התעוררתי בבוקר

וכל כולי משתוקקת לישון.

אך האור הרך של הבוקר, חדר לתוך החדר, והזמין אותי לצאת בעקבותיו, ללכת בנתיביו של האור בין פרחי אביב.

כשאת עיפה כל צעד הוא הישג. 1364 צעדים, אמר המודד . 

1364 צעדים לשם ובחזרה, וכמה תמונות בהן האור מתערטל בין הדבורים והפרחים, והאביב שוקק עירנות וחיים.

והאושר הזה. שצף חי ורוטט. ואור.

צלמות אוהבות אור. הוא מדבר אלי, גם בחלומות.

הגיע הערב. סופו של האור. הזמן שלי ללכת לישון. סופסוף. 

כשאני לא נרדמת, אני מדמיינת את התמונות שאצלם.

ואז בבוקר אני מגשימה את התמונות.

ככה התורמוסים האלו. ראשיתם בחלום. וסופם בהגשמה.

לילה טוב. 

הל הוא תבלין שטעים לי. באינדומלה, הגלידריה של אורי בורי בעכו העתיקה, אני מזמינה תמיד גלידת הל. כי הל הוא תבלין שטעים לי.

לפתע עלה בפי הטעם העתידי שיווצר מהשילוב של גרגרי הל שחורים ושוקולד מריר ביתי. 

והשילוב מצא חן בחיכי עוד בטרם יצרתי אותו.

המתכון הרגיל (שכבר מופיע בבלוג) רק שהפעם בשלב המסת השוקולד כבר הוספתי כך וכך גרגרי הל שפירקתי מתוך התרמילים (הלקט?) ועימם המסתי וחיממתי את התערובת.

ולבסוף, לתוך התבנית, לכל לב הוספתי כמה גרגרי הל שחורים וריחניים.

התוצאה מפתיעה. טעימה. מרגשת.

הל זה טוב!

וכמו הדימיון של הטעם, כך לפעמים אני מדמיינת תמונות שאצלם. כך יצא שדימיינתי איך העננות הנהדרת שהאביכה מזג אויר מוזר במהלך היום, תצא כמו ריקוד עננים וטורקיז בחוף אכזיב.

ולכן הגשמתי את הדימיון ויצאתי ברביעי אחה"צ לצלם בחוף אכזיב. זו שמורת טבע מוכרזת ואסור. לצלם בה אחרי החשכה, ולפיכך כשהחשיך נסעתי.

ולפני זה צילמתי בעונג את אשר דימיינתי קודם. והצילום ערב לחיכי ולליבי ולנשמתי. ומילא אותי שמחה. 

שבת שלום. 

מתחשק לי משהו מתוק, הכריז אדם.

פתח מגירות. ארונות.

מקרר נפתח נסגר.

סלסלות נבדקות.

מניח על השולחן גזר ותפוח.

תכיני לי בבקשה גזר פרוס ותפוח חתוך, הוא אומר.
קולפת, פורסת, חותכת, מפסלת, משדרגת בפרוסות מלפפון.

הכנתי לך אגם הברבורים, אני מושיטה לו את הצלחת.

תודה אמא, הוא אומר, ואז היד שלו נעצרת באויר מעל האגם. רגע, לפני שאני אוכל, צילמת?

(מכיר אותי, הנער).

כן. צילמתי. בתיאבון ילד.

תודה אמא.

לפרח הכלנית, שפורח בהמשכים, יש שני שלבים.

השלב הצעיר הוא נקבי, ומחכה לקליטת אבקה (תאי זרע).

הדבורים אוספות אבקה, שעשירה בחלבון. ומעבירות אותה אל הפרח הנקבה- ובכך מפרות אותה

כשהכלנית בתחילת הפריחה, אדומה לגמרי, היא נקבה.  וכשהיא מתחילה להפוך לזכר, והפרי (הזרעים) מתחילים להבשיל, הם נראים

כמו פונפון

והפרח מפסיק ליצר פיגמנט אדום. כך נוצרת הטבעת הלבנה. עלי הכותרת ממשיכים לגדול אך ללא צבע- צבעם לבן.

בצדדים האבקנים
ואז, אחרי שהכלנית הנקבה הואבקה והופרתה, היא

נותנת זמן פריחה נוסף עשיר באבקנים, וזהו השלב השני, הזכרי.

וכשהפריחה מסתיימת,

ו אין צורך למשוך חרקים, ואפשר לשחרר את עלי הכותרת (הפרסומת לחרקים המאביקים).

וכשעמוד הזרעים מוכן, והם מכוסים שערות קטנות ומגיעות הרוחות של ראשית הקיץ, זרעי הכלנית מתעופפים באויר… ומוצאים להם נישה חדשה לשנה הבאה.

וצמח האם, יפרח שוב בשנה הבאה.

