ההמראה

המטוס התחיל לנוע על המסלול. הדבר לקח זמן רב. השעה היתה כמעט חמש לפנות בוקר, ומבעד לחלון הקטן והלח מיצמצו אורות המסלול.
צלילי ניעור וניסור, פתיחה וצריחה עלו מגופו הקטן והנחוש.
עצמתי עיניים, מאחלת לעצמי להרדם ולהתעורר אחרי ההמראה שהילכה עלי אימה.
נצח חלף. פקחתי את העיניים, הבטתי החוצה. הרחק למטה ראיתי אורות חלושים. התנועה היתה עצלה, כמו אוטובוס בשדרות מוריה של יום שישי.
שמחתי. זאת היתה ההמראה המושלמת, המראה מעולה, אמרתי לילד שלי. איזה טייס מעולה, לא הרגשתי דבר!
הילד, שהביט בי מבעד לערפילי חלומו, המשיך לישון.
ליידיס אנד גנטלמנס, חרץ הטייס את האויר בקולו, ווי אר אבאוט טו פארט סון.
אה? מה?
המטוס הסתובב באיטיות ונמל התעופה בגובה רגיל לגמרי צחק לי בפרצוף.
בכלל לא המראנו, בגלל זה לא הרגשתי כלום!
עדיין מקווה שהטייס מעולה, האיץ המטוס בעוצמה ועלה לאויר.
רגע קצר שבו הנשמה שלי פרחה, אבל יחד איתה פרח הצחוק הבלתי נשלט שלי.
יוהו, קראתי בקול. עכשיו אנחנו באויר.
ששש… הרגיע אותי הילד.
את מפריעה לי לישון.

טיול בקדיס, ספרד

קדיס הזכירה לי את עכו העתיקה.
חקרתי את מפת העיר ואמרתי לעצמי
היא בנויה כמו עכו. והרגליים שלי מכירות את עכו העתיקה כי זו היתה ביתי השני בשירות הצבאי.
אז סגרתי את המפה והחלטתי ללכת עם האינטואיציה וחוש הכיון הפנימי שלי אל שפת החומה והים.
הלכתי בכיוון שחשבתי לנכון ותוך זמן קצר הגעתי לטיילת החומות של קדיז.
בדרך ראיתי איש זקן מטייל עם כלב קטן, ואיש אחר מטייל עם כלב אדמוני שהלך בצעדים רכים כשל חתול.
הכלב ההוא ריתק אותי והלכתי אחריהם, מתקרבת בשקט ורכות בכדי לראות.
היה זה איש שצעד עם חתולה, והחתולה צעדה עם האיש בביטחון עצמי של חתולה שמוציאה את האיש שלה לטיול לפחות פעמיים ביום בעיר חוף הים האטלנטי.
ניגשתי אליהם ברוך. אפשר ללטף אותך, שאלתי את החתולה, בעברית.
החתולה הסתכלה עלי ואמרה- אפשר.
העפתי מבט אל האיש. הוא חייך. כרעתי על ברכיי והושטתי לחתולה את היד. היא ריחרחה ואישרה והתחכחה בכף ידי. שתינו שמחנו.
תודה, אמרתי לה.
נעמדתי ודיברתי עם האיש, שדיבר רק ספרדית.
אך למרות שספרדית אני לא מדברת, שפת החתולים היא אחת.
וזה מה שלמדתי מהאיש.
שמה של החתולה הוא אומברה. שזה אדמונית (ג׳ינג׳ית). היא בת שנתיים, והם מטיילים פעם ביום.
בואי. הוא אמר לה. והם המשיכו ללכת בשקט במורד הרחוב מחומת הים לעבר הכנסיה הגדולה.
#יומן_מצולם

סיכום עונת הפטריות חורף 2019

הנה פטריות שראיתי וצילמתי השנה.
אחרי סיור עם יניב סגל שפתח לי את צ׳אקרת הפטריות, המשכתי לתור את הטבע ביחד עם חברים וחברות בחיפוש מרגש אחרי פטריות שטרם ראיתי.
אחת הפנטזיות היתה לראות ולמצוא פטריות שיש להן שיניים (שינניות). בזכות כליל ומאיה ר. ראיתי כמה כאלו! חלק אפילו מדממות נבגים בטיפות אדומות כדם.
בתחילת העונה הייתי ממש רגישה לפטריות, ולאט לאט הגוף שלי הסתגל לאנרגיה שלהן (וגם למדתי להכין אותן היטב) והגעתי לשלב שבו רציתי לטעום כל דבר שלא מוגדר כרעיל.
אז אכלתי
אלתית, גביעוניות, קמרוניות, נטופות, אורניות, גביעית מעורקת, גמצוצים, ועוד.
גיליתי שאני ממש מתעבת את טעמן של האורניות, ולא אוהבת בכלל דפוניות.
שהכי טעימה לי היא הקמרונית האדמדמה, ושגמצוצים נחמדים לי רק כשהם בתחילת הצמיחה שלהם. קטנים וחיוורים.
בסיור עם מאיה ג. ראיתי סופסוף פינית מבאישה אחת והריח המיוחד שלה. אלו לימדו אותי לזהות אותן עוד לפני שאני רואה אותן. הריח פשוט שותל אותי במקום, המומה. למזלנו, הביצים של הפינית (הלא רק הגיוני שלכל פינית יש ביצים, לא?) חסרות ריח. ונראות כמו קן ביצי נחשים.

