מוהוק 1995-2014

03/04/2014 18:10:59

יום אחד, סבא שלי אמר שהוא לא מסתדר עם המחשב שלו, והזמין את החבר שלי לקבל מחשב במתנה. "שיהיה לכם" אמר סבא שלי.

החבר שלי נסע לבית של סבא וסבתא שלי, ולקח מדפסת, מסך, מחשב. אחרי זה הוא חיפש חניה ברחוב קדימה בחיפה.

כל מי שמכיר את רחוב קדימה בחיפה מבין למה החבר שלי חיפש חניה. ולמה זה עניין גדול. כי ברחוב הזה יש יותר מכוניות מחניה, ואם יש לך מחשב לפרוק- אתה מחפש עד שמתפנה איזו חניה.

בכול אופן אז לא היו טלפונים סלולרים, כי בפרה-סלולר-של שנות התשעים לא היו טלפונים ניידים לכל אחד. היו מין בננות ענקיות כאלו של מוטורולה והשתמשו בהם רק מעטים,

בעיקר בעלי עסקים, בוודאי שלא סטודנטים.

ובכן, החבר הביא את המסך הביתה וחזר לסובארו שודים בצבע בננה להביא את המדפסת. לפי החישוב שלי זה היה אמור לקחת בערך חמש דקות.

לאחר כחמש דקות, הגיע החבר עם חתול פיצפון, חתלתול. לא עם מדפסת.

החתלתול היה מוכתם בגריז או משהו, והסריח מנפט או משהו, והיה חמוד באופן שכמעט אי אפשר לתאר במילים.

גארפילד, חתול הבית, שהיה בן 5 חודשים אז, הסתמר מולו ונהם.

הקטן הלבן שזכה לכינוי "מוהוק" בגלל הכתם השחור על המצח – בכלל לא התייחס לחתול הנוהם. כל מה שעניין אותו היה הזנב המפוספס שרטט. אז הוא קפץ לגארפ על הזנב, ואחרי פעמיים בערך גארפילד הבין שנהמות לא יעזרו והתחיל לשחק ב"תפוס את הזנב" וב"תופסת חתולים" ברחבי הבית.

אחרי שהחתולים נרגעו, ניסינו לנקות את הלבן הקטן בעזרת מגבת לחה ומגבונים לחים. רוב הכתמים ירדו, אבל כתם אחד לא. הכתם על המצח. אז הוא נשאר "מוהוק" כמו שבט המוהוק. אחר כך התברר שזה כתם אופייני לחתלתולים מזן אנגורה. ושזה עובר להם כשהם גדלים.

הנה כמה תמונות מהרשת בעניין הכתם על האנגורה הצעירים-

גם למוהוק הכתם נעלם, אבל השם נשאר.

חתול לבן, רך כמו ענן

קפץ לשמיים,

נפרד הוא מכאן.

עכשיו הוא בחוץ,

מטייל בגינה,

גופו בפינה,

נשמתו-

עננה.

המלך הלבן של הבית, מוהוק, מת בשיבה טובה מאוד, כשהוא מלוטף ומחובק על ידי כולנו, ביום ג' 1.4.2014 והוא בן 18 וחצי שנים.

הוא השתמש בתשע הנשמות שלו במשורה, אבל השתמש בכולן.

כשהיה בן כשנה, נפל ממעקה מרפסת הקומה השלישית על עמודים בדירה הראשונה שלנו.

חזרנו הביתה מארוחת שישי ומצאנו את אחשלו (גארפ) עומד על מעקה המרפסת ומיילל כלפי מטה. מיד הבנתי. מוהוק נפל משם. איכשהו. הוא נהג לשבת על הבטן, על המעקה, ולהתבונן החוצה. כנראה נפל.

חיפשנו אותו היטב היטב – ואיין.

