ריח של שבת

לסבתא שושנה היתה חלקת ורדים לצד השביל.
הורדים היו פורחים בבת אחת, והשביל כולו היה ריקוד של מילים יפות באויר.
בשישי בצהריים, סבתא היתה מכינה את הריח של השבת.
ריח של שבת עשוי מפרחים. ובעונה הנכונה עשוי מפריחת ורדים.
כשסיימנו לנקות ולסדר את הבית, היא היתה נכנסת ביניהם. בין השיחים שלה. כמו אביר בשריון של כפפות ושרוולים ארוכים מבד גס, חמושה במזמרה אדומת לחיים וכובע רחב שוליים, קשור במטפחת תכולה לסנטר.
מוגנת כמיטב יכלתה היתה נכנסת סבתא שלי אל בין הורדים הפורחים.
תתרחקי. אל תיכנסי אחרי, היתה אומרת לנכדתה.
הייתי צופה בה מראש המדרגות, והיא היתה יוצאת מהורדים וזר ריחני נוטף דם בין כפפותיה.
את הקוצים היתה שוברת, ומניחה את הורדים באגרטל קרמיקה גדול בסלון.
הבית כולו היה נמלא אז מתיקות רצחנית.
טיפות דם היו נגלות אלי מעור ידיה הרך והלבן, כשהסירה את הכפפות והשרוולים הארוכים.
הדם והורדים נקשרו אצלי בזיכרון אלו באלו, וזמן רב סרבתי לשתול ורדים בגינה.
אבל לאחרונה הבנתי, ששניהם, הורדים וטיפות הדם, מזכירים לי את סבתא וממלאים אותי באהבה וגעגועים וניחוח של שבת.

שבת שלום.