עֲלֵי שַׁלֶּכֶת מסתחררים בַּאֲוִיר

  אַט אַט כְּמוֹ פְּתִיתֵי שֶׁלֶג

  פַּרְפָּרִים יְבֵשִׁים שֶׁל קַיִץ

טובלים בְּרֵכוֹת בְּרַכּוּת

  צוֹבְעִים נַחַל

  בַּסְּתָו

נחל כזיב

30.12.15

 

עינבל

  צילום מגובה הדשא (כן, אפשר לשכב על הבטן ולצלם) של עלי שלכת על הדשא הירוק. הניגוד בין הירוק ליבש מדגיש את פריכותם של עלי השלכת. 1. 2. איזון לבן- WB

של פלורוסנט מעניק לכתום- הדגשה ולרקע הכחלה. התוצאה- שלוש התמונות הללו

אלה ארץ ישראלית בצבעי שלכת.

    . 

3. גם עלים יבשים, חומים, על ענפים עירומים וחשופים- יפים. צריך רק למקם אותם על רקע נקי ככל האפשר, בכדי להדגיש את המראה.

    4. צילום עלים בשכבות. הפוקוס על העלים הנבחרים, ואלו שמקדימה ומאחורה- הופכים לרקע שמדגיש את צבעי הסתיו.             

שיאה של השלכת בגליל המערבי- צבעי הסתיו כעת שולטים (וירוקי בעד נותרים ירוקי עד)

כל התמונות צולמו בניקון d7200 ב25/12/15

כל הזכויות שמורות לעינבל ויסמן

כשהייתי בת עשרים, מיד אחרי הצבא, לא יצאתי לטיול ארוך במזרח.

עד היום, המזרח המלוכלך לא מושך אותי.

סיפורי העוני והג'יפה ברחובות, שסיפרו החוזרים, פשוט הרתיעו אותי.

אני רציתי- אירופה. רציתי אירופה בטיול עם סבתא וסבא. רציתי צ'כיה.

וכך היה.

ובאחד המקומות שהיינו בהם, טיילנו סבתא פרידה ואני בין החצרות הנחמדות, ולפתע הגיעו מולי שלושה אווזים. גדולים. בהירים, תוקפנים.

הם שירבבו מקורם, והשמיעו קול מאיים. אילו היו כלבים הייתי אומרת שחשפו מולי שיניים. אך הם היו אווזים.

אחוזת בהלה קראתי לעבר סבתא שלי- מה עושים?

סבתא אמרה, תתנהגי כאילו הם כלבים.

אז כך עשיתי.

נזפתי בהם בטון ששמור לכלבים-

מה זה? מיד למקום.

בעברית, בטח בעברית. לא ידעתי להגיד את זה בצ'כית. חוץ מזה אווזים וכלבים וחתולים מבינים עברית. זו שפת הקודש! מה, לא?

בכול מקרה, האווזים בצ'כיה הבינו יפה מאוד למה התכוונתי.

הם סתמו את המקור המאיים (ואילו היו כלבים היו מכניסים זנב בין הרגליים) ופנו הצידה, מעמידים פנים שהם חייבים ממש עכשיו לנקות את נוצותיהם.

עברו כמה שנים. בשבת האחרונה ביקרתי במקום בו היו שלושה אווזים, שהתנהלו גם הם ככלבי השמירה.

כשהתקרבתי הם שעטו אלי בהבעה מאיימת-

אבל את השיעור מסבתא פרידה לא שכחתי.

"מה זה? נזפתי בהם. "

"מיד למקום. תתביישו!"

אז הם התביישו, והלכו הצידה להסתודד כאילו לא קרה כלום

והקפידו לא ליצור עימי קשר עין.  כמו שנאמר, עם כבוד.

אחרי כמה דקות חזרתי לשם שוב, ואיך שהם הבחינו בי הם הורידו ראש והפנו מבט. לאווזים יש זכרון טוב. הם שומרים מצויינים. מי שמפחד וחושש- בורח. ככה גם כלבים.

הגיע אחד האנשים מהחווה, וראה את האווזים מתעלמים ממני בהפגנתיות (הייתי שם בסיור, והתרחקתי מהקבוצה בשביל לצלם). מוזר, אמר האיש הנחמד. אפילו אני קצת מפחד מהם.

ניסיתי לספר לו על אילוף אווזים אבל הוא נאלץ ללכת, וכך נשארתי עם הסיפור ועם האווזים. אז הרווחתם סיפור.

דש חמה מיוחדת למיתר ואלעד. הסיפור הזה במיוחד בשבילכם.

עינבל

בהדלקת נרות, שתי גישות ביהדות. גישת בית הלל שכיום מייצגת את רוב הבתים, בה מדליקים נר אחד ושמש, בערב השני שני נרות ושמש וכך הלאה, עד לאור גדול בסוף החג.
הגישה השניה והאהובה עלי, היא גישת בית שמאי. בית שמאי נחשבים החמירים. דווקא בעניין חנוכה בעיני הם מוצלחים מאוד.

בערב הראשון כל שמונה הנרות יאירו. בערב השני פחות אחד, וכך עד הערב האחרון של החג בו רק נר אחד ושמש יבערו באש.
…"

בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה , מכאן ואילך פוחת והולך

.
בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת , מכאן ואילך מוסיף והולך "
מקור ההבדל היא בגישת בית שמאי לנרות כמייצגים של האש, והאש כדבר רע.

כך שכמה שהאש פוחתת- יש לנו יותר שליטה בה ובחיינו.
גישת בית הלל לעומת זאת לנרות כמייצגי האור, ולפיכך האור הולך ומתחזק.

השריפה הגדולה שהיתה בחנוכה 2010 בכרמל, הדגימה עד כמה יכולה האש להיות מסוכנת ואיומה.
מאז אני בגישת בית שמאי.
חוץ מזה שאת הערב הראשון של החג אנו עושים ביחד, שרים שירים ונהנים. אחרי שלושה ימים אנחנו מתחילים "לחפף". אז להתחיל בגדול.
חג שמח!