בכינו הרבה, חיפשנו שוב. ליל שישי ברחוב קדימה, המון מכוניות. חששנו שיידרס, חששנו שיאכל על ידי תנים, אותם תנים שכל ערב ביקרו אצלנו בפחים ואכלו לחתולי הרחוב את האוכל ואת הגורים.

בלילה חלמתי שמוהוק קורא לי.

"אני בשיח הזה והזה" אמר לי בחלום.

"בואי קחי אותי, אני מפחד, אמא"

התעוררתי מהחלום, 2 לפנות בוקר, בתחתונים וגופיית סבא ובלי פנס, יחפה, ירדתי לרחוב בחיפה.

החבר שלי שמע את החלום בעודו רודף אחרי במדרגות הבית המשותף.

הייתי כבתוך חלום, ולא עניין אותי להתלבש, לנעול נעליים, כלום. רק התינוק הבוכה שלי מהחלום.

"זה לא הגיוני" אמר החבר שעוד לא הכיר את החלומות-המתגשמים שלי.

"וזה בסדר" אמרתי לחבר שלי והלכתי לשיח מהחלום.

חיפשתי בתוכו, ולא מצאתי כלום.

"אמרתי לך" אמר החבר.

חזרנו למיטה. המשכתי לישון. ושוב אותו חלום.

ושוב אני רצה בגופיה ויחפה, ושוב מחטטת בשיח בגינה הקדמית של הבניין המשותף.

השעה כבר חמש בבוקר, אור ראשון מאפשר לי להבחין בעיניים גדולות, מפוחדות, בתוך השיח. איך לא ראיתי אותן קודם?

אני נכנסת לתוך השיח העבות הזה בכוח

הענפים הדקים שלו שורטים בי שריטות מדממות

עד שאני מגיעה אל החתול שלי, מושיטה ידיים- לא מגיעה ממש, תופשת אותו בעורף, מושכת דרך הענפים.

והנה אני עולה לקומה השלישית

יחפה, שרוטה, פרועה

מלאה פרחים תכולים דביקים

וחתול לבן מגרגר בזרועותי.

החבר שלי עומד בפתח, חיוך על פניו.

הוא חופן אותי, את החתול, אותנו כולנו, לחיבוק גדול.

"מעכשיו אני מאמין לך עם החלומות" הוא מבטיח.

היו לו שמות רבים, לחתול MOHOK שלנו.

מיקמוק, כשהוא היה מתפנק. וגם לגושי הפרווה הלבנה שנשארה בכל מקום בו טרח להתלקק- קראנו "מיקמוקים".

בד"כ היו מיקמוקים על המיטה, מיד לאחר החלפת מצעים.

לפעמים היו מיקמוקים על הבגדים היפים והכהים, כי מיקמוק קפץ לארון כשלא ראינו. חתולים אוהבים מקומות כאלו.

בקיצור קראנו לו "מיק" או "מיקוש" ובאריכות "מיקמוקון" ו"מיקמיקוני". הוא תמיד ענה בגרגורים, עד שהפסיק לחלוטין (לחתולין) לשמוע, אבל המשכנו לקרוא לו ולדבר אליו אפילו שהוא לא שמע כלום.

חזיתול, שזה חזיר+חתול, בגלל ההתרגשות שלו ממזון. הוא מעולם לא שכח את הרחוב ממנו נאסף ע"י החבר שלי. הוא הגיע אלינו רעב ומטונף, וה"רעב" נשאר איתו תמיד. הוא נהג לאכול תוך הפקת צלילים שנשמעו כמו הם-הם-הם. שואב מזון, לפעמים שכח ללעוס אח"כ הקיא את האוכל בשלמותו. הוא מעולם לא אמר "לא" לאוכל, עד הלילה שבין שני לשלישי, השבוע. בדיוק ברגע ההוא הבנתי שהוא גוסס. כי חזיתול לא מסרב לאוכל.

ניסינו גם "חתוזיר" שזה אותו דבר אבל הפוך, וגם זה הלם אותו היטב.

