פיטר והפטריה

אימצנו אותו ביוני 2017. אמא שלו הפסיקה להניק אותו והוא הצליח לשרוד בזכות אפרת, שהאכילה אותו וטיפלה בו.

כשפגשתי אותו הוא היה בן חודש, במשקל 480 גרם וסבל משלפוחית מוגלתית במעמקי הפה שאיימה להרוג אותו בחנק. היו עליו גם עיגולים של פטריה (גזזת) והוא קיבל אנטיביוטיקה חזקה נגד הזיהום בגרון.

הזיהום בגרון עבר, והפטריה התחילה להשתלט לו על הגוף.

תוך זמן קצר, הוא התמלא קרחות.

הוא קיבל טיפול בבליעה, שלא הזיז לפטריה.

חשבנו לשנות לו את השם מפיטר לכריס. כי פיטר ופטריה נשמע דומה. אבל הוא לא ענה לכריס והגיב לפיטר. אז נשארנו פיטר.

קויה טיפלה בו גם היא.

ובהתייעצות עם וטרינרית חברה, ועם הרוקח פה, התחלנו אמבטיות עם אגיספור. כל 3 ימים רחצה. להשאיר את הסבון לדקה ואז לשטוף.

פיטר התרגל למקלחות החמימות. והפטריה, אחרי 2 שימושים בסבון, נעצרה.

אבל גם אנחנו נדבקנו. ועיגולים אדומים הופיעו לכולנו על הידיים והרגליים.

אז גם אנחנו התחלנו להתקלח עם אגיספור וזה נעצר.

ופיטר אכל היטב, שיחק הרבה, והתקלח כל 3 ימים במשך חודשיים.

הוא גדל והשיער שלו התחיל לגדול יפה גם.

המקומות עם הקרחות גידלו שיער חום. ושאר השיער היה שחור. אז הוא היה מנומר קצת.

ואחרי 5 חודשים הסתדר לו השיער לחלוטין.

"והוא גדל להיות פרפר נהדר"

ובעצם חתול נהדר.

עוד כמה ימים הוא יהיה בן שנה. חתול גדול, ארוך, רך ונהדר.

שקיבל טיפול אוהב ומסור.

מזל טוב פיטר!

עינבל

סיפור ביער

שבת, מוקדם בבוקר ביום אפור ומנשב באמצע האביב.
הלכתי לבד ביער והחלטתי לרדת מהשביל וללכת בשקט בין העצים.
בין העצים היה אפל וחשוך, אד עלה מהקרקע ויצר ערפל דק ומפתה.
הלכתי לי, והרהרתי על כיפה אדומה והסטיה מהשביל ביער. התרגשתי, כי לרדת מהשביל היה מרדני, ולפעמים מתחשק לי למרוד.
אחרי כחצי שעה הליכה כמעט מרחפת, עליתי ממעמקי מחשבותיי והצצתי סביבי.
ידעתי איפה אני, כי את השבילים המסומנים הלכתי מאות פעמים.
עליתי עוד מתוך עומק נשמתי והבנתי שאינני הולכת לבד. הרגשתי אותם הולכים לצידי כבר זמן מה.
פה זנב, שם אזניים, וצלילי הקריאות שלהם זו לזו וזה לזה, מלווים אותי כמו שיר ערש.
נעצרתי באחת.
קשר עין נוצר. טורף-טורף. נטרף-נטרף. טורף-נטרף. מי כאן הטרף? מי הטורף?
התן הביט בי עוד רגע והחליט שאני.
בחלקיק שניה נעלמו כולם. שמעתי את השיחה שלהם מתרחקת ממני.
ןאז הייתי לבדי.
והלבד היה שקט מדי.
געגוע ללהקה נולד בי. והצטערתי שהסתכלתי לה בעיניים.
אז עליתי לשביל וחזרתי הביתה.