ברור שאנחנו חייבים להמשיך גם בקיץ!
אבל בארץ אין פטריות. כבר עכשיו אין. חם מדי לתפטיר, אפילו הפרחים עברו לשלב הפצת הזרעים.

ואם לא נעים לי להיות בחוץ בקיץ בארץ
ואני רוצה בקיץ לטייל ביערות בחו"ל ולמצוא פטריות עם מדריך מקומי דובר אנגלית?

ביחד עם אבישג אמיר מגרין עדן בקרואטיה, יצרתי סדנופש של שבוע ירקרק ורענן באמצע יולי.

אוכל ביתי מושקע ומותאם לכל אחד ואחת, חדרים מפנקים, רחצה בנהר טורקיזי וטיולי טבע ופטריות.

אני אדריך את הקבוצה איך לצלם תמונות מהממות ביופיין. כמו שלי.
הפרטים-
https://sadnofesh1.vp4.me/naturephoto

מקרוני קצוץ

סבתא פרידה היתה מבשלת ספגטי ארוך ושמן. היא קראה לו מקרוני והוא תמיד הגיע בשמחה וכשכושי זנב כשסבתא קראה לו.
בסיר בינוני שפתה מים רותחים ובעודם מרקדים בבועותיהם, היתה מכניסה את המקרוני הארוך והעבה לתוך הסיר.
האמת שסבתא העדיפה אטריות שטוחות וקצרות, אבל כשאלו נגמרו היה המקרוני צריך להכנס לסיר.
המקרוני, שהיה עגול וארוך ועבה, התבשל לו עד שהתרכך מאוד.
בסכין חדה ומזלג, הפכה אותו סבתא לאטריות קצרות. עגולות, אך קצרות.
אז היתה מעבירה את האיטריות למסננת, ומעגלת בתוכן חמאה. הרבה חמאה.
החמאה בילבלה את דעתו של הספגטי והוא התנהג כמו אטריות. שטוח, קצר, הולך טוב עם קינמון ואגוזי מלך וסוכר.
את הקינוח הזה היתה מגישה בסוף הארוחה לשולחן, ובעצמה מעמיסה קערה גדושה לסבא בנימין, ומעט מעט בקערית לנכדה.
וכשהיתה הנכדה מתלוננת בקול
(והנכדה התלוננה בקול הרבה)
על העוול- למה סבא קיבל הכי הרבה-
היתה סבתא אומרת:
" הגבר צריך לאכול הכי הרבה"
וסבא היה מזדקף בחיוך ומעביר לקערית שלי מחצית מאטריות המחמד שלו, בעודו אומר לסבתא
"פרידדקה, אני שבע, תני עוד לילדה".
סבתא היתה ממלאת לסבא מחדש את הצלחת, מגישה סוכר וניל עם אגוזי מלך טחונים וקינמון לשולחן, וגם חמאה היתה מעגלת מעלה, שתנצנץ שמחה לעין.
אחרי הקינוח הייתי מתיישבת מול הטלויזיה. סבא ניגש לכיור וסבתא אמרה- אחר כך, הכלים יחכו.
סבא סרב לתת להם לחכות וצ׳יק צ׳ק הדיח ידנית הכל. הם ניקו בשמחה וביחד את המטבח התכול.
אחרי כל זה היו סבא וסבתא נכנסים לחדר השינה שלהם.
ואני
נשארתי מול הטלויזיה ואכלתי מקרוני קצוץ בסוכר ואגוזים.
#סבתאפרידה

שוקולד תמרים ועוד

החשק לשוקולד

שונה מהחשק למשהו מתוק.

את החשק למתוק אני יכולה בקלות לספק עם פרי וכדור תמרים.

החשק לשוקולד שונה, ומגיע ממקום עמום, קדום ופועם.

תשוקה של ממש, והיא מניעה אותי למצוא פתרונות למטרה שלקחתי על עצמי-

תזונה נקיה, טבעית, מדויקת להפליא לצרכים שלי.

שוקולד "רגיל" כבר לא טעים לי. טעם הסוכר מפריע לי מאוד.

שוקולד בסיסי מחמאת קקאו ועיסת קקאו וכפית מייפל- נעים לי. אבל התחשק לי משהו לנגוס. בראוניז. משהו עם טקסטורה. עם טעמים שונים. שוקולד תמרים אגוזים. אז ניסיתי. ולשמחתי זה יצא כה טעים!

אז איך מכינים?

חמישה תמרים מסוג מג׳הול רכים ומגולענים

שני חופנים של פקאן לא קלוי

חופן פיסטוקים מקולפים

מנה אחת של שוקולד בסיסי (חמאת קקאו, עיסת קקאו, מומס ומעורבב לעיסה אחידה)

לעבד במעבד מזון. נוצרת מין עיסה כהה ומוזרה.

למעוך על נייר אפיה בתבנית מרובעת או מלבנית ( 15 על 15 סמ למשל)

ולהקפיא.

לתת לעיסה שלוש שעות לפחות. להעביר למקרר.

להוציא ולפרוס עם סכין גדולה- לקוביות.

כל קוביה כזו היא ממש סיפוק אדיר. קריספית, עשירה בטעם. ומספקת מאוד את הצורך הקדום, העמום, הפועם.

שוקולד טבעי, טבעוני, אנרגטי ומפעים.

בתיאבון!