לקריאה נוספת: זכר ונקבה בכלנית, החברה להגנת הטבע

כל התמונות בפוסט למכירה, או. כקובץ או בהגדלה על קנווס.

יום נהדר

עינבל

Save

Save

Save

גם כשהפרח הזקוף והיפה קמל ונובל, עדיין נותר בו

יופי. וכעת יופיו טמון בשוליו המתקמטים ומחווירים, והיופי שלי טמון בקצוות שיערותיי המלבינות פסים

של כסף, ובקמטי הצחוק בין עיניי וחיוכי.

כי כל מה שרענן יפה הוא.

וכל מה שמזדקן יפה הוא.

והיופי בעיני המתבונן באהבה.

כמו תמיד, כל התמונות בפוסט הן למכירה, מחיר קובץ להדפסה עצמאית הוא 300 ש"ח , וניתן להזמין דרכי גם הגדלה על קנווס או קאפה. דברו איתי במייל

שבת שלום

עינבל

Save

הם מעניקים כוח ואנרגיה.  יש בהם פרוסות שקדים, פיסטוקים וחמוציות.

הם עשויים מחמאת קקאו מומסת, מומתקת לפי 

הצורך במייפל, ואז הם שוקולד לבן מטיל אנרגיה

הם עשויים מחמאת קקאו ועיסת קקאו, ללא 

המתקה או עם קצת מייפל, ואז אלו מטילי אנרגיה חומים.

ואז אני מכניסה אותם לתבניות סיליקון. יש לי של פינונסייר. 

ומקררת. וכל מטיל אנרגיה כזה ממלא בשמחה ומטיל כישוף של אנרגיה.

כן כן. ברור לי שאני מכינה המון שוקולד.

אני בטוחה שאורן מקקאו טבעי, משם אני מזמינה את חומרי הגלם אחת לחודשיים, יודע זאת גם.

השליח מכיר את הדרך לבית שלי ואני לא צריכה ללוות אותו טלפונית משער הקיבוץ עד לחניה שלי.

הכלבה שלי עדיין נובחת עליו אבל לא ברור אם מהתלהבות או שמחה שהוא חזר לבקר.

בקיצור, הרעיון ברור.

כמו ממתקי עכו העתיקה אבל שלא מלאים בסירופ סוכר השד יודע מניין ומה עבר עליו ועל הפיצוחים שבפנים.

כאן חומרי הגלם לא קלויים. מזינים. איכותיים. 

ולאחרונה הפסקתי להוסיף מייפל.

הטעם החזק של המריר. ללא מתוק. אוה! אהבה.

בתיאבון

עינבל

חיות הפלא עולות מתוך כתמי צבעי מים
המתייבשים לצורות מוזרות על הדף.
זה מתוכנן, אבל חלקית.
אני יודעת שיצמחו שם עופות רבים, לרוב חתולים וינשופים, אותם אני אוהבת במיוחד.

אני תמיד מופתעת מחדש מהיצורים המוזרים שהכתמים מאפשרים לי ליצור.
דמויות אנושיות, מוזרות, נולדות בתהליך כמעט מדיטטיבי, בעודי אוחזת בטוש קליגרפי ומקיפה כתמים בקו שחור.
התהליך שמוביל אותי לשם הוא חדוות היצירה.

להרטיב דף לצבעי מים בשלולית מים.

לטבול מכחול ולהתחיל לפזר כתמים, צורות, גוונים.

לפעמים הם מתערבבים זה בזה.

מתייבשים בשוליים מוזרים.

זה תמיד כייף כי אני לא יודעת מה יצא בסוף 

ומה אני עושה בהם?

בעיקר נהנית. חושבת להדפיס אותם. נראה.

בינתיים…

לילה טוב

עינבל

בשעת בוקר שמשית אחרי שבוע של גשם, יצאתי לגינה. מעניקה לשמש הזדמנות להתידד איתי.

בכלי עם מים מצאתי פרפר הפוך. לא זז.

התקרבתי אליו, ורפרוף של חיים רטט בין רגליו.

בזהירות אין קץ הושטתי לו אצבע, והוא נתפס ברגליו על אצבעי.

לקחתי אותו לשולחן התה התכול. לשמש. הנחתי על השולחן, בזהירות.

ראיתי שכנף אחת איננה שלמה. הוא התהפך אל הגב. ספוג מים, העלתי אותו שוב אל כף ידי כדי שיספוג מקסימום שמש.

ישבתי איתו כחצי שעה, עד שהוא פרש את כנפיו ועף.

אז אם אתם נתקלים בפרפר צבעוני שקוף, שכנפו הימנית התחתונה חסרה, מיסרו לו בבקשה דרישת שלום ממני.

כצעד מניעה, אחרי שזה עף, הלכתי והפכתי את כל הכלים עם המים. שלא יהיו מלכודות ליצורים חיים, ושלא יהיו בית גידול ליתושים.

עינבל