ריח של שבת

לסבתא שושנה היתה חלקת ורדים לצד השביל.
הורדים היו פורחים בבת אחת, והשביל כולו היה ריקוד של מילים יפות באויר.
בשישי בצהריים, סבתא היתה מכינה את הריח של השבת.
ריח של שבת עשוי מפרחים. ובעונה הנכונה עשוי מפריחת ורדים.
כשסיימנו לנקות ולסדר את הבית, היא היתה נכנסת ביניהם. בין השיחים שלה. כמו אביר בשריון של כפפות ושרוולים ארוכים מבד גס, חמושה במזמרה אדומת לחיים וכובע רחב שוליים, קשור במטפחת תכולה לסנטר.
מוגנת כמיטב יכלתה היתה נכנסת סבתא שלי אל בין הורדים הפורחים.
תתרחקי. אל תיכנסי אחרי, היתה אומרת לנכדתה.
הייתי צופה בה מראש המדרגות, והיא היתה יוצאת מהורדים וזר ריחני נוטף דם בין כפפותיה.
את הקוצים היתה שוברת, ומניחה את הורדים באגרטל קרמיקה גדול בסלון.
הבית כולו היה נמלא אז מתיקות רצחנית.
טיפות דם היו נגלות אלי מעור ידיה הרך והלבן, כשהסירה את הכפפות והשרוולים הארוכים.
הדם והורדים נקשרו אצלי בזיכרון אלו באלו, וזמן רב סרבתי לשתול ורדים בגינה.
אבל לאחרונה הבנתי, ששניהם, הורדים וטיפות הדם, מזכירים לי את סבתא וממלאים אותי באהבה וגעגועים וניחוח של שבת.

שבת שלום.

Hot chocolate – London, the 5th day

את המתכון הזה קיבלתי מג׳ן, המדריכה של סיור השוקולד בלונדון.

זו היתה התוכנית ליום החמישי והאחרון בלונדון. סיור מתוק באיזור סוהו.

קודם קצת מהסיור המצוין (ותודה לעננת מהבלוג פרחים, פרפרים וכל מיניעל ההמלצה)

נפגשנו בחצות היום במקום מטריף לחלוטין העונה לשם "sketch"

למה מטריף?

אמנות מודרנית בכל פינה, עיצוב שמזכיר את מסיבת התה של הכובען המטורף, כמה חדרים, כל חדר מעוצב אחרת, ושירותים עם שרשראות קריסטל ומראות… ממש התרגשנו כולנו להשתמש בהם.

ישבנו לנו בסקטצ׳, הכרנו את חברינו השוקוהוליסטים (על משקל אלכוהוליסיטים)

בדיוק כמונו, טעמנו והכרנו ודיברנו והכי חשוב- שתינו שוקולד חם,סמיך, מרגש ומענג עם עננת שמנת בתוכו. כזה:

שהוגש בספלי חרסינה עדינים, דקיקים, אלגנטים, מרגשים… נו. הבנתם. הייתי בהיי. אני עדיין. ועברו 5 חודשים. תארו לעצמכם.

ובכן, ג׳ן שהיא שופטת בתחרויות שוקולד, ומומחית בתחום, הסכימה לתת לנו מתכון בסיסי לשוקולד חם בכוס. הכנץי הכנתי אותו המון פעמים מאז. זה ה-פינוק. לגמרי בהא הידיעה. הנה המתכון:

שוקולד חם וסמיך, הגרסא הבסיסית

מצרכים

30 גרם עיסת שוקולד של קקאו טבעי

20 גרם חמאת קקאו של קקאו טבעי

כף דבש/מייפל/סוכר

3/4 כוס מים רותחים.

הכנה:

אחרי שהכל נמס במים הרותחים, להכניס לבלנדר לדקה בערך. להעביר לספל מכוסה ולשמור במקרר ללילה.

למחרת, לחמם ולשתות. יוצא סמיך ומספק מאוד. מי שרוצה יכול להוסיף שמנת קוקוס או שמנת מתוקה או קצפת.

