לפעמים הייתי מדמיינת איך הבית הוא בריכה

לפעמים הייתי מדמיינת את הבית שלי כבתוך בריכה.

הייתי שחיינית בנבחרת הפועל צפת. שחיתי ארבע פעמים בשבוע בבריכה של צפת בחורף ובבריכת כרמיאל בקיץ.

המאמנת שלי, אינגה, היתה תמיד עושה את אותו אימון.

היינו מתחילים בזוגיים.

שתיים. ארבע. שש. שמונה. עשר. שתים עשרה.

שתי בריכות. ואז ארבע. שש. שמונה.

רצף. בלי לעצור בקצה לנשום. מגיעים לקיר ועושים מין גלגול תת מימי כזה, עם בעיטה חזקה ברגליים צמודות על דופן הבריכה, שהיה דוחף אותך כמו חץ חצי בריכה קדימה.

כשהיית יעילה, היית שוחה את הרצפים של אינגה בלי להתעייף.

כשהיית מתגלגלת על הדופן לשינוי כיוון לא היו נכנסים לך מים לאף ולאזניים.

כשהיית צפה לך מעל במנוחה שבין תנועה לתנועה הרפיה, היית מתכננת את מה שתעשי בהפסקה בין רצף ה " שמונה בריכות" לרצף ה"עשר".

בזמן שחבריך שכבו כמו דגים מחוץ למים על הגרנולית סביב הבריכה, צלעותיהם עולות ויורדות בעוצמה ופיהם שוחק, היית צוללת ואוספת את האוצרות המנצנצים על הקרקעית, שראית בין תנועה להרפיה.

בפעם אחת, בלי לעלות לנשום, יכלת לזחול

על קרקעית הבריכה וללקט מטבעות שאיבדו את האנשים שלהם בשחיית הלילה.

הוריי הקפידו שלא לתת לי כסף לבזבוזים. עניין של חינוך. וגם לא סנוויץ׳ או פרי או משהו. הם אמרו

"תחזרי מיד הביתה. תאכלי בבית".

הייתי מסיימת את האימון בשמונה בבוקר. בדיוק כשהקיוסק נפתח. כל הדגים האחרים היו הולכים בסוף האימון לקנות לחמניה ריחנית עם נקניקיה באמצע.

ואני, עם האוצרות מקרקעית הבריכה, בימים טובים, קניתי לי גם.

זו היתה הנקניקיה בלחמניה הכי טעימה שיש. ולא היו נקניקיות כאלו בבית. זה היה בית צמחוני. תארו לעצמכם.

בימים הפחות טובים, הייתי לוטשת מבטים בנקניקיות הריחניות והולכת למלתחה, מחליפה בגדים והולכת הביתה. חצי שעה הליכה. בעליה.

בדרכי הייתי מריחה את החביתות מכל הבתים בדרך. ריח של שמן ובצל וטוסט.

בשביל להתגבר על הרעב המתיש, על החולשה ברגליים, ועל הדרך הנצחית, דימיינתי שאני שוחה. שהכל תחת מים. כרמיאל קדומה, ים טטיס ואני דולפין ושוחה לי.

בשלב הזה כבר לא ראיתי את הדרך. הרגליים שחו את דרכן. תנועה תנועה הרפייה.

על הדשא הענק בין הגנים, בעליה ובמדרגות. נשימה נשימה הרפיה.

הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי דייסת קוואקר. אכלתי עד שהפסקתי לנשום. עד ששכחתי את העליות ואת הקיוסק וכל מה שנותר בי היא תחושת הרעננות הנפלאה הזו שצומחת בך אחרי שחיה טובה.

הייתי שוכבת על השטיח הכחול מקיר לקיר. מדמיינת את כל הבית מים.

נשימה נשימה הרפיה. על הקיר הזה הייתי משנה כיון. היינו ממלאים מים לגובה מטר וחצי. זה היה כייף. תמיד במים.

המיטה היתה מזרון מתנפח. והיינו ישנים וצפים.

החתולים היו יושבים על מדפי הספרים, מחכים למיטה הצפה. כמו מונית מפה לשם. או שאולי היו שוחים.

בימים של לימודים, השחיה היתה אחרי הצהריים. הבריכה פעלה, וסגרו לנו ארבעה מסלולים. היינו יותר. אז עשינו שחיה ברכבת. שיירה. חץ. הרפיה. חץ. הרפיה. שחיה נצחית. מרגיעה. בלי אוצרות על הקרקעית. בלי זמן לחשוב.

ככה הראש נהיה נקי נקי. נגמרות המחשבות. את הופכת למים. את הופכת לאויר. את הופכת לשום דבר.

פתאום היו הדגים יוצאים מהמים. הבריכה היתה נעשית חלקה כמו מראה.

הייתי עוצרת ומחכה שהאדוות ירגעו. שהמים יהיו מושלמים. ואז, הייתי חץ במים. וזרמיהם מושכים אותי קדימה. שלוש תנועות- בריכה.

אינגה הייתה עומדת בצד ומסתכלת עלי.

את שוחה כל כך יפה, עינבל, במילעיל. היתה אומרת.

ושאר הדגים כבר התלבשו וכבר צחקו וכבר הלכו.

הייתי שוחה עוד ועוד. רק אני והמים החלקים שלי. עד שהיה יורד חושך ואינגה היתה אומרת "את צריכה לצאת אני צריכה ללכת"

והייתי יוצאת מהבריכה החלקה וכבר מתגעגעת אליה. עד הפעם הבאה.

ההליכה הביתה אחרי שחיית לילה היא קלה.

העליה קלה. החושך מושך אותי קדימה. אני נושמת. מדרגה מדרגה הרפיה. וצעדי קלים. שלוש תנועות ואני בחצי הדרך.

בבניינים צלילים של ערב. אורות צהובים. טלויזיה. כלבים נובחים. וכרמיאל חלקה חלקה. והחושך נקי ומזמין. ורוחות חלקות של ערב מחליקות סביבי. נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

ואני חופשיה.