לפעמים הייתי מדמיינת איך הבית הוא בריכה

לפעמים הייתי מדמיינת את הבית שלי כבתוך בריכה.

הייתי שחיינית בנבחרת הפועל צפת. שחיתי ארבע פעמים בשבוע בבריכה של צפת בחורף ובבריכת כרמיאל בקיץ.

המאמנת שלי, אינגה, היתה תמיד עושה את אותו אימון.

היינו מתחילים בזוגיים.

שתיים. ארבע. שש. שמונה. עשר. שתים עשרה.

שתי בריכות. ואז ארבע. שש. שמונה.

רצף. בלי לעצור בקצה לנשום. מגיעים לקיר ועושים מין גלגול תת מימי כזה, עם בעיטה חזקה ברגליים צמודות על דופן הבריכה, שהיה דוחף אותך כמו חץ חצי בריכה קדימה.

כשהיית יעילה, היית שוחה את הרצפים של אינגה בלי להתעייף.

כשהיית מתגלגלת על הדופן לשינוי כיוון לא היו נכנסים לך מים לאף ולאזניים.

כשהיית צפה לך מעל במנוחה שבין תנועה לתנועה הרפיה, היית מתכננת את מה שתעשי בהפסקה בין רצף ה " שמונה בריכות" לרצף ה"עשר".

בזמן שחבריך שכבו כמו דגים מחוץ למים על הגרנולית סביב הבריכה, צלעותיהם עולות ויורדות בעוצמה ופיהם שוחק, היית צוללת ואוספת את האוצרות המנצנצים על הקרקעית, שראית בין תנועה להרפיה.

בפעם אחת, בלי לעלות לנשום, יכלת לזחול

על קרקעית הבריכה וללקט מטבעות שאיבדו את האנשים שלהם בשחיית הלילה.

הוריי הקפידו שלא לתת לי כסף לבזבוזים. עניין של חינוך. וגם לא סנוויץ׳ או פרי או משהו. הם אמרו

"תחזרי מיד הביתה. תאכלי בבית".

הייתי מסיימת את האימון בשמונה בבוקר. בדיוק כשהקיוסק נפתח. כל הדגים האחרים היו הולכים בסוף האימון לקנות לחמניה ריחנית עם נקניקיה באמצע.

ואני, עם האוצרות מקרקעית הבריכה, בימים טובים, קניתי לי גם.

זו היתה הנקניקיה בלחמניה הכי טעימה שיש. ולא היו נקניקיות כאלו בבית. זה היה בית צמחוני. תארו לעצמכם.

בימים הפחות טובים, הייתי לוטשת מבטים בנקניקיות הריחניות והולכת למלתחה, מחליפה בגדים והולכת הביתה. חצי שעה הליכה. בעליה.

בדרכי הייתי מריחה את החביתות מכל הבתים בדרך. ריח של שמן ובצל וטוסט.

בשביל להתגבר על הרעב המתיש, על החולשה ברגליים, ועל הדרך הנצחית, דימיינתי שאני שוחה. שהכל תחת מים. כרמיאל קדומה, ים טטיס ואני דולפין ושוחה לי.

בשלב הזה כבר לא ראיתי את הדרך. הרגליים שחו את דרכן. תנועה תנועה הרפייה.

על הדשא הענק בין הגנים, בעליה ובמדרגות. נשימה נשימה הרפיה.

הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי דייסת קוואקר. אכלתי עד שהפסקתי לנשום. עד ששכחתי את העליות ואת הקיוסק וכל מה שנותר בי היא תחושת הרעננות הנפלאה הזו שצומחת בך אחרי שחיה טובה.

הייתי שוכבת על השטיח הכחול מקיר לקיר. מדמיינת את כל הבית מים.

נשימה נשימה הרפיה. על הקיר הזה הייתי משנה כיון. היינו ממלאים מים לגובה מטר וחצי. זה היה כייף. תמיד במים.

המיטה היתה מזרון מתנפח. והיינו ישנים וצפים.

החתולים היו יושבים על מדפי הספרים, מחכים למיטה הצפה. כמו מונית מפה לשם. או שאולי היו שוחים.