יצאנו מהסקטצ׳ וטיילנו באיזור היפה, נכנסנו לכל מיני חנויות שוקולד וטעמנו בכל מקום. עצרנו להסברים מרתקים על ההיסטוריה המקומית, ולמרות שהיה מאוד קר- היה מרתק.

פה למשל הצטלמתי עם שומר של רחוב קניות פרטי שיש לו שלושה חוקים משעשעים. אחד מהחוקים הוא שאסור לשרוק… אבל למה אסור, אשאיר לג׳ן לגלות לכם כשתצטרפו לסיור שלה. תגידו שInbal Weisman שלחה אתכם.

זה לא בדיוק רחוב. אלא מין שדרת חנויות מפוארת מאוד.

השוקולד שהכי ריגש אותי היה זה שמספק שוקולד לבית המלוכה. היתה תמונה של אליזבת המלכה בצעירותה.

קיבלנו כמה סוגים לטעום. שוקולד סיגליות לא טעים לי. בכלל, סיגליות לא טעים לי. אבל השוקולד ורדים היה מצוין והזכיר לי מי ורדים וסחלב וכל זה בשוקולד. מושלם.

אריזות המתנה הן כנראה מתנת כריסטמס מושלמת. רמז.

קניתי שם פרלינים והבאתי הביתה לישראל. כולנו נהננו מהם מאוד.

היינו בעוד מספר מקומות, מקום אחד צבעוני להחריד ומקום נוסף בטוב טעם עם כל מיני שוקולדים במילויים מוזרים, חדשניים ומפתיעים.

הרחובות היו מקושטים לחג המולד,

ואהבתי את הקישוטים.

סיימנו את הסיור שבעים למדי משתוקקים למשהו מלוח… ככה זה אחרי סיור מתוק מתוק. למזלי היתה לי שקית עם אגוזים וקשיו שהבאתי איתי (ארזתי מראש במזוודה, 2 שקיות זיפר עם חופן פיצוחים, לכל יום בלונדון).

הסיור היה הצלחה מסחררת, ואחר כך הסתובבנו באזור, יריד בחצר כנסיה. מייסון ופורטמן, וחזרנו בסוף ברגל למלון. זה לא היה מתוכנן.

הדבר היה ככה.

טיילנו במייסון ופורטמן (אחלה שירותים, דרך אגב) שמכרו קישוטים יקרים לעץ ומתנות לחג מולד בטירוף שאני לא מכירה מהבית (אולי כי לא חוגגים אותו במשפחה שלי)

ואז עוד נכנסתי לאיזו פטיסרי ואכלתי שם מקרון ועוגה קטנה שהיו טעימות להפליא. המוכרים היו צרפתים חסרי סבלנות ולא נחמדים. אבל בכל זאת קניתי. ואכלתי.

המשכנו להתהלך בנחת.

הלכנו לנו עד שהגענו לתחנת green park חיכינו לטיוב לתחנת ויקטוריה.

רכבת אחר רכבת שעצרה ברציף, נשמעה כריזה שאומרת שהרכבת לא תעצור בתחנת ויקטוריה. אחרי 3 רכבות ברצף שאלנו מישהי. הסתבר שהיה איזה מצב כוננות בויקטוריה ויקח כשעה עד שזה יטופל, ובינתיים אין עצירות שם.

אוקיי… החלטנו ללכת ברגל. דווקא החלטה טובה.

עדיין סתיו, שלכת, צבעים חורפיים ויפים. פנסי גז. מקסים (וכאבו לי הרגליים! נורא!)

ירדנו דרך Green park וארמון בקינגהם, ובסוף הגענו בזמן למלון בשביל לאכול, להתקלח ולנסוע לשדה.

נחנו, אכלנו במסעדה ונסענו לשדה התעופה.

יום אחרון רגוע ומתוק.

