הנערה המנומרת שבתמונה

איזור התעשיה הישן בכרמיאל. קרוב לשוק. יחסית. בכרמיאל של פעם הכל יחסית. היה זה בנין טרומי של קומות ומדרגות.

פעם במפלס העליון היתה חנות ומפעל גלידה של איש משפחה דרום אמריקאי, שהגיע עם מכונות גלידה וחומרי גלם במקום רהיטים בארגזים של העליה.

בעוד הילדים שלו היו עולים חדשים בבית דל רהיטים, היה הגלידאי מלהטט גלידות שמנת כשכאן בכלל לא ידעו מה זה.

לארוחות הערב אכלו ילדיו גלידה טריה מהמפעל.

כריך עם גלידה לבית הספר היה בלתי אפשרי ולכן הם הגיעו שבעים מגלידת הבוקר ויצאו הביתה רעבים לגלידת הצהריים.

בתו היתה חברה שלי. לפעמים בהפסקת העשר בחטיבה, היא היתה כה רעבה לגלידה, שהיינו מבריזות אל איזור התעשיה, מבקרות את אביה במפעל הגלידה הקטנטן שלו, ואוכלות לשובע גלידת דולסה דלצ׳ה וגלידת וניל וגלידת תות או קפה.

משם היינו יורדות אל מפלס הרחוב ורצות לחטיבה.

הרבה פעמים הזמן אצל הגלידה קפא, וכשהיינו יוצאות גילינו שיום הלימודים כבר נגמר מזמן ואנחנו יכולות לשוטט לנו לאט ברגל הביתה, או טוב מכך, להכנס אל חנות הספרים בקומה השניה ושם לטייל עם שבט דב המערות בין ספרי ההמשך והספרים המשומשים.

פעם אחת ראה אותי הצלם שחנותו היתה קיר אל קיר עם חנות הספרים.

הוא נעמד מולי, גבר צעיר עם קול גבוה, ואמר- "אני רוצה לצלם אותך לעיתון של כרמיאל".

חברתי משכה אותי משם, רגע לפני שצעדתי לתוך המערה האפלה והזוהרת של "לצלם אותך לעיתון".

היו לה אינסטינקטים טובים.

סיפרתי להורים שלי, בערב, וביחד עם סבתא שושנה הלכנו שוב לצלם.

הוא צילם אותי לעיתון. באמת. לבשתי חולצת בטן מנומרת ותלתלים. הייתי בת חמש עשרה וחצי.

במדור הרכילות בעיתון מידע84 של אותו סופשבוע, היתה תמונה מלבנית בשחור לבן ולידה השורה הבאה:

"לנערה המנומרת שבתמונה קוראים ענבל והיא גבוהה וחטובה. עתיד בטוח"

המון שנים שמרתי את העיתון והתמונה. אולי זה עדיין שמור באיזשהוא מקום. בעיקר בראש שלי.

אני הנערה המנומרת שבתמונה.

ואני אוהבת גלידה.

לפתע מצאתי את העיתון מאז, ומיהרתי לסרוק את המזכרת ההיא- הנה

הנערה המנומרת

עדיין מנומרת, העתיד באמת היה בטוח

עינבל

האדם והטבע

"מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע;

כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם.

זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…"
א.ד. גורדון, המסה האדם והטבע,

https://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=14799

א.ד. גורדון הטיב לתאר את הצורך שלי בטבע. בטיול. בשהיה. בנוכחות בטבע. הטבע מחיה אותי. כמו מים לצמח. ככה הטבע לגופי ונשמתי.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך."
מתוך

עקירת שורשי הנשמה מן הטבע, פרק שני במסה האדם והטבע מאת א.ד. גורדון

https://benyehuda.org/gordon_ad/haadam_vehateva_02.html

הזמנה לטייל לתוך התמונה

הזמנה

לתוך היער

והשביל

והמקצב של הטבע

איתי, יד ביד, פנימה.

מתי?

