הו כנרת שלי

נסענו לבקר את אחותי ומשפחתה

אבל נאלצתי לעצור בצד הדרך כי לא יכלתי שלא להתפעם מהכנרת הזו שנשקפה מהדרך המפותלת בין אלומות לכנרת.

נאלצתי?

נו, לא באמת, אבל היופי הזה פשוט היה חד פעמי. למאי. כאלו עננים!

 

פעם, כשגרנו בכפר תבור והינו יורדים פעם בשבוע לכנרת, התרגלתי למראה הזה והוא הפסיק להפעים אותי.

כשאנשים גרים במקום נורא ומלא הוד, ההוד נעשה שקוף, ופחות מרגש.

אבל הנה, עברו 4 שנים, ואני כבר לא רגילה לכנרת הזו. והיא כבר נשקפת אלי אחרת, אפופה השתקפות, זכרונות, ועננים.

איך היינו נוסעים להצגות של אורנה פורת בבית גבריאל, ואדם אהב מאוד את ההצגה "איתמר מטפס על קירות" אז הלכנו אליה פעמיים וגם דיברנו עם השחקנים.

ובמתנ"ס בכנרת, בשנת 2007, היה חוג לילדי החינוך הביתי של תיאטרון בובות, וזה היה חוג נפלא.

בשנת 2010 נדמה לי, היה לילדות חוג בלט בחצרו של בית נחמד במושבת כנרת, עד שהמורה התגייסה לצבא.

וחברים שביקרנו, ומפגשים, ויבנאל, וכפר תבור, וסיפורים.

אחחח… זכרונות.

אלו כבישים שכשאני נוהגת בהם אני מרגישה בבית.

עוד ועוד כבישים בארץ שאני מרגישה לידם בבית.

בכרמיאל, שם הייתי בתחילת הצבא וב12 שנים של ילדותי.

בקריית שמונה, שם סיימתי את שירותי בצבאי (רחוב הירדן , דירת מורות חיילות מול גבעת שחומית שהיתה אז ריקה ופראית)

וכך הלאה. וזה נחמד.

עכשיו כשהשתרשתי לי עמוק באדמת חניתה, טוב לי לטייל ליד הכנרת ולהתפעל. איזה יופי!

איזו ארץ יפה וטובה יש לנו.

חג שמח

עינבל