אני לא זוכרת את כל בזבוזי הנשמות שלו אבל הנה עוד כמה:

לפני 11 וחצי שנים, הוא עמד על אדן החלון במטבח הבית בסיגליות. גארפילד קפץ אל החלון ומוהוק עף למטה כמו במשחק סנוקר. אני הייתי בהריון, וטיפסתי עם בטן של חודש שביעי על קיר אבנים, עברתי גדר (מעקה סורגים) בשביל להגיע אליו. מצאתי אותו בדיוק כמו שנפל. מביט המום בדשא ובשמיים ובעיקר בחלון. "הרגע הייתי שם" הוא אמר. אספתי אותו לתוך קפל בחולצתי וטיפסתי בחירוף נפש לכיון השני. התרגיל הזה קרה עוד כמה פעמים אבל השכנה כבר היתה בבית ואז ביקשנו רשות לעבור דרך הסלון שלה לקחת אותו. ותמיד היא נזפה בנו. הורים גרועים! ואני בכלל שונאת חתולים, היא אמרה. הם עושים לכלוך. באמת היה לה בית נורא נקי. ונורא ריק. ואני תמיד אמרתי שבית עם חתול הוא בית מלא. ובית בלי חיות הוא בית ריק.

לפני כשש שנים, כשהיינו בקמפינג בפארק הירדן, האיש חזר הביתה אחרי יומיים להאכיל את החתולים, ומצא אותו מיובש, בתוך שלולית שלשולים וקיא. מזעזע. הוא רץ איתו למרפאה המעולה בעין דור והוטרינרית ליסי הצליחה להציל אותו. רק אחרי יומיים ידענו שהוא ניצל.

לפני כארבע שנים, היה לו גידול סרטני על הגב. וטרינר שבדק אותו הסביר שאין מה לעשות, כי ניתוח יהרוג אותו, אז פשוט- חתול בן 15, ימיו ספורים. בסופו של דבר הגידול באמת ניסה להרוג אותו אבל הוטרינרית ליסי החליטה לנתח אותו עם גז והצליחה להסיר את הגידול ולהחזיר לו את הגירגור.

לפני יותר משלוש שנים תקף אותו כלב זאב בכפר תבור. הוא עבר סדרת ניתוחים שסגרו לו את החור במעיים, ואת הקרע בבטן, ואת השרירים. והוא החלים מזה, וחזר לגרגר.

בחצי השנה האחרונה, הוא התקשה לקפוץ, אבל קפץ. התקשה ללכת, אבל הלך. השתקשה ללעוס אוכל, אבל לעס. הוא הזדקן, ואני צפיתי בו מאבד את רוב הפרווה היפה, ואת הגמישות, ואת הברק בעיניים, וממשיך לגרגר. הוא הזדקן בכבוד. הוא הזדקן בשלווה. היה לו קשה, והוא המשיך להיות. והמשיך לגרגר. הוא גירגר כל הזמן, כמעט בלי הפסקה. הוא העדיף להיות עלי, או צמוד לגארפילד ולקויה, כי הגוף שלהם חימם אותו. והוא המשיך לגרגר.

עברנו עם החתולים שלנו מקדימה לסיגליות, מסיגליות לכפר תבור, ומכפר תבור לחניתה. זה לא נכון כשאומרים שחתול קשור לבית ולא לאנשים. אומרים את זה אנשים רעי לב שלא אוהבים את החתולים שלהם.

חתולים קשורים לאנשים שלהם, אנחנו משפחה.

מוהוק חסך לעצמו מעבר נוסף, כי בדיוק בעוד שבוע מגיעה ההובלה ואנחנו עוברים לבית שלנו, הבית החדש שבנינו, שמוכן.

הטמנו אותו בגינה של הבית היווני שלנו, כך שכשנשאל זה את זו "איפה מוהוק" נוכל לענות בחיוך עצוב "בגינה" או "בחוץ" וזה יהיה נכון.