ארוחת בוקר נפרשת לאיטה על השולחן הגדול, השקט פותח את היום בשמחה מעודנת, נעים בראש, נעים בלב, ללא בדל של געגוע לאוטובוס של חמש ורבע שהיה מתחיל את הסבב של כל רבע שעה אוטובוס מסריח הממלא את ביתנו הקט באדים וערפיח וטעם של אוטובוס לפני צחצוח השיניים. כל העניין הזה עם האוטובוס אחת לרבע שעה התחיל ביולי 2006 והיה אמור להכיל אך ורק אוטובוסים ירוקים שאינם מזהמים, אך תוכניות עירוניות לחוד ומעשים עירוניים לחוד. התחנה הוקמה ממש מתחת לחלון חדר השינה ושום דבר לא עזר. איכות החיים שלנו ירדה והתדרדה עם הצטרפות הפקים והצפירות לתחבורה הכבדה שבחרה להגרר מחמש בבוקר עד 11 בלילה תחת חלוננו.
הדרים
אשכולית מגינה סמוכה
2 פומליות אדומות
קצת תפוזים קטנים ומתוקים ולימונים חמוצים בריח נפלא
מהחצר של יעקב, שעל הדרך ניסה לברר מה אני עושה ואיך מתפרנסים בחינוך ביתי
ועוד כמה קלמנטינות עסיסיות עם המון גרעינים מאשה מבוגרת בשכונת השקדים שסיפרה שעלתה באקסודוס וגרה בעבר בבת גלים וכמה נורא שהטילים במלחמה הרסו את השכונה
וקצת פקאנים בטעם קלוי משטח פתוח ליד המועצה, וקצת לואיזה והדס ורוזמרין מגדר חיה, לטובת תה מחמם.
עם הזמנה פתוחה מהשכנים- כשיגמר- בואי לקטוף עוד!
ואתמול הכנתי פיצה מקמח מלא לבקשת הילדה, ורבע הבאתי לשכנה ממול. כעבור מספר שעות קיבלתי את הצלחת וקונפיטורת תפוזים מרירה מתוקה וכמה טיפים לגינה- והבוקר כבר ניכשתי את העצים הקטנים שעולים מבין הרגבים ומתחזקים כהרף עין.
תפוזים טריים מהעץ בעלי ריח מטריף ודביקות מרירה מהקליפה, הם שמחים להתגלגל על החיך והלשון ומולם טעם ה"קנויים" מחוויר.
וככה הפסקנו לקנות הדרים בסופר.
עכבישים

פתאום הפקאנים הפכו למעדן שלנו.
אנחנו מלקטות אותם ב"שושו", מאז גילינו שמול הנדיבות העצומה להדרים ופירותיהם, יושבת קנאות מחרידה לאגוזי הפקאן.
תנו לי להסביר-
פה ושם בשולי חצרות ניצבים עצים גבוהים גבוהים ועלוותם מצהיבה למול הירוק עד של ההדרים והאפור כסוף של עצי הזית. בולטים.
סביבם גדרות תייל גבוהות, משל היו אסירים בכלאם.
ועל מה המהומה?
והיה המקרה ונתגלגל לידי פקאן ארוך ובהיר שהתחמק מהתייל, ואפילו לא אחד יותר שיהיה לי לעזר בפיצוחו. מיואשת מעט למגע האוצר הנשגב שנתגלגל לידי, ליטפתי אותו בלשוני והוא נתפצח בקלות. ותוכו נעם לי מאוד, כטעם ערמונים קלויים, כמחית עדינה ורכה של עוגה. מופלא.
אחר החלתי סורקת את הקרקע שמחוץ לתייל, חופרת בחוד נעליי בעלי השלכת המתגופפים זה על זה כמנסים להתחמם מקור החורף החודר כעת. פה ושם נגלה אלי אגוז נאה, בהיר, וקליפתו המעוטרת תווים שחורים ושמחה חומה נאספת לתיקי בשקט. אני מבריחה אסירים מכלאם, או שמא מעפילים מהמחנות בקפריסין?
והנה הגברת הנעימה שעלתה באקסודוס, והיא מושיטה אלינו קלמנטינות מתקתקות עטויות קליפה אוורירית. בחצרה העצומה 4 עצי פקאן רמים, כולם סדורים בתייל. "מה עם הפקאנים" שאלתי בעדינות, מנסה לגלות את פשר הגדר.
אל תגעי לי בפקאן! נוזפת בי הגברת בעודה מביטה בי במבט רנטגן כמו מנסה לגלות כמה פקאנים אני מסוגלת לחטוף מהעץ בעודי עומדת ומשוחחת עמה. הפקאנים מתחלקים ביננו לבין העובד שלנו, וזהו.
בסדר, אין בעיה, איפה יש פקאנים חופשיים, אני מבררת.
אין. לכי לסופר. ואל תקני את הארוזים הם מגעילים.
ומאז עיני סורקות את הצמרות, מחפשות את הגובה, הצהבהבות והגושים המעידים על פרי. אז אם במקרה יש לכם עץ פקאן, ומתאים לכם שנבוא ללקט מסביבו- בבקשה ספרו לנו!
יבוא מחיפה – בדלי שיחות נשים
מתי הגעתם?
– בנובמבר.
גם אני מחיפה. הגעתי לפני 18 שנים. אני מתגעגעת לחיפה המון.
– אז אולי תסעי קצת לחיפה?
מה פתאום?! טוב כאן.
את מפה?
– עכשיו.
מאיפה במקור?
-מעיר גדולה.
מתגעגעת?
תיהי רגע בשקט. שומעת?
(משתרר שקט, דממה)
שומעת?
-לא שומעת כלום.
זה כפר תבור. תענוג נכון?
את מפה?
-כן.
ממש ממש?
-כן, מהמייסדים.
ואו, אני נרגשת לפגוש אותך.( את המקומית ראשונה שלי.)
ואת מניין?
-מחיפה.
אתם גרים כאן עכשיו?
-כן.
טוב לך?
-כן.
אז תגידי שאת מכאן.
נכון.
אני מכפר תבור.
לפעמים נדמה שמה שמשנה זה העבר. אבל הווה יוצר את העבר, ועכשיו אני כאן. מהכפר.
ברוכה הבאה לכפר תבור – מברכת "חדשה" שגרה בכפר כבר 25 שנים… האם את מלמדת סריגה?בהצלחה
אהבתיאהבתי
ס
אהבתיאהבתי
סמדר כמובן
אהבתיאהבתי
תודה סמדר. נדמה לי שנפגשנו.
ב2012 עזבתי את כפר תבור ועליתי צפונה, אל חניתה. הסיפורים הללו הם זכרונות.
אהבתיאהבתי
סיפורים יפים… אני מניח שהזמן הנוכחי שלך דומה יותר לזמן כפר תבוא מאשר לזמן חיפה 🙂
אהבתיאהבתי
אני מניחה שיש אמת בהנחתך.
אהבתיאהבתי
מקסים סיפורי תבור אגב העכביש במסורת האינדיאנית מלמדת אותנו לטוות את קורי החיים שלנו ויצירה המציאות שאנחנו רוצים שבת נעימה באהבה מכל החבורה
אהבתיאהבתי
תודה ריקי היקרה ודש חמה וליטוף לכל החבורה האהובה
אהבתיאהבתי