Toferet Halomot

בבוקר שישי, נפגשנו עם המורה הנפלא של קורס צילום למתקדמים שאני משתתפת בו- בקיבוץ יחיעם.
הקדמתי, ועליתי למבצר, ואחרי כן הצטרפתי לסיור הקבוצתי.

כהרגלו, מבצר יחיעם יפהפה בעיני. האתגר לצלם בו פינות כך שיראה יפהפה גם בעיני המתבונן בצילום

– .

או לפחות מסקרן- היכן צולמה התמונה הבאה?

תשובה: זוהי ידית למסגד שהגישה אליו היא מבעד הדלת הנאה הבאה.

אבל לפני כן בדלת הזכוכית השתמשתי בכדי לשקף את המבנה הנגדי ואת העץ (שאת פירותיו היבשים הכדוריים צילמתי קודם לכן.)

אחרי כמה דקות שמעתי ששאר חברי הקבוצה הגיעו למקום המפגש וירדתי בזריזות במדרגות אל החניון.

מצאתי את הקבוצה בתנוחות צילום רציניות מאוד בערוגת הנוי, מצלמים שמש דרך העלים בהנחיית יוחנן קישון, המורה שלנו.

כמובן שחיפשתי את העלים עבורי, עם הרקע המתאים והפרמטרים שלי

F 8

S 800

אחר כך הקבוצה התקדמה והתמקדה בקיר עם צמח מטפס עליו, אבל אני ראיתי עלי שלכת על הדשא אז השלכתי את עצמי בשכיבה על הדשא

וצילמתי עוד כמה דברים אבל מחקתי אחרי שהעלתי למחשב, כי הם לא היו “ואו” בכלל)

כן, אני קצת נגד הזרם.

כשכולם צילמו כביסה תלויה של התאילנדים, תחתונים וחולצות וגרביים על חבלים מאולתרים, אני הלכתי לצלם בקתת עץ שבדית נטושה (ממול) ושלכת לידה.

ואת המסמרים מתוך קרשיה השבירים

ובאומץ מלווה במעט גועל, נכנסתי פנימה לצלם את החלון

 

ככה, חלון עץ קרוע

בתוך קיר עץ מכוסה רטיבות

פיסת מציאות של פעם, או של היום

של הזנחה.

הזנחה מצטלמת יפה.

גם כיעור.

כיעור נושק ליופי בעזרת המצלמה.

זה רק צילום. זו לא אמת.

האמנם?

ראיתי פיסת בד מכתובת אש שהסתבכה שם בעץ ושלכת, מחוץ להקשרה, נפרמת בשוליים, כמו שולי החברה הפרומה בבית התאילנדים הסמוך.

  ובחלון אחר, קולבים, והחדר הפנימי גם הוא איזור תליית בגדים מכובסים של התאילנדים הסמוכים.

זו מציאות, וזה תלוש ועקור בדיוק כמו החיים של מי שתולה פה כביסה.

אישית, המקומות הללו קשים לי. אז יצאתי החוצה לחפש פרחים ואת שאהבתי.

מצאתי נרקיסים.

ואת העץ הזה עם הפירות האדומים. שכחתי את שמו.

ואז קיבלנו תרגיל מיוחנן- מול קיר בהיר, עם אלון מפוצל, הוא אמר- תרגיל- הוסיפו אלמנט לקיר ולעץ. היפכו את זה לתמונה מיוחדת.

אז חזרתי לשם עם הפרי היבש שנפל ויצרתי משהו אחר-

אגב לפני שהבאתי את האשכול האדום, ראשית הוצאתי את כדור הבדולח הקטן שלי וצילמתי אותו- אספתי לתוכו השתקפויות

בעזרת כף יד של צלם אחר.

ואז כלאתי בתוכו השתקפות על הבטון. צבעי סתיו.

כמכשפה אמיתית, אני משתמשת בכדור הבדולח בכדי לשמור מרחק. הכל מתעגל לתוכו, ואני צריכה רק אותו. לא עולם ומלאו. אסקפיזם במיטבו.

ובכן, המשכנו, צילמנו כל מיני דברים, הלכנו בקצב של צלמים, מטר לשעה בערך (אני מגזימה)

אבל ככה אפשר באמת לראות דברים מנקודת מבט אחרת, לא ממהרת.

אז מצאתי את הדוגמא הזו בדלת

ואת פירות אלה א”י כנראה משווים אווירת חג מולד קישוטית.

זו טכניקה מאוד מאתגרת לביצוע- שלמדנו בסיור.

ביד אחת מצלמים משהו מוצל וביד השנים מסובבים את העדשה ממקסימום למינימום. בחשיפה ארוכה דיה (רבע שניה) הצילום מקבל את הקרניים האלו, כמו זיקוקים.

המשכנו משם למבשלת בירה מלכה, שם צילמנו, וטעמנו (נו, ברור. היה טעים)וצילמנו… ואכלנו, ונחנו.

היה סיור מלמד ומעניין מאוד ועזרתי לעצמי להגיד טוב יותר מה אני אוהבת לצלם.

טבע, ואנשים. וכדור הבדולח שלי.

מאחלת לכול חבריי וקוראיי-

שנה אזרחית חדשה וטובה, וחג חורף שמח

 

עינבל