עד הפעם הבאה…

עינבל

שקדיות 2018

כשהשקדיה בכניסה לבית השכנים מתחילה לפרוח, אני מתחילה לחכות לתאורה נעימה בכדי לצאת לגיחות לכל השקדיות והנקטרינות בחניתה, עם כל מיני עדשות, ולאסוף תמונות חדשות.

הנה השלל מהפריחה השנה

השקדיה מתצפית קטלב

השקדיה הענקית בכניסה לקיבוץ

שקדיות, דובדבנים, נקטרינות, כל הפריחה המלבבת הזו.

פריחת דובדבן פעמוני ליד מגורי צבר

פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פריחת הדובדבן ליד מגורי צבר

פרח אחרון של שקד מול השקיעה

פרח אחרון של שקד מול השקיעה

זו אחת התמונות שאני הכי מרוצה מהן. פרח אחרון, שמיים נפלאים, עננים, אור. עדשת מאקרו.

פרט מתוך השקדיה בכניסה לקיבוץ בשעת הזהב, על רקע אלה ארץ ישראלית בשלכת צהובה

הזוית בה אני מצלמת קובעת את הגוונים ברקע. בחרתי בזוית הזו שהפכה את עלי השלכת מאחורי הענף, לרקע צהוב ורך.

כאן ניסיתי להראות את צפיפות הפריחה, ופיסות תכול שמים. להרגיש שהענף הזה הוא אחד מתוך רבים.

טוהר הפרח

ועכשיו השקדיות חזרו להיות עצי שקד, וכליל החורש מתמלא בורוד סגול מתוק.

המשך שבוע טוב!

מזכירה שניתן להזמין ממני כל אחת מהתמונות בבלוג.

עינבל

שנת השועל

"רות עפרוני היקרה. אני כה נהנית מהספר שלך.

מזמן לא נהנתי ככה מספר. לקחתי אותו מיד אחרי שסיימתי את "מאשה לשועלה" של דיויד גראנט ועדיין היה חסר לי שועל בלב.
בקיצור, אי אפשר להניח. את כותבת כמו שאני חיה. אני קוראת וצוחקת בקול רם ומזילה דמעות ולא מתביישת מאף אחד שהכל נשמע ונראה לעין.
💛💛💛 עינבל"
————————————————–

"עינבל!! איזה אושר המילים שלך עושות לי. ואת יודעת שאת הכריכה איירה אמנית בריטית צעירה בהשראת מאישה לשועלה הקלאסי. מצאתי את האיור אונליין באיזה כתב עת של מאיירים ומיד ידעתי שהוא יהיה כריכת הספר המתהווה שלי, אז בלי לשאול אפילו את ההוצאה, פשוט קניתי את השימוש בו. ככה בעצם הכרתי את מאישה לשועלה שלא הכרתי קודם לכן. "

קרה לכם שקראתם ספר והתרגשתם ממנו עד שהייתם חייבים לכתוב מכתב תודה לסופר?

לי זה קורה לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני שולחת מכתבים.

פעם הייתי שולחת בדואר. אח"כ שלחתי מכתבים לסופרים באימייל.

לאחרונה אני משתמשת בפייסבוק.

לשמחתי, הסופרת של "שנת השועל" גם ענתה וגם הסכימה שאפרסם את ההתכתבות הזו בבלוג. תודה!

שני סיפורים על שועלים שאתם חייבים לקרוא.

מאישה לשועלה של דיויד גראנט

שנת השועל של רות עפרוני

הדפסה על חולצה בעזרת gelli plate

חתכתי את האותיות מטפט שהיה לי.

ציירתי אותן ביד חופשית.

אח"כ עיקר הכייף זה יצירת המשטחים של הג׳ל והדפסה איתם על החולצה.

כשהכל התייבש (ואחרי שניקיתי את כל האביזרים) – קילפתי את האותיות.

עינבל