בימים של לימודים, השחיה היתה אחרי הצהריים. הבריכה פעלה, וסגרו לנו ארבעה מסלולים. היינו יותר. אז עשינו שחיה ברכבת. שיירה. חץ. הרפיה. חץ. הרפיה. שחיה נצחית. מרגיעה. בלי אוצרות על הקרקעית. בלי זמן לחשוב.

ככה הראש נהיה נקי נקי. נגמרות המחשבות. את הופכת למים. את הופכת לאויר. את הופכת לשום דבר.

פתאום היו הדגים יוצאים מהמים. הבריכה היתה נעשית חלקה כמו מראה.

הייתי עוצרת ומחכה שהאדוות ירגעו. שהמים יהיו מושלמים. ואז, הייתי חץ במים. וזרמיהם מושכים אותי קדימה. שלוש תנועות- בריכה.

אינגה הייתה עומדת בצד ומסתכלת עלי.

את שוחה כל כך יפה, עינבל, במילעיל. היתה אומרת.

ושאר הדגים כבר התלבשו וכבר צחקו וכבר הלכו.

הייתי שוחה עוד ועוד. רק אני והמים החלקים שלי. עד שהיה יורד חושך ואינגה היתה אומרת "את צריכה לצאת אני צריכה ללכת"

והייתי יוצאת מהבריכה החלקה וכבר מתגעגעת אליה. עד הפעם הבאה.

ההליכה הביתה אחרי שחיית לילה היא קלה.

העליה קלה. החושך מושך אותי קדימה. אני נושמת. מדרגה מדרגה הרפיה. וצעדי קלים. שלוש תנועות ואני בחצי הדרך.

בבניינים צלילים של ערב. אורות צהובים. טלויזיה. כלבים נובחים. וכרמיאל חלקה חלקה. והחושך נקי ומזמין. ורוחות חלקות של ערב מחליקות סביבי. נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

נשימה נשימה הרפיה.

ואני חופשיה.

אבנים בנעליים

אבנים בנעליים.

צריך להכניס לך אבנים לנעליים

כדי שלא תעופי.

את כל כך מעופפת.

רק המשקולות יחזיקו אותך על האדמה.

את כזו רזה.

פלא שאת לא עפה ברוח.

כשיש רוח ואת הולכת עם מטריה

את בטח עפה כמו מרי פופינס.

הכנסתי אבנים לנעליים

העולם נעשה משקולת על כתפיי

כולם היה מרוצה.

הייתי כמו כולם

והיה לי כבד וקשה. כמו שצריך.

ואז

חלצתי את הנעליים

חלצתי עצמי מן המשקולות

פתחתי מטריה

ועפתי

לאן שנושבת הרוח.

עוגת שזיפים

מתכון לשתי עוגות בתבנית אנגלית, מבוסס על עוגת מנגו וניל ופלפל של חנה שאולוב, אבל היות ואני אלרגית למנגו, ערכתי את השינוי לשזיפים וגיליתי שאפילו יותר טעים לנו. לשזיף חמיצות נחמדה שהופכת את מתיקות העוגה למובחנת יותר.

בקערה מערבבים

4 ביצים

1.5 כוסות סוכר

2 כוסות קמח תופח

2/3 כוס שמן קוקוס

קמצוץ מלח

כפית תמצית וניל אמיתית

קמצוץ פלפל שחור גרוס גס

מוזגים לשתי תבניות עוגה אנגלית, ומעל מפזרים בנדיבות קוביות/פרוסות שזיפים.

אופים 35 דקות בתנור שחומם מראש 180 מעלות צלזיוס.

מצננים.

בתיאבון!

תקרה

אני בורחת לתקרה כשהבית לא מסודר.

אני בורחת לתקרה. היא תמיד מסודרת ונקיה.

אני מתלהבת מגופי התאורה שנעוצים לי ברצפה,

מהנברשות שמצליחות לעמוד על חוט דק בכזה שיווי משקל מרהיב.

אני בורחת לתקרה וישר נהיה לי נקי בנשימה.

משם אני צופה ברצפה, בספות, בשטיח. מרחוק הכל נראה הרבה יותר נקי ומסודר.

