העצים ביערות בצ'כיה הלהיבו אותי.
שם, איש לא כרת את היערות והם צומחים להם שם ללא הפרעה, מקבלים גשם כל השנה, שלג בחורף וגשמי אביב ועלוות פרחים רעננה כשטיח פרושה.
באחד הבקרים,
בטפליצה, בעוד הקבוצה נודדת מחדר האוכל לחדרי הטיפולים (אמבטיות של בועות כמו סודה לשתיה, ניסיתי ולא נהנתי אז, בגיל 20), עליתי על פק"ל טיולים.
נעלי הליכה שוות (טכניקה, 800 ש"ח, אז), מכנסי דגמ"ח (עם המון כיסים), אולר, פנס, כוס, מחברת אקוורלים וכמובן צבעי מים ומכחולים. ופאוץ', עם כסף מקומי (קורונה).
איפה בקבוק מים ולמה כוס?
אמרו לי אז שכל המים ביער ובנחלים הם מי שתיה. לא היה שם זיהום. אפשר היה לכרוע, לגרוף כוס ולשתות. מושלם כמו באגדות.
בכדי לרכוש מפת מסלולים ירדתי רגלית לככר שליד הנהר, שם היו קיוסקים שמכרו קפה, תה, ופל בלגי עם יוגורט ואוכמניות (נפלאים) וקצפת ומפות של מסלולי האזור.
אז התחלתי בוופל עם הקצפת והאוכמניות וכשסיימתי אותו ביקשתי בצ'כית מפה למסלול שהתחיל שם ליד.
אבל סבתא שתמיד עזרה נשארה במלון ומצאתי את עצמי נאבקת בעיצורים ובחוסר ההבנה מצד המוכר. לבסוף באין אונים התפרצתי בעברית.
"אני צריכה מפה לטיול שמתחיל כאן ליד, מה לא ברור!!!"
כנראה שבעברית אני מדברת עם כל הגוף ובצ'כית רק עם השפתיים, כי המוכר מיד נתן לי את המפה הנכונה (שעלתה משהו שווה ערך לחצי שקל. כאלו צריכים להיות מחירי המפות! לא 90 ש"ח למפה כמו בארץ!)
ויצאתי בהליכה נמרצת לטיילת לאורך הנהר לכיון תחילת המסלול
והתחלתי ללכת. אותו בוקר לא אמרתי לאיש אנא פניי מועדות. פשוט יצאתי לטיול, בבטחון המלא של בת 20 שחושבת שהכל נפלא ויהיה בסדר.
התחלתי להתרחק מהעיר לתוך המסלול, עצים גדולים ופרחים דומים לשלנו, סנאים קטנים ואויר רטוב מגשם דק.
עליתי בקצב לפי המפה שבידי על ההר, נשמתי עמוק ושקעתי במחשבות בעוד רגלי הולכות מאליהן.
אך רגליי שהלכו מאליהן עצרו כשהגשם נהיה שוטף
ומצאתי את עצמי בשביל לא מסומן, בלי שום דרך לגלות את הכיון הנכון במפה (כי לא לקחתי מצפן וירד גשם צפוף בלי שמש)
ככל שבדקתי במפה, הבנתי מה עגום מצבי, בלי שאיש ידע אפילו היכן לחפש אותי.
המפה, שהיתה מפורטת יותר מזו:
ופחות מפורטת מזו (כי למעשה הכילה רק מסלול אחד, פיסה אחת מתוך כל זה ובהתאם עלתה רק כחצי שקל)
נגמרה בחלקה הצפוני.
ז"א כנראה שפיספסתי אי שם את הדרך החוזרת והצפנתי מעבר לגבולות המפה. אגב, בצ'כיה הסימונשבילים על העצים. כך שיתכן שבהרהורי לגמרי לא ראיתי, שכן עיני מנוסות בזיהוי 3 פסים, שניים לבנים ואחד צבעוני ביניהם, ולא חיצים על עצים.
למזלי, בגיל 20, הייתי אמיצה מאוד. עמדתי על הר ומימיני היה שיפוע חזק מכוסה עלווה ירוקה שהוביל למקום גבוה יותר.
כיתפתי את התרמיל ובתוך ערפל של גשם שוטף טיפסתי עד שנגעתי למעלה. החלקתי מדי פעם, דשא רטוב זה יופי של משטח סקי (תשאלו את האלו בגלבוע שמוכרים לישראלים חבילות גלישה על דשא רטוב) אך לבסוף הגעתי לקצה.
מחוץ לגבולות המפה יצאתי מהענן, והבטתי מזרחה. ראיתי כתמים שנראו לי כמו בתים של לגו והלכתי לעברם.
דברים קטנים הם רחוקים, ולקח לי יותר משעתיים להגיע לכפר הקטן. השמש החלה לשקוע ורצתי למה שנראה כמו מרכז הכפר.
היקום היה בעדי ובדיוק ברגע ההוא עצר שם אוטובוס והנהג שאל אותי לאן אני רוצה.
"טפליצה" עניתי.
בתנועת יד רחבה הוזמנתי פנימה, והנהג סיפר שהאוטובוס הזה עובר שם פעמיים ביום. בשש בבוקר ובשש בערב. וחוזר ריק לטפליצה כי הוא מחזיר עובדים הביתה.
אני והנהג דיברנו במשך כרבע שעה עד שהגיעה התחנה שלי, ליד בית ההבראה.
הנה בית ההבראה:
הודתי לו מאוד ועליתי לחדר, התרחצתי והחלפתי לבגדים יבשים והגעתי בדיוק בזמן בשבע וחצי לארוחת הערב.
איפה היית היום, שאלו סבא וסבתא.
עשיתי טיול ביערות, אמרתי.
טיול ביערות??? חרדו שניהם.
ליערות כאן אין סוף,
את עלולה ללכת לאיבוד ולעולם לא ימצאו אותך, הם נזפו בי.
אם תפלי איש לא יציל אותך.
זה בסדר, אמרתי, נפוחה מגאווה חסרת שחר. הלכתי לאיבוד, אבל מצאתי את הדרך חזרה.
מאותו יום סבתא תמיד שלחה איתי מישהו, בד"כ היא עצמה. באותה עת לא הבנתי מה כבר קרה, אבל הנה עברו 17 שנים ואני כבר יודעת.
אוהו איזו פוחזת חסרת דאגות שהייתי.
אוהו כמה סכנות יכלו להתרחש ולא התרחשו.
ואוהו איזה מזל שהיה לי!
את שאר הטיולים עשיתי בחברת סבתא המתוקה לעיר טפליצה
שם למדתי על שיטת המיקוח הצ'כית ועל הורקה שוקולדה . וזה כמובן לפרק הבא.
שבת שלום
עינבל
