כלניות ביער

לצלם כלניות זה מאתגר. האדום האדום הזה, בשמש כמעט בהיר מדי. כמו לצלם אש.
אני מחפשת את הזוית בה הכלנית המצולמת לא תסנוור אותי.
הזוית בה אפשר יהיה להרגיש את הכלניות האחרות שבשטח.
את העדינות של הפרח. הרוך של עלי הכותרת. האור שצומח.
אני נשכבת על הקרקע ומצלמת.
מלקטת מן האדום האדום הזה.
והנה הוא מוגש. כמו נזיד עדשים, אבל מכלניות 😄

בשביל לגדל ניצן אחד צריך כפר שלם של כלניות.

כלנית בוגרת מקבלת את השמש בזרועות פתוחות

גוזל קטן של כלנית. נוצות הבקיעה עדיין לחות מטל הבוקר

צבי ציפורניים

צבי ציפורניים, אמרה אמא ולקחה את ידי בידה.
עלינו בחדר מדרגות בהדר.
ישבנו בתור על כסאות עץ ב"הול".
ההול היה בין הדלת למטבח. מין חדר כזה שכבר לא עושים היום. ספה ורודה מותשת, טלפון חוגה לבן וכבד שכתוב עליו "בזק" ואנשים שמדברים מעלי, קהל ממתינים רוחש ולוחש
צבי ציפורניים צבי ציפורניים צבי ציפורניים.
צבי. ציפורניים.
אני מתבוננת בציפורניים שלי. יש קוים לבנים עליהן. אני נזכרת בציפורניים של סבתא שלי. לי יש קוי רוחב לבנים. לסבתא יש זויות. ציפורניים עם צלעות אורך. אני אשאל אותו על זה.
אישה אחת בחלוק אומרת לנו להכנס.
אני מדמיינת חדר טיפולים עם הרבה מתכת ונירוסטה. הוא כזה מפורסם.
אבל זה סתם מטבח. יש שם שולחן עם מפת שעוונית דביקה של פרחים, וצבי ציפורניים יושב על כסא. אמי מושיבה אותי מולו ופורשת את אצבעותי על המפה הדביקה.
הוא מהנהן לעצמו, מרים את אצבעותיי, בוחן את הציפורניים שלי. הוא בטח יגיד לי מה אני צריכה לעשות נגד הקוים הלבנים, אני אומרת לעצמי בלב.
הוא עוקב עם העט הכדורי הכחול אחרי צורת הציפורן שלי.
אמא מדברת איתו, אני עפה לתוך מפת הפרחים הדביקה. שדה חרציות בורוד וצהוב.
הוא בודק גם את הציפורניים של אמא. ואומר דברים. אני לא שומעת. אני בשדה פרחים.
את לא רוצה לשמוע, אמי מחזירה אותי למטבח עם הצבי ציפורניים.
"היא מבריקה במתימטיקה, יש לה ראש למתימטיקה, והיא תכתוב סיפורים ושירים" מסכם צבי ציפורניים את הבדיקה.
אמא מזדקפת, מודה לו, לוקחת אותי ויוצאת.
ראש למתימטיקה, היא אומרת לאשה בחלוק בגאווה.
אבל מה אני צריכה לאכול נגד הקוים הלבנים, אני תוהה.
טחינה. אומרת אמא שלי.
אוף, אני עונה. אני שונאת טחינה.

#סיפור

בחנות ממתקים בלוינסקי

נכנסנו לאיזו חנות ממתקים בלוינסקי.
הבחור שם שאל אותי
"מה הם החיים"?
אמרתי לו "מה אתה שואל?"
ענה- תסבירי לי איך חיים חיים טובים.
עניתי-
"החיים הם מה שאתה מצליח לחלום ולספר לעצמך שקורה לך. תספר לעצמך תוכניות מפורטות של טוב ואלו יהיו הסיפורים שלך. אתה יוצר את המציאות שלך".
הוא נעמד. הרהר רגע.
18 שקלים, הוא אמר.
שילמתי.
ואז אמר. אני שואל את השאלה הזו כל אחד שנכנס.
וזו הפעם הראשונה שתשובה משנה לי את החיים.
אני זיו, הוא אמר.
אני עינבל, אני אמרתי.
תודה, הוא אמר.
לחצנו ידיים.
יצאתי.

גלידת פיסטוק בתל אביב

יושבת לי לבד ואוכלת גלידת פיסטוק.
לידי עוברות אשה וכלבתה. האשה מציעה לכלבה לשתות מים מהמתקן שנמצא שם. מתקן שתיה לכלבים.
הכלבה שותה ומתיישבת.
אחרי קצת שכנועים מצד האשה, הכלבה מסכימה לקום.
אני מושיטה יד והיא מגיעה, מכשכשת בזנב, כלבה מקסימה וידידותית.
קצת מהגלידה נזלה על השולחן. הכלבה לוטשת מבט. "אפשר לתת לה לנקות את השולחן?" אני שואלת.

בטח, מאשרת אמא שלה.

הנה, קחי, אני מצביעה על שלוליות גלידת פיסטוק והכלבה, עומדת על שתי רגליים, נשענת עם הקדמיות עלי, ומלקקת ביסודיות את הטפטוף.
תודה, אני אומרת לה ולאמא שלה.
הן צוחקות וממשיכות בדרכן.
אני מחייכת ומלקקת את הגלידה שלי.
נוה צדק
14.1.19
תל אביב

בעודך מהלכת

 

בְּעוֹדֵךְ

3.1.2019

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בַּיַּעַר

וַיְהִי הַיַּעַר עִיר

ותהא הֵעִיר

עֵרָה

וְאֶת מִתְהַלֶּכֶת ברחובותיה

שׁוֹמֶרֶת צְעָדַיִךְ

נוֹשֶׁמֶת מַהוּתָהּ.

וְאַתְּ שְׁמוּרָה וּבְטוּחָה

וּצְעָדַיִךְ-פְּעִימָה.

 

 

בְּעוֹדֵךְ מְהַלֶּכֶת בָּעִיר

ותהא הָעִיר יַעַר

וְהַיַּעַר-בֵּיתֵךְ.

וְאַתְּ דּוֹרֶכֶת חרשׁ

בּזְּהִירוֹת

עַל חֲלָקוֹת הָעֵשֶׂב הַמְּנַצְנֵץ

עַל סְלָעָיו, בֵּין שְׁבִילָיו

אַתְּ בְּטוּחָה וְשֶׁמּוֹרה

וּצְעָדַיִךְ-נְשִׁימָה.

וַהֲיִי תָּמִיד

נוֹשֶׁמֶת וּפוֹעֶמֶת

יַעַר.

iw1_5892