה זוגות מבטים , מופתעים מביטים בי כאילו הרגע ראו אותי לראשונה. היסטוריה, בגרות, עולים מלמולים סביבי. ששש… נוזף הבוחן. לא לדבר! בגרות!

האצבעות שלי רועדות. העפרון נופל לי מהידיים, אני מביטה בידי בתמהון ומבחינה בהן. טבעת נישואים זהובה על הקמיצה, צמיד שקיבלתי מבתי על האמה. רגע אחד, אני קוראת בקול, נשמעת באזני כמו סבתא שושנה כשהיתה מקבלת פתאום זכרון חשוב. רגע אחד, אני חוזרת ואומרת. אני לא צריכה לעשות בגרות בהיסטוריה!

למה לא, תוהה הבוחן בקול, מביט בי בתמהון וסקרנות. את לא רוצה להצליח בחיים? לא תקבלי תעודת בגרות בלי בגרות בהיסטוריה, זה המבחן האחרון, מוסיפה נערה משמאלי.

אני צריכה? למה אני צריכה? אני מנסה להזכר, יש לי ערפל במוח והלב שלי פועם כמו מטורף. אני מנסה לדבר ולא מוצאת את הקול שלי. הבוחן סיים לחלק את הטפסים והמחברות ומודיע להתחיל.

אני מסתכלת על המבחן, ומתחילה מוכנית למלא את הפרטים שלי. תעודת זהות. כותבת אותה. תאריך. ראשון לספטמבר 2021. שם. שם משפחה. רגע אחד, אני נזכרת פתאום. ובהקלה קמה. אוספת את החפצים שלי ופונה לצאת מהכתה.

את בטוחה שאת לא צריכה את הבגרות האחרונה, שואל הבוחן. גל של זעה שוטף את עורפי. אני בטוחה? אני מסתכלת על חבריי לכתה, הם יפים, צעירים, ורעננים. בהצלחה לכולכם, אני אומרת לכתה והנערה שישבה לשמאלי עוצרת מכתיבתה ושואלת למה אני מוותרת. המבחן יחסית קל, היא מוסיפה. נכון, אני אומרת, המבחן לא קשה, ואין לי בעיה לכתוב אותו, אבל אני לא צריכה?

אבל למה לא? מרימים כל שאר התלמידים את עיניהם בתקווה. אולי גם הם לא צריכים. הבוחן נעמד וחוסם לי את הדרך. את חייבת לנסות, הוא אומר. את לא יכולה לוותר ככה בלי לנסות, ואני שומעת את הדחיפות בקולו. אם אצא, הוא יחשוב שזה כשלון אישי שלו כמורה. אבל אני לא צריכה, אני אומרת לאט ולא בטוחה שזה נכון, כבר יש לי בגרות!

זהו! יש לי בגרות! אני לא צריכה ללכת לבית ספר ולא צריכה להיבחן, אני נזכרת, נרגעת ומתעוררת במיטתי. שוב חלום לכבוד האחד בסםטמבר. אני חולמת אותם כבר כמעט ארבעים שנה. האם לעולם יישארו?

שיט, שכחתי את הנסיעה המתוכננת למרכז! מציצה לחדר של המתבגר ורואה שצרור המפתחות שלו נשכח על השולחן. אוי, איך הוא יכנס כשלא אהיה?

ממהרת ונוסעת לחטיבה העליונה. איפה הכתה שלו? האם זו הכתה? אני מציצה לכתתו, ובלוריתו הבהירה של בני תופסת את מבטי. אני נאנחת בהקלה. שכחתי לתת לך את המפתחות הביתה, ואני נוסעת היום לתל אביב. שלא תיתקע מחוץ לבית. הוא מתחיל כתה י"א הבוקר. הבן שלי מחייך במבוכה, אני מחליקה אליו את הצרור ויוצאת. אמא, חכי רגע, הוא קורא מאחורי. המסדרון ריק. תודה, קולו העמוק שהתבגר מתרכך באזניי. ליבי עולה על גדותיו, אני תופסת אותו בין זרועותיי לחיבוק. להפתעתי הוא משיב לי בחיבוק אמיץ ואז מצחקק במבוכה ונעלם בחזרה לכתה.

שנת לימודים טובה, אני קוראת אחריו. תודה, עונה לי מקהלת קולות מהכתה.