16.7 2019 – 23.7.2019

Green Eden, קרואטיה.

https://sadnofesh1.vp4.me/naturephoto

למקום בו היופי הזה

מצליח לעבור מהמציאות לתוך התמונה.

המיומנות הזו

לצייר את המציאות באור.

לראות, להתרגש, לצלם.

אשמח מאוד אם תיהיו שם איתי!

לפרטים נוספים אפשר ליצור איתי קשר בוטספ או במייל!

עינבל

הבד הצהוב

חנות בדים, לא מאלו שאת נדחקת פנימה בתעלת לידה רכה וססגונית ומוצאת את עצמך בטן אל בטן עם לקוחה או בעלבית חייכני.
חנות בדים רחבת ידיים, מרופדת משטחי חיתוך וגברים מבוגרים שמרקדים סביבך כשהם חבוקים בגלילי בדים ארוכים ורכים.
כזאת.
בחרת כותנה צהובה. המוכר פורש את הגליל על השולחן הרחב והחיוך שלו נעצר על הקצה.
הוא מכווץ את פניו ומתחיל באלפי סליחות, זה בד שמישהו ירצה לסדין ואם תקני ממנו מטר ישאר רק מטר ומה יעשו במטר בודד, יפסידו עליו, אף אחד לא יקנה.
בינתיים הוא שולף ויסקוזה צהובה ואת אומרת שהצבע שלה בסדר אבל את הראשון אהבת יותר, והוא הולך לחפש צהובים אחרים, למצוא לך את הבד שאינו שני מטרים אחרונים כי אין מה לעשות, מטר אחד מתוך שניים לא ימכור.
והנה נכנס איש ומביט על הצהוב הפרוש על השולחן. מתעלם משתינו, הבוחנות באותה עת את הבד השחור.
"מטר אחד מהצהוב הזה" האיש החדש אומר.
מיד פניו של המוכר עשויים אור וצחוק.
הנה. משמיים. מטר לך ומטר לך, הוא מצחק וחותך.
והנה הבד שלך והנה הבד שלך.
נס הבד הצהוב. כה אמר המוכר.
האיש מדרום ישראל
אנחנו מהצפון
ובאמצע, טבור העולם, חנות בדים בנחלת בנימין תל אביב. המקום בו מתרחשים ניסים.
31.1 2019
#סיפור

פאי לימון חדש

אתמול אירחתי את חמי וחמותי ולקינוח הכנתי פאי לימון, אבל שיניתי את המתכון הקודם שלי- והבצק הפריך החדש יותר מוצלח. התוצאה מאוזנת, מצד אחד בצק אורירי וטעים ומצד שני מילוי לימון עדין.

לבסיס בצק פריך

100 גרם חמאה קרה – קוביות

1 ביצה שלמה

1.5 כוסות קמח

1 כף סוכר חום

קמצוץ מלח

לערבל את החמאה והקמח עם המלח והסוכר עד לקבלת פירורים גדולים. להוסיף את הביצה וללוש עד שנהיה בצק. לכדרר ולשים בשקית במקרר לעשר דקות.

ללוש לבצק, לשטח על תבנית משומנת לשכבה אחידה בעובי של כחצי ס"מ עד ס"מ אחד, לחורר עם מזלג (מונע תפיחה). כדאי להעלות קצת שוליים זה נותן צורה יפה, ולאפות 15 דקות ב180 מעלות צלסיוס.

מלית לימון:

בקערה נפרדת-

2 כפות קליפת לימון מגוררת

2-4 כפות מיץ לימון טרי (אני מעדיפה יותר חמוץ)

1/2 כפית אבקת אפיה

1/4 כפית מלח

2 ביצים

1 כוס סוכר

לערבב את כל המרכיבים, למזוג מעל הבצק האפוי שבתבנית ולאפות ביחד כ20 דקות.

כשהשכבה העליונה מתכהה, להפסיק את התנור ולתת לעוגה להצטנן בהדרגה.

בתיאבון!