אני רואה ככה מרחוק כמה קל יהיה לסדר שם. רק לאסוף את הנעליים לארון. רק לקפל את הכביסה ולסדר לארונות.

רק לפנות את השולחן.

רק לטאטא, לשאוב, לשטוף.

ובלי ששמתי לב בכלל, אני כבר באמצע הסדר והניקיון. ברחתי מהתקרה בחזרה, ואני ממהרת להפוך את הרצפה לתקרה.

לרגע אחד, ניצוץ קלוש במרחב הזמן, ותהי הרצפה לתקרה ולהיפך.

ואז החיים חוזרים להתקיים, והרצפה רצפה. וגרביים ופעמונים וכדורים מתגלגלים, ונעליים ופירורים וקצוות של זנבות וצחוק ילדים.

ואני בשקט שלי. צפה על התקרה. נושמת.

על האור ועל החושך

פעם, הדירות והבתים היו כמו מערות.

חשוכים, עם חלונות קטנים ותריסים כבדים שנפתחים החוצה, וצריך להתאמץ בשביל לפתוח אותם ולהתאמץ בשביל לסגור אותם.

אנשים היו מגיפים את התריסים כשיצאו מהבית, וכשהלכו לישון, גם אם בצהריים.

וגם כשהתריסים היו מורמים, עדיין מעט מהאור הבוהק שבחוץ היה נכנס, כי החלונות היו קטנים. ככה היו בונים.

בתים חשוכים.

אני זוכרת כשחיפשנו דירה לשכור. ראינו המון דירות חשוכות. ולא אהבתי אותן.

כיום, הבתים הרבה יותר מוארים. אדריכלים חכמים מתכננים בתים מוארים, עם חלונות עצומים ותריסים קלים חשמליים. קל להאיר את הבית באור ישראלי טבעי וחמים.

הבית שלי מואר באור רך כשהתריסים מוגפים (תריסים ונציאנים כחולים). באור שוטף ומסנוור כשהחלונות פתוחים, ובאור נקי כשהם סגורים. אבל הוא מואר.

בבתים חשוכים מטבעם, תמונות מלאות אור, מכניסות עוד אור הביתה. תמונות כאלו –

באמצע יוני, התארחתי בבית מואר ויפה בכליל. וילה כליל הטבע. התקיימה שם סדנת כתיבה בהנחיית איריס אליה כהן המופלאה.

הוילה מוארת מאוד, חלונות ענקיים עם וילונות בהירים, מלא אור בהיר שנכנס במשבי רוח מכל הכיוונים. המון אויר. וכל הבהיר הזה, היה מוגזם אלמלא ציוריו הכהים והמעגנים של אהרון מסג, התלויים על הקירות.

הציורים שלו היו המרגוע לעיני, והעצימו את תחושת האור והמרחב בבית

כאן איריס אליה כהן מתלהבת מהר האורז שהכין השף יוסי דנה לארוחת צהריים בסדנת הכתיבה.

הרהרתי בכך, והבנתי שבתים מוארים חייבים תמונות כהות, שיאזנו את היחס בין אור וחושך.

שבדיוק כפי שאנחנו מחפשים את האור , כך אנחנו מחפשים את החושך.

החושך הוא ההפוגה. הוא המנוחה.

כשכואב לנו הראש, אנחנו מגיפים את התריסים ומכבים את האור ונכנסים למיטה, יוצרים לנו מערה חשוכה להתאזן בה.

התמונות החשוכות הן המערה הזו.

אני מתבוננת בהן על הקיר, והעיין נרגעת מהאור. מתעטפת בשמיכה מנחמת, מתעגלת לתוך שלוות נפש.

בתקופה האחרונה, עם הקיץ המסנוור שבחוץ, אני יוצרת תמונות שיעניקו מרגוע לעיניי ושידגישו את האור.

צילום כהה, טבע דומם, חלקות כהות של מרגוע לעיניים.

התמונות האלו, כמה שהן יותר כהות, ככה הן משמחות אותי יותר.

ולכן אני יוצרת אותן. לאזן את האור.

עינבל ויסמן